אם הוא סבבה עם זה - סבבה גם לך.

אם הוא צריך כרגע את היחס שלך, הוא קודם.

לא אומרת שתמיד אני פועלת כך, אבל זה האידיאלי.

איך כתבה פעם חביבתי @מישי' מאפושו' : אני פורשת, סדר העדיפויות שלי הגיע.

הבעל אכן קודם.

ראוי ורצוי להגיד מראש בעלי עוד מעט אמור להגיע ואז אצטרך לסיים (בהנחה שיודעים שהוא יגיע )

ודאי שאם זו שיחה חריגה וקורעת לב שהיא לא פטפוט בעלמא ראוי לסמן או לעצור רגע ולהגיד לו שזה משהו יוצא דופן ולהמשיך עוד קצת מתוך כבוד ל2 הצדדים.

אבל בשורה התחתונה- הבעל והזוגיות קודמים.

סתם, לא רוצה להגזים..

אבל אצלי, חברות שלי עדכנו אותי מראש, אז לא ציפיתי..

להפך , אהבתי את זה. ואני יודעת שגם אצלי זה יהיה ככה בעז"ה.

אבל הם חברות כמו אחיות שלי .. אז לקחנו את זה בקטע טוב.. 

כאילו, אפילו אם היינו באמצע שיחה וואחד חשובה זה היה כזה " טוב בעלי הגיע" 

ואח"כ המשכנו את השיחה בהזדמנות אחרת.. 

גם היית מקבלת את זה שאת חוזרת מלימודים/עבודה וכדו'.. והוא מסמן לך שעוד מעט הוא מסיים?

זוגיות זה הרבה הרבה יותר חשוב מהכל!! 

ומאמינה שאת מבינה ובכל זאת רוצה שיהיה קצת אחרת.

רוב מי שענה לך פה כבר התנסה ב"ה בענייני שלום בית.

ומסתבר שחלק נכבד בעניינים החשובים האלו קיים בזמנים שיש לבני הזוג זמן להיפגש יחד

במיוחד בזמן שמקבלים אחד את השני!

מקווה בשבילך שבע"ה תחושי את זה ממש בקרוב

ואז תביני שלא סתם כולם ענו  לך כפי שענו.

מאמינה שתזכרי את זה גם אחרי שתתחתני אבל אז גם בטוח תדעי לדון לכף זכות בקלות יותר.

אבל בוודאי שזה אינסטינקט שלא נובע רק מאהבה אלא גם ממקום של כבוד 

ורצון להיות זמינה גם מאהבה וגם כדי לא להגיע למצב של פגיעה שאחרי זה יצטרך תיקון.

ובהחלט קוראים לזה שלום בית.

כל אחד והגדרותיו

בס"ד

מניחה שרוב הבעלים שם אברכים [או זאת לפחות השאיפה] אז ההנחיה מסתדרת עם הלוז..

שיש מצבים שבהם דרך העולם זה להתפנות מיידית לבן-הזוג,

וזה יהיה לא ראוי לסמן לו עם היד שהיא תתפנה אליו אח"כ..

נכון שלא בכל מצב, אבל יש לא מעט מצבים כאלו.

נכון שקשר עם חברות הוא חשוב, אבל קשר עם הבעל הוא יותר חשוב.

אם זה קרה מעט פעמים, אז אני מציע לך לדון אותה לכף-זכות.

"הקשר עם חברות", עם כל הצער, כן פחות חשוב....  

ה"הצלחה", זה כשאשה יודעת לומר לחברתה בטלפון, בעלי הגיע - אתקשר אח"כ בעז"ה.

[לא מדבר במצב חריג שמישהי מתקשרת במשבר... ואז אפשר להפסיק שניה, לומר בשקט לבעל, "חברה במצב קשה"... עוד כמה דקות... ולהמשיך אחרי שיהנהן בראשו..]

ואפילו עוד יותר

החיים עמוסים, מלאים, שוחקים. כל כך חשוב שכשנפגשים בסוף יום אחרי יום עמוס ומלא מתפנים אחד אל השני, מקבלים אחד את השני בחיוך, במאור פנים. 

נכון שאם חברה בדיוק באמצע לשפוך את הלב והיא נסערת וכו' אני לא אקטע אותה בחוסר רגישות ואסמן לו שתכף גומרת אבל מאד מאד משתדלת שזה לא יקרה

בדר"כ לא אתחיל שיחות כשהוא אמור להגיע ואם חברה מתקשרת איידע אותה שכשבעלי יגיע נסיים את השיחה או שמראש אני לא עונה, אני לא חייבת להיות זמינה 24/7 לכל מי שמתקשר אלי. מקסימום חוזרת אליה אח"כ  או למחרת ואומרת - ראיתי שחיפשת אותי..

אבל לא גורף. מותר לבעל להיות בעל אורך רוח וסבלנות, אם זה לא קורה. החיים בין בני זוג זו לא רק הכניסה הבייתה. אני מניח שאת לא רוחצת את פניו ורגליו כשהוא נכנס. למרות שזה כתוב ברמב"ם...

בס"ד

הו - אני מבינה לליבך! כמה שזה מעצבן! גם עם הכנה זה מעצבן אבל לפחות יש הכנה רגשית שהבעל עוד מעט מגיע והשיחה תצטרך להסתיים לעת עתה.

עם התחושה הזאת הסתובבתי כמה שנים.

יום אחד שמעתי שיעור של הרבנית האמריקאית לורי פולוטניק שנתנה טיפים לזוגיות טובה ואחד מהם היה - "אם את בטלפון ובעלך בדיוק ניכנס תגידי מייד 'אני צריכה לסיים כי בעלי בדיוק הגיע'... אתן יודעות איך הוא ירגיש טוב עם עצמו כשהוא ישמע את זה? וכמה זה יקרב ביניכם"?

אחרי ששמעתי אותה אומרת את זה פתאום הבנתי לראשונה למה זה חשוב לעשות את זה.

והמסקנה שלי היום היא שאני כבר יותר מבינה למה חברות עושות לי את זה לפעמים (האמת, רק חברה אחת עולה לי לראש. והאמת היא כבר עושה את זה פחות כיום אחרי כמה שנים טובות של נישואין) ומצד שני אני עדיין עם אמפתיה כלפי עצמי. אני מבינה אותי שזה מעצבן.

לא צריך לבחור. זה גם נכון וגם מעצבן.

לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. 

ולא יקרה כלום אם הבעל יחכה קצת.

לא אוהבת את ההגזמה הזאת. הבעל הוא לא ילד קטן והוא יכול לחכות עד שנסיים את השיחה (כן גם לחברה שלי יש חשיבות ואין שום קשר בין זה לבין זה שברור שמשפחה זה קודם ).

אצל הילדים שלי זה שונה ואני כמובן חייבת להתפנות אליהם והם פחות מבינים מה זה לחכות.

אותו דבר גם הפוך אם בעלי באמצע שיחת טלפון הוא לא צריך להפסיק בגלל שהרגע נכנסתי הביתה.

איך אפשר להגיד שהכל מתגמד כשמתאהבים?
זה מצב מאוד לא בריא בעיני.
אני חושבת שהניסוח הזה לא מדוייק..
ושוב כמו ש@גפן36 כבר כתבה למעלה (ואני מצטטת "זה לא אומר שבעלי לא בראש סדר העדיפויות, אלא שהמציאות מורכבת ושנינו אנשים בוגרים ומסוגלים לתעדף גם צרכים של אנשים אחרים בתוך סדרי העדיפויות שלנו."

בס"ד

גפן הביעה את דעתה וסיפרה איך היא מתנהגת. את הבעת את דעתך ושלום על ישראל.

לא הבנתי מה הכעס עליה.

היא יפה מאד ייצגה את הצד ה[לצערי] לא רווח כאן וזה לגיטימי שגם הדעה הזאת תושמע בדיוק כמו ששלך מושמעת וזה לגיטימי שזוג אחד ינהג כך וזוג אחר ינהג אחרת.

שאני חושבת שחשוב מאוד שהושמעו גם דיעות קצת אחרות מגל התגובות החוזרות שנכתבו כאן לפני כן.
לא בגלל שאני או שאר התומכות חושבות שהיא צריכה לשפוט את חברה שלה ולחשוב שהיא לא בסדר והיא יכלה לסמן לבעלה, והיא בדיוק השתפכה בפניה וכו' וכו'.. אלא בעיקר, לפחות ככה אניי חושבת, חשוב להבין שבאמת כמו שאמרת לכל אחד ואחת יש זוגיות שונה. ואני חושבת שבריא מאוד לדעת שזה לא חייב להיות ככה. והנה, אם היא בעצמה לקחה את זה בצורה כזו כנראה שזה משהו שחשוב לה ואולי זה ישפיע על ההתנהלות שלה אח"כ בחיים הזוגיים שלה עם החברות.
וחוץ ממנה, יש עוד הרבה שקוראות את התגובות כאן והמצב הזה נשמע מאוד מלחיץ. זה אולי נשמע קיצוני ומוגזם, אבל באמת שבדקות הראשונות שראיתי את התגובות כאן הרגשתי איך אני פתאום לא רוצה להתחתן. הרגשתי לרגע שזוגיות אידיאלית היא כובלת. כאילו ברגע שאני ובעלי באותו חדר כבר אין חברות ואין כלום. רק הוא והעולם עומד דום. עד שקצת "העזתי" לחשוב אחרת מהתגובות כאן.. בחצי אמונה שאולי אני טועה לגמרי ואולי רק "כשאני אתחתן אני אבין". אבל למזלי היו פה גם עוד כמה תגובות לצד השני שהרגיעו אותי.. זה לא חייב להיות ככה. הרעיון בגדול הוא נראלי די מוסכם על כולם. ברור שבסדר העדיפויות הבעל והמשפחה הם בטופ של הטופ, אבל זה לא אומר שעוצמים עיניים ומתעלמים מכל מה שמסביב, וזה לא אומר שהכל מתגמד ונהיה לא חשוב. לפחות לדעתי. יש עוד הרבה פרמטרים שמשפיעים בקבלת החלטות בחיים. ולנתק לחברה זאת החלטה לכל דבר. זה מה שחברה שלה החליטה ואני לא שופטת אותה. אולי אל מול שאר השיקולים זאת הייתה ההחלטה הנכונה ביותר עבורה. אבל גם יכול להיות שלא, או שהייתה דרך אחרת לעשות את זה.. כולנו טועים לפעמים. בכל מקרה, את זה כמובן אנחנו לא יכולים לדעת ובוודאי שטוב לדון לכף זכות..
אבל שוב, זה פשוט חשוב חשוב חשוב שעלתה פה גם דעה אחרת.

ולא חושבת שזה משקף שאצל כולם זה ככה. 

על אף נישואיי המאושרים, אני זאת שבדרך כלל לחברות שלה אין זמן אליה, ואני מקבלת זאת בהבנה, ושמחה שזכיתי בחברות איכותיות.

זה גם עניין של אופי, יכולת לחוש אמפאטיה, ניסיון חיים..

וגם קצת יכולת תמרון.

חושבת שאם היית שומעת בקולה צער אמיתי על הצורך לנתק כשאת כל כך נסערת, לא היית פותחת שרשור

נראה לי שהייתי מתנצלת בכזו סיטואציה, אבל קשה לדעת.

לפעמים אדם מדבר מדם ליבו, השומע לא קולט את התדר...

יכול להיות גם, שהחברה לא משתפת אותך בכל הקשיים שלה,

ולכן את חושבת שהיא מספיק חזקה כדי לתמןך גם כשלא נוח, ובעצם זה לא כך, קשה לדעת..

אם זה ממש מפריע לך, כדאי שתשאלי אותה לפני שאת משתפת אם היא פנויה לשיחה רצינית 

אני ממש לא מנתקת מיד שיחה בכל מקרה.

לפעמים כשאני רואה צורך לנתק שבעלי מגיע אז אני אומרת אפילו משהוא אחר ולא בעלי הגיע.

אלא טוב אני צריכה לנתק כי אני צריכה שרותים/ או משהוא אחר.

אבל כל זה זה בחירה שלי!!!!

החברה לא יודעת מה נעשה בבית של החברה. אולי הבעל של החברה בא עם פנים זועפות עצבני והיא חיבת לסיים את השיחה?

היא צריכה לדון את החברה לכף זכות שאם סימה כנראה יש סיבה וזה לא שהחברה לא מעניינת אותה.

חיים נשואים מורכבים וזה רק מי שנשואה מבינה !!!

במציאות את לא תמיד כל כך מחושבנת ולפעמים תפוסה בעוד אלף דברים אחרים

לא תמיד זוכרת להזהיר מראש מתי בעלך יגיע ולא תמיד יודעת מראש מתי הוא יגיע ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה

לא מכיר שום מקור לדבר כזה שמשהו קודם לבעל חוץ מה'

אפילו כיבוד אב ואם נדחה מפני כבוד הבעל.

שווה לבדוק איתו פעם... לפעמים יש הפתעות

אני מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא בנ"א טוב.

ויודעת שהוא סומך עלי שאם אני ממשיכה לדבר עם החברה- אז יש לי שיקול דעת וכנראה שזה חשוב יותר.
אני גם יודעת שברור לו שחברות שלי זה משהו חשוב, ושחשוב שאני אשקיע גם בהן.

והפוך.

אני התחתנתי עם בנ"א בוגר, בעל שכל ושיקול דעת.

אני סומכת עליו ועל ההחלטות שלו.

ולכן אני לא מחליטה במקומו. אף פעם.

ואם הוא מחליט שמשהו חשוב יותר מלהגיד לי שלום כמו שצריך- אני אכבד את ההחלטה שלו.

זה לא ילד קטן שאני צריכה לחנך ולעזור לו להבין מה זה סדר עדיפויות.
זה אדם בוגר, וכן, אני יודעת ומודעת שב"ה יש לו עוד חיים מלבדי. וטוב שכך. יש לו חיים עשירים, משפחה, המון חברים, תחביבים, עבודה, לימודים וכו'.

ב"ה שאין לנו משחקי כבוד כאלו של "אוי אוי אוי, לא אמרת לי שלום, הייתי צריכה לחכות 5 דק'.."

(ומאמינה שרוב הא.נשים אחרי שנה בערך כבר מכירים מספיק טוב את האיש.ה שלהם כדי לדעת אם הוא אחד שצריך את היחס כשהוא מגיע או לא...)

אבל צר לי. אני אומרת את האמת

לדעתי יש פה שמץ של קנאה בזוגיות של חברתך!!

וגם אולי יש התנשאות טיפה של חברתך עליך להראות לך שהיא מאוהבת.

ואת אמורה לשמוח שחברתך מאוהבת ובעלה הכי חשוב ויקר לה ולא להיות מהחברות המתקרצצות בלי טאקט

חיי זוגיות יכולים להית עם כל כך הרבה פרטים. אפילו בנושאים של טהרה ובדיקות ולהספיק שקיעה. וכל מיני דברים שבאמת לא תביני עד שלא תתחתני.

אם מישהיא עשתה בדיקה והיא צריכה לדעת אם היא טובה בעלה חייב לרוץ לרב לשאול אז ברור שהחברה כרגע לא מעניינת. ויכולים להיות מלא אסטואציות שלא תביני עד שלא תתחתני

אני הכי אמתית. אומרת בתחילת שיחה . היום בעלי בחתונה אז יש לי זמן...

בדר"כ כשיש לי הרבה זמן אז אומרת .. אבל על זמן קצר אני לא ממש יודעת... וכן אני גם עוברת לממתינה אם מתקשר. אז יש את החברות שינתקו כי אין להם סבלנות שעברתי לבעלי.

דוקא אני היום במקום מהצד השני. חברה טובה שלי התחתנה והיתי רגילה שנים שהיא רווקה ושיחות איתה שעות ופתאום היא תפוסה ואני לא מתקשרת אליה!! בערב לפחות . וזה מאוד קשה לי. היינו מדברות על בסיס יומי.

אבל אני מזכירה לעצמי שהיינו זוג צעיר לא היה לי פניות לחברות כל כך ואני עכשיו צריכה לתת לה את המרחב לבעלה.

ואני מחכה לטלפונים ממנה. כשהיא יכולה היא מתקשרת

אז אני לא במקום הנעלב עכשיו ששנים היתי לצידה כשהיתה רווקה ועכשיו התחתנה לא צריכה אותי ולי יש בור ענק של חסר. אלא יושבת ומחכה בסבלנות ובהבנה

ואין פה כללים. וצריך לדעת ליצור איזון

זה תלוי באיזו חברה (רווקה מבוגרת? שאת יודעת שזה נושא כאוב ומשפט כזה יכאיב לה?)

זה תלוי בקשר הכללי של בני הזוג ומה מקובל אצלם (לפעמים זה ממש חשוטב להם לפעמים פחות)

במה קרה באותו יום נניח (רבו בבוקר וחושב לה לקבל אותו נינוחה יותר, אמורה לטבול הערב, טבלה אתמול, נאסרו בדיוק.. )

ואיך האיש נראה כשהוא נכנס הביתה (נניח היא רואה מהפרצוף שלו שעבר עליו יום קשה אז גם אם החברה עכשיו משתפכת- הוא עדיין יותר חשוב)

בכללי אנחנו גם בשנה הראשונה היינו פחות כאלו. אם הייתי חוזרת הביתה והוא היה באמצע טלפון לא הייתי נעלבת אם הוא היה ממשייך לדבר.

וקרו לנו גם מצבים שנניח הלך עם חבר טוב לשחנ"ש אחרי קשר שנגמר עד אמצע הלילה (כי זה הכי כואב שהיא זרקה אותך, ואותו חבר טוב שכבר בזוגיות וטוב לו אפילו לא יכול להיות אוזן קשבת...) 
והיה לי ברור שזה הדבר הנכון. ושכרגע החבר קודם.

מהצד השני- כרווקה הייתי במקום הזה. שבדיוק נפרדתי מקשר טעון והחברות הטובות בדיוק היו מאורסות\נשואות ולכי תמצאי אצלן טיפת מקום בלב. ויש לי חברה שאחרי החתונה התנתקה, ועשתה את זה בצורה פוגעת. אז אחרי שנתיים כשהיא רצתה לחזור לקשר- לא רציתי. 

אח שלי בכללי מאמין ששיחה פנים אל פנים חשובה יותר משיחת טלפון. לכן אני יודעת שאם אני אתקשר אליו והוא יפגוש באמצע מישהו (אלא אם באמת השיחה תהיה חשובה או רגישה) הוא יתנצל יגיד יפה שלום ויתפנה לאדם שנמצא מולו. ויחזור אלי אח"כ.
או שאם אני מתקשרת והוא באמצע שיחה עם מישהו פא"פ- הוא לא יענה.


ויש משהו באמירה שלו, והוא מצליח לעשות את זה מנומס וחביב ולא מעליב.

כמו שכשילד עונה לטלפון ואמא ב"מקום חשוב" הוא לא אמור לדווח שהיא בשירותים אלא לענות "אמא לא יכולה עכשיו" (ככה לפחות אני מנסה לחנך את ילדי), ככה גם כאן, זה בעצם מידע מיותר. אני לא חייבת להסביר לחברה למה אני צריכה לנתק ואפילו מרגיש לי קצת "דריכה על היבלות" להגיד בעלי הגיע לחברה שאין לה בעל כרגע והיא בצער מזה.

אני מעדיפה להגיד, "יואוו, אני צריכה רגע לנתק, אני אחזור אליך", לקבל את בעלי יפה ואחרי זה לבקש רשות מהבעל בזמן שמתאים, ולחזור אליה בנחת. 

אולי אני מתחמקת, לי היה מרגיש יותר נעים מאשר לשמוע "בעלי הגיע" פעם אחר פעם...

איך אפשר להשוות בין חובה דאורייתא, שנה ראשונה, לדבר אחר?

ובכלל כל החיים אח"כ אין מה להשוות בין קשר עם חברים/ות לבין עם בן/בת הזוג.

הכבוד של הבעל קודם לכיבוד ההורים, איך מצאתם מקום להשוות את זה לקשר עם חברות?

ועוד לעשות את זה על דעת עצמכם בלי להתחשב בצד השני?

הכבוד של בן או בת הזוג הוא דבר חשוב מאוד וקודם להרבה דברים.

לדבר עם חברה זה חשוב ביותר.. גם בעלך חשוב ביותר.. אפשר לשלב בניהם... רק שימי לב שאת לא שקועה בטלפון שעות.. בכל זאת גם בעלך צריך יחס... אני מאמין שאם תסמני לו שאת בטלפון הוא יבין...

בס"ד

גם אני רווקה, עם רוב רובן של החברות שלי נשואות. פחות או יותר אני מכירה את הלו"ז שלהן ומנסה להתקשר בזמנים מתאימים, שכולל כאשר הבעל לא נמצא. אם חשוב לי לדבר עם חברה בזמן שאני יודעת היתכן היא נמצאת עם בעלה אני שולחת הודעה לבדוק אם נוח לה לדבר. לפי השאלה שלך רואים שאת לא באמת מבינה את החשיבות של הזוגיות. לא, א"א לסמן לו משהו, ולצפות ממנו לחכות רבע שעה תוך כדי שהיא מדרת איתך. זה גס מאד. וסליחה, שאני אומרת, אבל באמת מה כל כך דחוף שלא סובל דחוי למחרת (בסדר פעם ב, יכול לקרות, אבל לרוב, אולי זה משהו חשוב לך, אבל לא באמת דחוף.) וזה לא רק לשנה הרשאונה, זה לכל החיים. 

ושוב, לא, הקשר הכי חשוב זה בתוך הזוגיות, ולא עם החברות. חברות זה דבר מאד חשוב, אבל אם את באמת רוצה לדעת, הבעל יותר חשוב לחברה שלך. את צריכה ללמוד על זוגיות וגם באופן כללי קצת להתחשב באנשים אחרים. אני מבינה שכל הנושא הזה קשה לך, וזה בגלל גישה שגוייה. קודם כל תחשבי על איך להקל על הזולת ואז תרוויחי קשר הרבה יותר טוב עם החברות. ובאמת אני מאחלת לך בהצלחה.

אני לא אומרת שהבעל הוא הבוס, אבל אם היא הייתה צריכה לנתק כי הבוס הגיע היית לגמרי מבינה. לי נראה שאת לא מבינה שהחיים של החברה שלך השתנו. ברור שבתור החברה הרווקה קשה לך אבל את לא יכולה לצפות ממנה אותה זמינות של קודם. תחשבי שאם חברתך הייתה מתמנה לאיזה תפקיד חשוב ותובעני את היית מבינה שהיא כבר לא זמינה כמו קודם. והאמת היא שהיא כן התמנתה לתפקיד חשוב ...

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏