אם הוא סבבה עם זה - סבבה גם לך.

אם הוא צריך כרגע את היחס שלך, הוא קודם.

לא אומרת שתמיד אני פועלת כך, אבל זה האידיאלי.

איך כתבה פעם חביבתי @מישי' מאפושו' : אני פורשת, סדר העדיפויות שלי הגיע.

הבעל אכן קודם.

ראוי ורצוי להגיד מראש בעלי עוד מעט אמור להגיע ואז אצטרך לסיים (בהנחה שיודעים שהוא יגיע )

ודאי שאם זו שיחה חריגה וקורעת לב שהיא לא פטפוט בעלמא ראוי לסמן או לעצור רגע ולהגיד לו שזה משהו יוצא דופן ולהמשיך עוד קצת מתוך כבוד ל2 הצדדים.

אבל בשורה התחתונה- הבעל והזוגיות קודמים.

סתם, לא רוצה להגזים..

אבל אצלי, חברות שלי עדכנו אותי מראש, אז לא ציפיתי..

להפך , אהבתי את זה. ואני יודעת שגם אצלי זה יהיה ככה בעז"ה.

אבל הם חברות כמו אחיות שלי .. אז לקחנו את זה בקטע טוב.. 

כאילו, אפילו אם היינו באמצע שיחה וואחד חשובה זה היה כזה " טוב בעלי הגיע" 

ואח"כ המשכנו את השיחה בהזדמנות אחרת.. 

גם היית מקבלת את זה שאת חוזרת מלימודים/עבודה וכדו'.. והוא מסמן לך שעוד מעט הוא מסיים?

זוגיות זה הרבה הרבה יותר חשוב מהכל!! 

ומאמינה שאת מבינה ובכל זאת רוצה שיהיה קצת אחרת.

רוב מי שענה לך פה כבר התנסה ב"ה בענייני שלום בית.

ומסתבר שחלק נכבד בעניינים החשובים האלו קיים בזמנים שיש לבני הזוג זמן להיפגש יחד

במיוחד בזמן שמקבלים אחד את השני!

מקווה בשבילך שבע"ה תחושי את זה ממש בקרוב

ואז תביני שלא סתם כולם ענו  לך כפי שענו.

מאמינה שתזכרי את זה גם אחרי שתתחתני אבל אז גם בטוח תדעי לדון לכף זכות בקלות יותר.

אבל בוודאי שזה אינסטינקט שלא נובע רק מאהבה אלא גם ממקום של כבוד 

ורצון להיות זמינה גם מאהבה וגם כדי לא להגיע למצב של פגיעה שאחרי זה יצטרך תיקון.

ובהחלט קוראים לזה שלום בית.

כל אחד והגדרותיו

בס"ד

מניחה שרוב הבעלים שם אברכים [או זאת לפחות השאיפה] אז ההנחיה מסתדרת עם הלוז..

שיש מצבים שבהם דרך העולם זה להתפנות מיידית לבן-הזוג,

וזה יהיה לא ראוי לסמן לו עם היד שהיא תתפנה אליו אח"כ..

נכון שלא בכל מצב, אבל יש לא מעט מצבים כאלו.

נכון שקשר עם חברות הוא חשוב, אבל קשר עם הבעל הוא יותר חשוב.

אם זה קרה מעט פעמים, אז אני מציע לך לדון אותה לכף-זכות.

"הקשר עם חברות", עם כל הצער, כן פחות חשוב....  

ה"הצלחה", זה כשאשה יודעת לומר לחברתה בטלפון, בעלי הגיע - אתקשר אח"כ בעז"ה.

[לא מדבר במצב חריג שמישהי מתקשרת במשבר... ואז אפשר להפסיק שניה, לומר בשקט לבעל, "חברה במצב קשה"... עוד כמה דקות... ולהמשיך אחרי שיהנהן בראשו..]

ואפילו עוד יותר

החיים עמוסים, מלאים, שוחקים. כל כך חשוב שכשנפגשים בסוף יום אחרי יום עמוס ומלא מתפנים אחד אל השני, מקבלים אחד את השני בחיוך, במאור פנים. 

נכון שאם חברה בדיוק באמצע לשפוך את הלב והיא נסערת וכו' אני לא אקטע אותה בחוסר רגישות ואסמן לו שתכף גומרת אבל מאד מאד משתדלת שזה לא יקרה

בדר"כ לא אתחיל שיחות כשהוא אמור להגיע ואם חברה מתקשרת איידע אותה שכשבעלי יגיע נסיים את השיחה או שמראש אני לא עונה, אני לא חייבת להיות זמינה 24/7 לכל מי שמתקשר אלי. מקסימום חוזרת אליה אח"כ  או למחרת ואומרת - ראיתי שחיפשת אותי..

אבל לא גורף. מותר לבעל להיות בעל אורך רוח וסבלנות, אם זה לא קורה. החיים בין בני זוג זו לא רק הכניסה הבייתה. אני מניח שאת לא רוחצת את פניו ורגליו כשהוא נכנס. למרות שזה כתוב ברמב"ם...

בס"ד

הו - אני מבינה לליבך! כמה שזה מעצבן! גם עם הכנה זה מעצבן אבל לפחות יש הכנה רגשית שהבעל עוד מעט מגיע והשיחה תצטרך להסתיים לעת עתה.

עם התחושה הזאת הסתובבתי כמה שנים.

יום אחד שמעתי שיעור של הרבנית האמריקאית לורי פולוטניק שנתנה טיפים לזוגיות טובה ואחד מהם היה - "אם את בטלפון ובעלך בדיוק ניכנס תגידי מייד 'אני צריכה לסיים כי בעלי בדיוק הגיע'... אתן יודעות איך הוא ירגיש טוב עם עצמו כשהוא ישמע את זה? וכמה זה יקרב ביניכם"?

אחרי ששמעתי אותה אומרת את זה פתאום הבנתי לראשונה למה זה חשוב לעשות את זה.

והמסקנה שלי היום היא שאני כבר יותר מבינה למה חברות עושות לי את זה לפעמים (האמת, רק חברה אחת עולה לי לראש. והאמת היא כבר עושה את זה פחות כיום אחרי כמה שנים טובות של נישואין) ומצד שני אני עדיין עם אמפתיה כלפי עצמי. אני מבינה אותי שזה מעצבן.

לא צריך לבחור. זה גם נכון וגם מעצבן.

לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. 

ולא יקרה כלום אם הבעל יחכה קצת.

לא אוהבת את ההגזמה הזאת. הבעל הוא לא ילד קטן והוא יכול לחכות עד שנסיים את השיחה (כן גם לחברה שלי יש חשיבות ואין שום קשר בין זה לבין זה שברור שמשפחה זה קודם ).

אצל הילדים שלי זה שונה ואני כמובן חייבת להתפנות אליהם והם פחות מבינים מה זה לחכות.

אותו דבר גם הפוך אם בעלי באמצע שיחת טלפון הוא לא צריך להפסיק בגלל שהרגע נכנסתי הביתה.

איך אפשר להגיד שהכל מתגמד כשמתאהבים?
זה מצב מאוד לא בריא בעיני.
אני חושבת שהניסוח הזה לא מדוייק..
ושוב כמו ש@גפן36 כבר כתבה למעלה (ואני מצטטת "זה לא אומר שבעלי לא בראש סדר העדיפויות, אלא שהמציאות מורכבת ושנינו אנשים בוגרים ומסוגלים לתעדף גם צרכים של אנשים אחרים בתוך סדרי העדיפויות שלנו."

בס"ד

גפן הביעה את דעתה וסיפרה איך היא מתנהגת. את הבעת את דעתך ושלום על ישראל.

לא הבנתי מה הכעס עליה.

היא יפה מאד ייצגה את הצד ה[לצערי] לא רווח כאן וזה לגיטימי שגם הדעה הזאת תושמע בדיוק כמו ששלך מושמעת וזה לגיטימי שזוג אחד ינהג כך וזוג אחר ינהג אחרת.

שאני חושבת שחשוב מאוד שהושמעו גם דיעות קצת אחרות מגל התגובות החוזרות שנכתבו כאן לפני כן.
לא בגלל שאני או שאר התומכות חושבות שהיא צריכה לשפוט את חברה שלה ולחשוב שהיא לא בסדר והיא יכלה לסמן לבעלה, והיא בדיוק השתפכה בפניה וכו' וכו'.. אלא בעיקר, לפחות ככה אניי חושבת, חשוב להבין שבאמת כמו שאמרת לכל אחד ואחת יש זוגיות שונה. ואני חושבת שבריא מאוד לדעת שזה לא חייב להיות ככה. והנה, אם היא בעצמה לקחה את זה בצורה כזו כנראה שזה משהו שחשוב לה ואולי זה ישפיע על ההתנהלות שלה אח"כ בחיים הזוגיים שלה עם החברות.
וחוץ ממנה, יש עוד הרבה שקוראות את התגובות כאן והמצב הזה נשמע מאוד מלחיץ. זה אולי נשמע קיצוני ומוגזם, אבל באמת שבדקות הראשונות שראיתי את התגובות כאן הרגשתי איך אני פתאום לא רוצה להתחתן. הרגשתי לרגע שזוגיות אידיאלית היא כובלת. כאילו ברגע שאני ובעלי באותו חדר כבר אין חברות ואין כלום. רק הוא והעולם עומד דום. עד שקצת "העזתי" לחשוב אחרת מהתגובות כאן.. בחצי אמונה שאולי אני טועה לגמרי ואולי רק "כשאני אתחתן אני אבין". אבל למזלי היו פה גם עוד כמה תגובות לצד השני שהרגיעו אותי.. זה לא חייב להיות ככה. הרעיון בגדול הוא נראלי די מוסכם על כולם. ברור שבסדר העדיפויות הבעל והמשפחה הם בטופ של הטופ, אבל זה לא אומר שעוצמים עיניים ומתעלמים מכל מה שמסביב, וזה לא אומר שהכל מתגמד ונהיה לא חשוב. לפחות לדעתי. יש עוד הרבה פרמטרים שמשפיעים בקבלת החלטות בחיים. ולנתק לחברה זאת החלטה לכל דבר. זה מה שחברה שלה החליטה ואני לא שופטת אותה. אולי אל מול שאר השיקולים זאת הייתה ההחלטה הנכונה ביותר עבורה. אבל גם יכול להיות שלא, או שהייתה דרך אחרת לעשות את זה.. כולנו טועים לפעמים. בכל מקרה, את זה כמובן אנחנו לא יכולים לדעת ובוודאי שטוב לדון לכף זכות..
אבל שוב, זה פשוט חשוב חשוב חשוב שעלתה פה גם דעה אחרת.

ולא חושבת שזה משקף שאצל כולם זה ככה. 

על אף נישואיי המאושרים, אני זאת שבדרך כלל לחברות שלה אין זמן אליה, ואני מקבלת זאת בהבנה, ושמחה שזכיתי בחברות איכותיות.

זה גם עניין של אופי, יכולת לחוש אמפאטיה, ניסיון חיים..

וגם קצת יכולת תמרון.

חושבת שאם היית שומעת בקולה צער אמיתי על הצורך לנתק כשאת כל כך נסערת, לא היית פותחת שרשור

נראה לי שהייתי מתנצלת בכזו סיטואציה, אבל קשה לדעת.

לפעמים אדם מדבר מדם ליבו, השומע לא קולט את התדר...

יכול להיות גם, שהחברה לא משתפת אותך בכל הקשיים שלה,

ולכן את חושבת שהיא מספיק חזקה כדי לתמןך גם כשלא נוח, ובעצם זה לא כך, קשה לדעת..

אם זה ממש מפריע לך, כדאי שתשאלי אותה לפני שאת משתפת אם היא פנויה לשיחה רצינית 

אני ממש לא מנתקת מיד שיחה בכל מקרה.

לפעמים כשאני רואה צורך לנתק שבעלי מגיע אז אני אומרת אפילו משהוא אחר ולא בעלי הגיע.

אלא טוב אני צריכה לנתק כי אני צריכה שרותים/ או משהוא אחר.

אבל כל זה זה בחירה שלי!!!!

החברה לא יודעת מה נעשה בבית של החברה. אולי הבעל של החברה בא עם פנים זועפות עצבני והיא חיבת לסיים את השיחה?

היא צריכה לדון את החברה לכף זכות שאם סימה כנראה יש סיבה וזה לא שהחברה לא מעניינת אותה.

חיים נשואים מורכבים וזה רק מי שנשואה מבינה !!!

במציאות את לא תמיד כל כך מחושבנת ולפעמים תפוסה בעוד אלף דברים אחרים

לא תמיד זוכרת להזהיר מראש מתי בעלך יגיע ולא תמיד יודעת מראש מתי הוא יגיע ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה

לא מכיר שום מקור לדבר כזה שמשהו קודם לבעל חוץ מה'

אפילו כיבוד אב ואם נדחה מפני כבוד הבעל.

שווה לבדוק איתו פעם... לפעמים יש הפתעות

אני מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא בנ"א טוב.

ויודעת שהוא סומך עלי שאם אני ממשיכה לדבר עם החברה- אז יש לי שיקול דעת וכנראה שזה חשוב יותר.
אני גם יודעת שברור לו שחברות שלי זה משהו חשוב, ושחשוב שאני אשקיע גם בהן.

והפוך.

אני התחתנתי עם בנ"א בוגר, בעל שכל ושיקול דעת.

אני סומכת עליו ועל ההחלטות שלו.

ולכן אני לא מחליטה במקומו. אף פעם.

ואם הוא מחליט שמשהו חשוב יותר מלהגיד לי שלום כמו שצריך- אני אכבד את ההחלטה שלו.

זה לא ילד קטן שאני צריכה לחנך ולעזור לו להבין מה זה סדר עדיפויות.
זה אדם בוגר, וכן, אני יודעת ומודעת שב"ה יש לו עוד חיים מלבדי. וטוב שכך. יש לו חיים עשירים, משפחה, המון חברים, תחביבים, עבודה, לימודים וכו'.

ב"ה שאין לנו משחקי כבוד כאלו של "אוי אוי אוי, לא אמרת לי שלום, הייתי צריכה לחכות 5 דק'.."

(ומאמינה שרוב הא.נשים אחרי שנה בערך כבר מכירים מספיק טוב את האיש.ה שלהם כדי לדעת אם הוא אחד שצריך את היחס כשהוא מגיע או לא...)

אבל צר לי. אני אומרת את האמת

לדעתי יש פה שמץ של קנאה בזוגיות של חברתך!!

וגם אולי יש התנשאות טיפה של חברתך עליך להראות לך שהיא מאוהבת.

ואת אמורה לשמוח שחברתך מאוהבת ובעלה הכי חשוב ויקר לה ולא להיות מהחברות המתקרצצות בלי טאקט

חיי זוגיות יכולים להית עם כל כך הרבה פרטים. אפילו בנושאים של טהרה ובדיקות ולהספיק שקיעה. וכל מיני דברים שבאמת לא תביני עד שלא תתחתני.

אם מישהיא עשתה בדיקה והיא צריכה לדעת אם היא טובה בעלה חייב לרוץ לרב לשאול אז ברור שהחברה כרגע לא מעניינת. ויכולים להיות מלא אסטואציות שלא תביני עד שלא תתחתני

אני הכי אמתית. אומרת בתחילת שיחה . היום בעלי בחתונה אז יש לי זמן...

בדר"כ כשיש לי הרבה זמן אז אומרת .. אבל על זמן קצר אני לא ממש יודעת... וכן אני גם עוברת לממתינה אם מתקשר. אז יש את החברות שינתקו כי אין להם סבלנות שעברתי לבעלי.

דוקא אני היום במקום מהצד השני. חברה טובה שלי התחתנה והיתי רגילה שנים שהיא רווקה ושיחות איתה שעות ופתאום היא תפוסה ואני לא מתקשרת אליה!! בערב לפחות . וזה מאוד קשה לי. היינו מדברות על בסיס יומי.

אבל אני מזכירה לעצמי שהיינו זוג צעיר לא היה לי פניות לחברות כל כך ואני עכשיו צריכה לתת לה את המרחב לבעלה.

ואני מחכה לטלפונים ממנה. כשהיא יכולה היא מתקשרת

אז אני לא במקום הנעלב עכשיו ששנים היתי לצידה כשהיתה רווקה ועכשיו התחתנה לא צריכה אותי ולי יש בור ענק של חסר. אלא יושבת ומחכה בסבלנות ובהבנה

ואין פה כללים. וצריך לדעת ליצור איזון

זה תלוי באיזו חברה (רווקה מבוגרת? שאת יודעת שזה נושא כאוב ומשפט כזה יכאיב לה?)

זה תלוי בקשר הכללי של בני הזוג ומה מקובל אצלם (לפעמים זה ממש חשוטב להם לפעמים פחות)

במה קרה באותו יום נניח (רבו בבוקר וחושב לה לקבל אותו נינוחה יותר, אמורה לטבול הערב, טבלה אתמול, נאסרו בדיוק.. )

ואיך האיש נראה כשהוא נכנס הביתה (נניח היא רואה מהפרצוף שלו שעבר עליו יום קשה אז גם אם החברה עכשיו משתפכת- הוא עדיין יותר חשוב)

בכללי אנחנו גם בשנה הראשונה היינו פחות כאלו. אם הייתי חוזרת הביתה והוא היה באמצע טלפון לא הייתי נעלבת אם הוא היה ממשייך לדבר.

וקרו לנו גם מצבים שנניח הלך עם חבר טוב לשחנ"ש אחרי קשר שנגמר עד אמצע הלילה (כי זה הכי כואב שהיא זרקה אותך, ואותו חבר טוב שכבר בזוגיות וטוב לו אפילו לא יכול להיות אוזן קשבת...) 
והיה לי ברור שזה הדבר הנכון. ושכרגע החבר קודם.

מהצד השני- כרווקה הייתי במקום הזה. שבדיוק נפרדתי מקשר טעון והחברות הטובות בדיוק היו מאורסות\נשואות ולכי תמצאי אצלן טיפת מקום בלב. ויש לי חברה שאחרי החתונה התנתקה, ועשתה את זה בצורה פוגעת. אז אחרי שנתיים כשהיא רצתה לחזור לקשר- לא רציתי. 

אח שלי בכללי מאמין ששיחה פנים אל פנים חשובה יותר משיחת טלפון. לכן אני יודעת שאם אני אתקשר אליו והוא יפגוש באמצע מישהו (אלא אם באמת השיחה תהיה חשובה או רגישה) הוא יתנצל יגיד יפה שלום ויתפנה לאדם שנמצא מולו. ויחזור אלי אח"כ.
או שאם אני מתקשרת והוא באמצע שיחה עם מישהו פא"פ- הוא לא יענה.


ויש משהו באמירה שלו, והוא מצליח לעשות את זה מנומס וחביב ולא מעליב.

כמו שכשילד עונה לטלפון ואמא ב"מקום חשוב" הוא לא אמור לדווח שהיא בשירותים אלא לענות "אמא לא יכולה עכשיו" (ככה לפחות אני מנסה לחנך את ילדי), ככה גם כאן, זה בעצם מידע מיותר. אני לא חייבת להסביר לחברה למה אני צריכה לנתק ואפילו מרגיש לי קצת "דריכה על היבלות" להגיד בעלי הגיע לחברה שאין לה בעל כרגע והיא בצער מזה.

אני מעדיפה להגיד, "יואוו, אני צריכה רגע לנתק, אני אחזור אליך", לקבל את בעלי יפה ואחרי זה לבקש רשות מהבעל בזמן שמתאים, ולחזור אליה בנחת. 

אולי אני מתחמקת, לי היה מרגיש יותר נעים מאשר לשמוע "בעלי הגיע" פעם אחר פעם...

איך אפשר להשוות בין חובה דאורייתא, שנה ראשונה, לדבר אחר?

ובכלל כל החיים אח"כ אין מה להשוות בין קשר עם חברים/ות לבין עם בן/בת הזוג.

הכבוד של הבעל קודם לכיבוד ההורים, איך מצאתם מקום להשוות את זה לקשר עם חברות?

ועוד לעשות את זה על דעת עצמכם בלי להתחשב בצד השני?

הכבוד של בן או בת הזוג הוא דבר חשוב מאוד וקודם להרבה דברים.

לדבר עם חברה זה חשוב ביותר.. גם בעלך חשוב ביותר.. אפשר לשלב בניהם... רק שימי לב שאת לא שקועה בטלפון שעות.. בכל זאת גם בעלך צריך יחס... אני מאמין שאם תסמני לו שאת בטלפון הוא יבין...

בס"ד

גם אני רווקה, עם רוב רובן של החברות שלי נשואות. פחות או יותר אני מכירה את הלו"ז שלהן ומנסה להתקשר בזמנים מתאימים, שכולל כאשר הבעל לא נמצא. אם חשוב לי לדבר עם חברה בזמן שאני יודעת היתכן היא נמצאת עם בעלה אני שולחת הודעה לבדוק אם נוח לה לדבר. לפי השאלה שלך רואים שאת לא באמת מבינה את החשיבות של הזוגיות. לא, א"א לסמן לו משהו, ולצפות ממנו לחכות רבע שעה תוך כדי שהיא מדרת איתך. זה גס מאד. וסליחה, שאני אומרת, אבל באמת מה כל כך דחוף שלא סובל דחוי למחרת (בסדר פעם ב, יכול לקרות, אבל לרוב, אולי זה משהו חשוב לך, אבל לא באמת דחוף.) וזה לא רק לשנה הרשאונה, זה לכל החיים. 

ושוב, לא, הקשר הכי חשוב זה בתוך הזוגיות, ולא עם החברות. חברות זה דבר מאד חשוב, אבל אם את באמת רוצה לדעת, הבעל יותר חשוב לחברה שלך. את צריכה ללמוד על זוגיות וגם באופן כללי קצת להתחשב באנשים אחרים. אני מבינה שכל הנושא הזה קשה לך, וזה בגלל גישה שגוייה. קודם כל תחשבי על איך להקל על הזולת ואז תרוויחי קשר הרבה יותר טוב עם החברות. ובאמת אני מאחלת לך בהצלחה.

אני לא אומרת שהבעל הוא הבוס, אבל אם היא הייתה צריכה לנתק כי הבוס הגיע היית לגמרי מבינה. לי נראה שאת לא מבינה שהחיים של החברה שלך השתנו. ברור שבתור החברה הרווקה קשה לך אבל את לא יכולה לצפות ממנה אותה זמינות של קודם. תחשבי שאם חברתך הייתה מתמנה לאיזה תפקיד חשוב ותובעני את היית מבינה שהיא כבר לא זמינה כמו קודם. והאמת היא שהיא כן התמנתה לתפקיד חשוב ...

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.