אם הוא סבבה עם זה - סבבה גם לך.

אם הוא צריך כרגע את היחס שלך, הוא קודם.

לא אומרת שתמיד אני פועלת כך, אבל זה האידיאלי.

איך כתבה פעם חביבתי @מישי' מאפושו' : אני פורשת, סדר העדיפויות שלי הגיע.

הבעל אכן קודם.

ראוי ורצוי להגיד מראש בעלי עוד מעט אמור להגיע ואז אצטרך לסיים (בהנחה שיודעים שהוא יגיע )

ודאי שאם זו שיחה חריגה וקורעת לב שהיא לא פטפוט בעלמא ראוי לסמן או לעצור רגע ולהגיד לו שזה משהו יוצא דופן ולהמשיך עוד קצת מתוך כבוד ל2 הצדדים.

אבל בשורה התחתונה- הבעל והזוגיות קודמים.

סתם, לא רוצה להגזים..

אבל אצלי, חברות שלי עדכנו אותי מראש, אז לא ציפיתי..

להפך , אהבתי את זה. ואני יודעת שגם אצלי זה יהיה ככה בעז"ה.

אבל הם חברות כמו אחיות שלי .. אז לקחנו את זה בקטע טוב.. 

כאילו, אפילו אם היינו באמצע שיחה וואחד חשובה זה היה כזה " טוב בעלי הגיע" 

ואח"כ המשכנו את השיחה בהזדמנות אחרת.. 

גם היית מקבלת את זה שאת חוזרת מלימודים/עבודה וכדו'.. והוא מסמן לך שעוד מעט הוא מסיים?

זוגיות זה הרבה הרבה יותר חשוב מהכל!! 

ומאמינה שאת מבינה ובכל זאת רוצה שיהיה קצת אחרת.

רוב מי שענה לך פה כבר התנסה ב"ה בענייני שלום בית.

ומסתבר שחלק נכבד בעניינים החשובים האלו קיים בזמנים שיש לבני הזוג זמן להיפגש יחד

במיוחד בזמן שמקבלים אחד את השני!

מקווה בשבילך שבע"ה תחושי את זה ממש בקרוב

ואז תביני שלא סתם כולם ענו  לך כפי שענו.

מאמינה שתזכרי את זה גם אחרי שתתחתני אבל אז גם בטוח תדעי לדון לכף זכות בקלות יותר.

אבל בוודאי שזה אינסטינקט שלא נובע רק מאהבה אלא גם ממקום של כבוד 

ורצון להיות זמינה גם מאהבה וגם כדי לא להגיע למצב של פגיעה שאחרי זה יצטרך תיקון.

ובהחלט קוראים לזה שלום בית.

כל אחד והגדרותיו

בס"ד

מניחה שרוב הבעלים שם אברכים [או זאת לפחות השאיפה] אז ההנחיה מסתדרת עם הלוז..

שיש מצבים שבהם דרך העולם זה להתפנות מיידית לבן-הזוג,

וזה יהיה לא ראוי לסמן לו עם היד שהיא תתפנה אליו אח"כ..

נכון שלא בכל מצב, אבל יש לא מעט מצבים כאלו.

נכון שקשר עם חברות הוא חשוב, אבל קשר עם הבעל הוא יותר חשוב.

אם זה קרה מעט פעמים, אז אני מציע לך לדון אותה לכף-זכות.

"הקשר עם חברות", עם כל הצער, כן פחות חשוב....  

ה"הצלחה", זה כשאשה יודעת לומר לחברתה בטלפון, בעלי הגיע - אתקשר אח"כ בעז"ה.

[לא מדבר במצב חריג שמישהי מתקשרת במשבר... ואז אפשר להפסיק שניה, לומר בשקט לבעל, "חברה במצב קשה"... עוד כמה דקות... ולהמשיך אחרי שיהנהן בראשו..]

ואפילו עוד יותר

החיים עמוסים, מלאים, שוחקים. כל כך חשוב שכשנפגשים בסוף יום אחרי יום עמוס ומלא מתפנים אחד אל השני, מקבלים אחד את השני בחיוך, במאור פנים. 

נכון שאם חברה בדיוק באמצע לשפוך את הלב והיא נסערת וכו' אני לא אקטע אותה בחוסר רגישות ואסמן לו שתכף גומרת אבל מאד מאד משתדלת שזה לא יקרה

בדר"כ לא אתחיל שיחות כשהוא אמור להגיע ואם חברה מתקשרת איידע אותה שכשבעלי יגיע נסיים את השיחה או שמראש אני לא עונה, אני לא חייבת להיות זמינה 24/7 לכל מי שמתקשר אלי. מקסימום חוזרת אליה אח"כ  או למחרת ואומרת - ראיתי שחיפשת אותי..

אבל לא גורף. מותר לבעל להיות בעל אורך רוח וסבלנות, אם זה לא קורה. החיים בין בני זוג זו לא רק הכניסה הבייתה. אני מניח שאת לא רוחצת את פניו ורגליו כשהוא נכנס. למרות שזה כתוב ברמב"ם...

בס"ד

הו - אני מבינה לליבך! כמה שזה מעצבן! גם עם הכנה זה מעצבן אבל לפחות יש הכנה רגשית שהבעל עוד מעט מגיע והשיחה תצטרך להסתיים לעת עתה.

עם התחושה הזאת הסתובבתי כמה שנים.

יום אחד שמעתי שיעור של הרבנית האמריקאית לורי פולוטניק שנתנה טיפים לזוגיות טובה ואחד מהם היה - "אם את בטלפון ובעלך בדיוק ניכנס תגידי מייד 'אני צריכה לסיים כי בעלי בדיוק הגיע'... אתן יודעות איך הוא ירגיש טוב עם עצמו כשהוא ישמע את זה? וכמה זה יקרב ביניכם"?

אחרי ששמעתי אותה אומרת את זה פתאום הבנתי לראשונה למה זה חשוב לעשות את זה.

והמסקנה שלי היום היא שאני כבר יותר מבינה למה חברות עושות לי את זה לפעמים (האמת, רק חברה אחת עולה לי לראש. והאמת היא כבר עושה את זה פחות כיום אחרי כמה שנים טובות של נישואין) ומצד שני אני עדיין עם אמפתיה כלפי עצמי. אני מבינה אותי שזה מעצבן.

לא צריך לבחור. זה גם נכון וגם מעצבן.

לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. 

ולא יקרה כלום אם הבעל יחכה קצת.

לא אוהבת את ההגזמה הזאת. הבעל הוא לא ילד קטן והוא יכול לחכות עד שנסיים את השיחה (כן גם לחברה שלי יש חשיבות ואין שום קשר בין זה לבין זה שברור שמשפחה זה קודם ).

אצל הילדים שלי זה שונה ואני כמובן חייבת להתפנות אליהם והם פחות מבינים מה זה לחכות.

אותו דבר גם הפוך אם בעלי באמצע שיחת טלפון הוא לא צריך להפסיק בגלל שהרגע נכנסתי הביתה.

איך אפשר להגיד שהכל מתגמד כשמתאהבים?
זה מצב מאוד לא בריא בעיני.
אני חושבת שהניסוח הזה לא מדוייק..
ושוב כמו ש@גפן36 כבר כתבה למעלה (ואני מצטטת "זה לא אומר שבעלי לא בראש סדר העדיפויות, אלא שהמציאות מורכבת ושנינו אנשים בוגרים ומסוגלים לתעדף גם צרכים של אנשים אחרים בתוך סדרי העדיפויות שלנו."

בס"ד

גפן הביעה את דעתה וסיפרה איך היא מתנהגת. את הבעת את דעתך ושלום על ישראל.

לא הבנתי מה הכעס עליה.

היא יפה מאד ייצגה את הצד ה[לצערי] לא רווח כאן וזה לגיטימי שגם הדעה הזאת תושמע בדיוק כמו ששלך מושמעת וזה לגיטימי שזוג אחד ינהג כך וזוג אחר ינהג אחרת.

שאני חושבת שחשוב מאוד שהושמעו גם דיעות קצת אחרות מגל התגובות החוזרות שנכתבו כאן לפני כן.
לא בגלל שאני או שאר התומכות חושבות שהיא צריכה לשפוט את חברה שלה ולחשוב שהיא לא בסדר והיא יכלה לסמן לבעלה, והיא בדיוק השתפכה בפניה וכו' וכו'.. אלא בעיקר, לפחות ככה אניי חושבת, חשוב להבין שבאמת כמו שאמרת לכל אחד ואחת יש זוגיות שונה. ואני חושבת שבריא מאוד לדעת שזה לא חייב להיות ככה. והנה, אם היא בעצמה לקחה את זה בצורה כזו כנראה שזה משהו שחשוב לה ואולי זה ישפיע על ההתנהלות שלה אח"כ בחיים הזוגיים שלה עם החברות.
וחוץ ממנה, יש עוד הרבה שקוראות את התגובות כאן והמצב הזה נשמע מאוד מלחיץ. זה אולי נשמע קיצוני ומוגזם, אבל באמת שבדקות הראשונות שראיתי את התגובות כאן הרגשתי איך אני פתאום לא רוצה להתחתן. הרגשתי לרגע שזוגיות אידיאלית היא כובלת. כאילו ברגע שאני ובעלי באותו חדר כבר אין חברות ואין כלום. רק הוא והעולם עומד דום. עד שקצת "העזתי" לחשוב אחרת מהתגובות כאן.. בחצי אמונה שאולי אני טועה לגמרי ואולי רק "כשאני אתחתן אני אבין". אבל למזלי היו פה גם עוד כמה תגובות לצד השני שהרגיעו אותי.. זה לא חייב להיות ככה. הרעיון בגדול הוא נראלי די מוסכם על כולם. ברור שבסדר העדיפויות הבעל והמשפחה הם בטופ של הטופ, אבל זה לא אומר שעוצמים עיניים ומתעלמים מכל מה שמסביב, וזה לא אומר שהכל מתגמד ונהיה לא חשוב. לפחות לדעתי. יש עוד הרבה פרמטרים שמשפיעים בקבלת החלטות בחיים. ולנתק לחברה זאת החלטה לכל דבר. זה מה שחברה שלה החליטה ואני לא שופטת אותה. אולי אל מול שאר השיקולים זאת הייתה ההחלטה הנכונה ביותר עבורה. אבל גם יכול להיות שלא, או שהייתה דרך אחרת לעשות את זה.. כולנו טועים לפעמים. בכל מקרה, את זה כמובן אנחנו לא יכולים לדעת ובוודאי שטוב לדון לכף זכות..
אבל שוב, זה פשוט חשוב חשוב חשוב שעלתה פה גם דעה אחרת.

ולא חושבת שזה משקף שאצל כולם זה ככה. 

על אף נישואיי המאושרים, אני זאת שבדרך כלל לחברות שלה אין זמן אליה, ואני מקבלת זאת בהבנה, ושמחה שזכיתי בחברות איכותיות.

זה גם עניין של אופי, יכולת לחוש אמפאטיה, ניסיון חיים..

וגם קצת יכולת תמרון.

חושבת שאם היית שומעת בקולה צער אמיתי על הצורך לנתק כשאת כל כך נסערת, לא היית פותחת שרשור

נראה לי שהייתי מתנצלת בכזו סיטואציה, אבל קשה לדעת.

לפעמים אדם מדבר מדם ליבו, השומע לא קולט את התדר...

יכול להיות גם, שהחברה לא משתפת אותך בכל הקשיים שלה,

ולכן את חושבת שהיא מספיק חזקה כדי לתמןך גם כשלא נוח, ובעצם זה לא כך, קשה לדעת..

אם זה ממש מפריע לך, כדאי שתשאלי אותה לפני שאת משתפת אם היא פנויה לשיחה רצינית 

אני ממש לא מנתקת מיד שיחה בכל מקרה.

לפעמים כשאני רואה צורך לנתק שבעלי מגיע אז אני אומרת אפילו משהוא אחר ולא בעלי הגיע.

אלא טוב אני צריכה לנתק כי אני צריכה שרותים/ או משהוא אחר.

אבל כל זה זה בחירה שלי!!!!

החברה לא יודעת מה נעשה בבית של החברה. אולי הבעל של החברה בא עם פנים זועפות עצבני והיא חיבת לסיים את השיחה?

היא צריכה לדון את החברה לכף זכות שאם סימה כנראה יש סיבה וזה לא שהחברה לא מעניינת אותה.

חיים נשואים מורכבים וזה רק מי שנשואה מבינה !!!

במציאות את לא תמיד כל כך מחושבנת ולפעמים תפוסה בעוד אלף דברים אחרים

לא תמיד זוכרת להזהיר מראש מתי בעלך יגיע ולא תמיד יודעת מראש מתי הוא יגיע ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה

לא מכיר שום מקור לדבר כזה שמשהו קודם לבעל חוץ מה'

אפילו כיבוד אב ואם נדחה מפני כבוד הבעל.

שווה לבדוק איתו פעם... לפעמים יש הפתעות

אני מכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא בנ"א טוב.

ויודעת שהוא סומך עלי שאם אני ממשיכה לדבר עם החברה- אז יש לי שיקול דעת וכנראה שזה חשוב יותר.
אני גם יודעת שברור לו שחברות שלי זה משהו חשוב, ושחשוב שאני אשקיע גם בהן.

והפוך.

אני התחתנתי עם בנ"א בוגר, בעל שכל ושיקול דעת.

אני סומכת עליו ועל ההחלטות שלו.

ולכן אני לא מחליטה במקומו. אף פעם.

ואם הוא מחליט שמשהו חשוב יותר מלהגיד לי שלום כמו שצריך- אני אכבד את ההחלטה שלו.

זה לא ילד קטן שאני צריכה לחנך ולעזור לו להבין מה זה סדר עדיפויות.
זה אדם בוגר, וכן, אני יודעת ומודעת שב"ה יש לו עוד חיים מלבדי. וטוב שכך. יש לו חיים עשירים, משפחה, המון חברים, תחביבים, עבודה, לימודים וכו'.

ב"ה שאין לנו משחקי כבוד כאלו של "אוי אוי אוי, לא אמרת לי שלום, הייתי צריכה לחכות 5 דק'.."

(ומאמינה שרוב הא.נשים אחרי שנה בערך כבר מכירים מספיק טוב את האיש.ה שלהם כדי לדעת אם הוא אחד שצריך את היחס כשהוא מגיע או לא...)

אבל צר לי. אני אומרת את האמת

לדעתי יש פה שמץ של קנאה בזוגיות של חברתך!!

וגם אולי יש התנשאות טיפה של חברתך עליך להראות לך שהיא מאוהבת.

ואת אמורה לשמוח שחברתך מאוהבת ובעלה הכי חשוב ויקר לה ולא להיות מהחברות המתקרצצות בלי טאקט

חיי זוגיות יכולים להית עם כל כך הרבה פרטים. אפילו בנושאים של טהרה ובדיקות ולהספיק שקיעה. וכל מיני דברים שבאמת לא תביני עד שלא תתחתני.

אם מישהיא עשתה בדיקה והיא צריכה לדעת אם היא טובה בעלה חייב לרוץ לרב לשאול אז ברור שהחברה כרגע לא מעניינת. ויכולים להיות מלא אסטואציות שלא תביני עד שלא תתחתני

אני הכי אמתית. אומרת בתחילת שיחה . היום בעלי בחתונה אז יש לי זמן...

בדר"כ כשיש לי הרבה זמן אז אומרת .. אבל על זמן קצר אני לא ממש יודעת... וכן אני גם עוברת לממתינה אם מתקשר. אז יש את החברות שינתקו כי אין להם סבלנות שעברתי לבעלי.

דוקא אני היום במקום מהצד השני. חברה טובה שלי התחתנה והיתי רגילה שנים שהיא רווקה ושיחות איתה שעות ופתאום היא תפוסה ואני לא מתקשרת אליה!! בערב לפחות . וזה מאוד קשה לי. היינו מדברות על בסיס יומי.

אבל אני מזכירה לעצמי שהיינו זוג צעיר לא היה לי פניות לחברות כל כך ואני עכשיו צריכה לתת לה את המרחב לבעלה.

ואני מחכה לטלפונים ממנה. כשהיא יכולה היא מתקשרת

אז אני לא במקום הנעלב עכשיו ששנים היתי לצידה כשהיתה רווקה ועכשיו התחתנה לא צריכה אותי ולי יש בור ענק של חסר. אלא יושבת ומחכה בסבלנות ובהבנה

ואין פה כללים. וצריך לדעת ליצור איזון

זה תלוי באיזו חברה (רווקה מבוגרת? שאת יודעת שזה נושא כאוב ומשפט כזה יכאיב לה?)

זה תלוי בקשר הכללי של בני הזוג ומה מקובל אצלם (לפעמים זה ממש חשוטב להם לפעמים פחות)

במה קרה באותו יום נניח (רבו בבוקר וחושב לה לקבל אותו נינוחה יותר, אמורה לטבול הערב, טבלה אתמול, נאסרו בדיוק.. )

ואיך האיש נראה כשהוא נכנס הביתה (נניח היא רואה מהפרצוף שלו שעבר עליו יום קשה אז גם אם החברה עכשיו משתפכת- הוא עדיין יותר חשוב)

בכללי אנחנו גם בשנה הראשונה היינו פחות כאלו. אם הייתי חוזרת הביתה והוא היה באמצע טלפון לא הייתי נעלבת אם הוא היה ממשייך לדבר.

וקרו לנו גם מצבים שנניח הלך עם חבר טוב לשחנ"ש אחרי קשר שנגמר עד אמצע הלילה (כי זה הכי כואב שהיא זרקה אותך, ואותו חבר טוב שכבר בזוגיות וטוב לו אפילו לא יכול להיות אוזן קשבת...) 
והיה לי ברור שזה הדבר הנכון. ושכרגע החבר קודם.

מהצד השני- כרווקה הייתי במקום הזה. שבדיוק נפרדתי מקשר טעון והחברות הטובות בדיוק היו מאורסות\נשואות ולכי תמצאי אצלן טיפת מקום בלב. ויש לי חברה שאחרי החתונה התנתקה, ועשתה את זה בצורה פוגעת. אז אחרי שנתיים כשהיא רצתה לחזור לקשר- לא רציתי. 

אח שלי בכללי מאמין ששיחה פנים אל פנים חשובה יותר משיחת טלפון. לכן אני יודעת שאם אני אתקשר אליו והוא יפגוש באמצע מישהו (אלא אם באמת השיחה תהיה חשובה או רגישה) הוא יתנצל יגיד יפה שלום ויתפנה לאדם שנמצא מולו. ויחזור אלי אח"כ.
או שאם אני מתקשרת והוא באמצע שיחה עם מישהו פא"פ- הוא לא יענה.


ויש משהו באמירה שלו, והוא מצליח לעשות את זה מנומס וחביב ולא מעליב.

כמו שכשילד עונה לטלפון ואמא ב"מקום חשוב" הוא לא אמור לדווח שהיא בשירותים אלא לענות "אמא לא יכולה עכשיו" (ככה לפחות אני מנסה לחנך את ילדי), ככה גם כאן, זה בעצם מידע מיותר. אני לא חייבת להסביר לחברה למה אני צריכה לנתק ואפילו מרגיש לי קצת "דריכה על היבלות" להגיד בעלי הגיע לחברה שאין לה בעל כרגע והיא בצער מזה.

אני מעדיפה להגיד, "יואוו, אני צריכה רגע לנתק, אני אחזור אליך", לקבל את בעלי יפה ואחרי זה לבקש רשות מהבעל בזמן שמתאים, ולחזור אליה בנחת. 

אולי אני מתחמקת, לי היה מרגיש יותר נעים מאשר לשמוע "בעלי הגיע" פעם אחר פעם...

איך אפשר להשוות בין חובה דאורייתא, שנה ראשונה, לדבר אחר?

ובכלל כל החיים אח"כ אין מה להשוות בין קשר עם חברים/ות לבין עם בן/בת הזוג.

הכבוד של הבעל קודם לכיבוד ההורים, איך מצאתם מקום להשוות את זה לקשר עם חברות?

ועוד לעשות את זה על דעת עצמכם בלי להתחשב בצד השני?

הכבוד של בן או בת הזוג הוא דבר חשוב מאוד וקודם להרבה דברים.

לדבר עם חברה זה חשוב ביותר.. גם בעלך חשוב ביותר.. אפשר לשלב בניהם... רק שימי לב שאת לא שקועה בטלפון שעות.. בכל זאת גם בעלך צריך יחס... אני מאמין שאם תסמני לו שאת בטלפון הוא יבין...

בס"ד

גם אני רווקה, עם רוב רובן של החברות שלי נשואות. פחות או יותר אני מכירה את הלו"ז שלהן ומנסה להתקשר בזמנים מתאימים, שכולל כאשר הבעל לא נמצא. אם חשוב לי לדבר עם חברה בזמן שאני יודעת היתכן היא נמצאת עם בעלה אני שולחת הודעה לבדוק אם נוח לה לדבר. לפי השאלה שלך רואים שאת לא באמת מבינה את החשיבות של הזוגיות. לא, א"א לסמן לו משהו, ולצפות ממנו לחכות רבע שעה תוך כדי שהיא מדרת איתך. זה גס מאד. וסליחה, שאני אומרת, אבל באמת מה כל כך דחוף שלא סובל דחוי למחרת (בסדר פעם ב, יכול לקרות, אבל לרוב, אולי זה משהו חשוב לך, אבל לא באמת דחוף.) וזה לא רק לשנה הרשאונה, זה לכל החיים. 

ושוב, לא, הקשר הכי חשוב זה בתוך הזוגיות, ולא עם החברות. חברות זה דבר מאד חשוב, אבל אם את באמת רוצה לדעת, הבעל יותר חשוב לחברה שלך. את צריכה ללמוד על זוגיות וגם באופן כללי קצת להתחשב באנשים אחרים. אני מבינה שכל הנושא הזה קשה לך, וזה בגלל גישה שגוייה. קודם כל תחשבי על איך להקל על הזולת ואז תרוויחי קשר הרבה יותר טוב עם החברות. ובאמת אני מאחלת לך בהצלחה.

אני לא אומרת שהבעל הוא הבוס, אבל אם היא הייתה צריכה לנתק כי הבוס הגיע היית לגמרי מבינה. לי נראה שאת לא מבינה שהחיים של החברה שלך השתנו. ברור שבתור החברה הרווקה קשה לך אבל את לא יכולה לצפות ממנה אותה זמינות של קודם. תחשבי שאם חברתך הייתה מתמנה לאיזה תפקיד חשוב ותובעני את היית מבינה שהיא כבר לא זמינה כמו קודם. והאמת היא שהיא כן התמנתה לתפקיד חשוב ...

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.