כשאורי היה בן שלוש הוא היה כל כך מופנם, שלקחו אותו לבדיקות. אימא הסתכלה במבט מודאג על האישה הנחמדה שביקשה מאורי לצייר ציור. אבא חיכה בחוץ, כי הוא היה צריך לדבר בטלפון.
הבדיקות אמרו שאורי הוא ילד רגיל, רק קצת שקט, וזה בסדר.
כשאורי היה בן שלוש עשרה וחגג בר מצווה, הוא כבר תהה איזו מן דרשה הוא יישא. הוא חכם, אורי, אבל שונא לדבר מול קהל. בסוף הוא פשוט הקריא מהדף.
כשאורי היה בן עשרים, הוא התאהב. הוא הכיר אותה בבת מצווה של בת דודה שלו. היא הייתה בת דודה מהצד השני, וצחקה צחוק כזה משוחרר שהוא נשא אליה עיניים מעריצות.
אבל איך אפשר לדבר עם בחורה כל כך מלאת ביטחון, או עם כל בחורה שהיא?
אז הוא שתק, וחיכה חודשיים עד לחתונת האח הגדול של נערת בת המצווה. וכשראה את בת הדודה הרחוקה הוא פסע אליה פסיעות קטנות ומדודות והתלבט כל הדרך.
בדיוק כשהספיק להתחרט, היה כבר מאוחר מדי. היא קלטה אותו בזווית העין וחייכה.
"היא בטח רגילה שמדברים איתה", הוא חשב.
"היי, אני אורי." הוא אמר.
"היי, אני רעות." היא השיבה.
הוא לא ידע מה לומר, ולכן תכנן לחייך ולהמשיך ללכת, אבל היא שאלה- "אתה גר בירושלים, נכון?"
"כן." הוא ענה.
"איזה כיף לך. תמיד חלמתי לגור שם. בכל פעם שאני מבקרת בעיר הזו אני מאושרת."
"את יכולה לבוא לבקר ואני אראה לך כל מיני מקומות נחמדים." הוא אמר.
היא חייכה, ואמרה לו לרשום את המספר שלה בפלאפון שלו.
רק אחרי כמה דקות הוא הבין שבעצם יש לו דייט.
כשאורי היה בן עשרים ושלוש, וכבר מזמן שכח מרעות, הוא החליט שהגיע הזמן להשתחרר ולהיות מאושר.
אז הוא יצא מהבית מקולח ולבוש בבגדים הכי יפים שלו ונסע באוטובוס לתל אביב.
הוא לא ידע מה עושים בתל אביב, אבל הוא הבין מחברים שהעיר הזו שונה מירושלים.
"אולי יהיה לי מזל ואני אפתח כאן." הוא חשב לעצמו.
אבל עברו כמה דקות של שיטוטים בתחנה המרכזית והוא עדיין לא ידע לאן ללכת.
"היי, בחור." פנה אליו אדם זקן. "אתה יודע איפה השירותים?"
אורי הניד בראשו לשלילה. לא, הוא לא יודע. כלום הוא לא יודע.
אז הוא חזר הביתה וביקש מאמא שתלמד אותו להיות חופשי. אמא הסתכלה עליו ברחמים וציקצקה בפיה.
לאורי נמאס להיות מסכן. הוא קם בכעס וצעק על אחותו הקטנה שתפסיק להרעיש לעזאזל, והיא כל כך נבהלה שהתחילה לבכות.
הוא נכנס לחדר וטרק את הדלת.