אתה קופץ מהמטוס ואתה לרגע באוויר והשמיים תופסים אותך במין חיבוק כזה של רוח. ומה זה משנה לנו עכשיו פשוט תרגיש את זה שאתה עף, אתה חופשי עכשיו ואיזה כיף לציפורים. זה או להיות במעמקים של הים או למעלה בשמיים, את השמיים כבר הרסנו בזה שגילינו איך להגיע אליהם, בים יש עוד מקומות שלא. אולי שם יש משהו נסתר שעוד לא יצאנו לנו להכיר, כי אם נוכל להתקרב אנחנו רק נהרוס, עדיף שנשאיר את זה יפה ומוגן.
אבל לא קשור ים, אלה עכשיו שמיים של תכלת שמחבקים אותך ולאט לאט מתחילים לשחרר כשאתה נופל מהאחיזה שלהם. והשדות מתקרבים אליך ואז גם אגמים ולאט לאט גם גגות אדומים של בתים ובניינים וכבישים ומכוניות ואיפושהו שם ביניהם גם אנשים קטנטנים שאתה אפילו לא מסוגל לזהות. כמה אנשים זה דבר קטן וכמה הם עשו דבר גדול, כמה הגדול הזה לפעמים הורס את הדברים הקטנים והטובים.

תמשוך כבר, תפתח את המצנח, אתה מתקרב לאדמה, תמשוך, תפתח, נו מה יהיה איתך אתה רוצה להגיע בשלום
לא נפתח, מה עושים, תצעק לציפורים אולי יבוא נשר יציל אותך, אין למי לצפות והשמיים כבר מרפים את האחיזה אתה חומק מעבר לגבול היכולת שלהם.
תפתח, תמשוך, מה יהיה איתך, זה הזמן להתפלל.
זאת רק אשליה של חופש שם למעלה, פתאום אתה מבין את זה, כי אתה תלוי במצנח. אולי זה מה שגורם לאנשים להתאבד בקפיצה מבניין, הם כל כך נואשים להרגיש חופש אמיתי שלא תלוי בשום דבר, הם רוצים להרגיש חופש אמיתי שניה לפני הסוף.
אתה תוהה לעצמך אם בכלל אפשר להרגיש חופשי ואיפה ולמה כשהקרקע מתחילה להתקרב אליך במהירות, ואתה מנסה שוב למשוך ולפתוח בפעם האחרונה---