"ביי אבא"
אני אומרת ופותחת את הדלת.
"לאן, עמיתי שלי?"
"גפן", אני מנסה לשדר בקולי רוגע וקלילות, ומתכוונת לצאת,
"גפן גפן??" מרים אבא גבה "גפן בן דוד?" מביט בי אבא במבט מאוכזב.
"כן.. נו.. אבא, מה הבעיה?"
מה יש לו.
באלי לצאת כבר.
איזה אבא מציק, שלא יגיד לי עם מי להסתובב. אני אחראית לעצמי.
מספיק אתמול הוא חפר. שיעזוב אותי!!
הבנתי ממנו יותר מידיי שהוא לא רוצה שאני יסתובב עם גפן...
אבל מה.
בכיאט מה.
בחיים אני לא אבין את זה..
"עמיתי,"
הוא מתקרב אליי,
"מה שאני אומר לך, זה לטובתך. רק לטובתך."
"אבל את תיבחרי מה לעשות,
ואני אמרתי את שלי.."

ושראה שאני מה-זה לא בקטע לענות לא,
הוא הלך ניכנס לשרותים ונעל את הדלת.
פפףף.
אבא הזה..
"ביי כבר"
סיננתי לעצמי וטרקתי אחריי את הדלת.
מתי ההורים האלא יפסיקו לעשות סרט מכל דבר קטן?!


חציתי את הכביש. עברתי 2 רחובות,
והנה הבית של גפן.


*שתי דפיקות קטנות*
*אין תגובה*
*חמש דפיקות חזקות יותר*
*שקט.*


מוזר..



פתאום אני שומעת קולות מתוך הבית.
דברים נגררים ולחישות שקטות

אימלה. אני מודה שקצת התחלתי לחשוש.
אולי.. יש שם מישו? אולי.. לוידעת.

ועכשיו המצפון הזה מגיע.
יא-אללה.
למה בכיאט לא הקשבתי לאבא?
למה.
הוא פי אלף יותר גדול!
העיקר האגו המטופש הזה..
שאני כאילו יודעת הכל
פףף..
חסרת שכל שכמותי




הרעשים מתגברים

אני דופקת דפיקה קטנה
(כי..בטח הם עושים משו, אנערף)

*מנעול מסתובב*
ופתאום אני שומעת צווחה חדה מאחוריי.

אני קופאת

מסתכלת לאחור

ולא.
אני לא מאמינה.
פשוט
לא מ א מ י נ ה