משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין. ניטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בניי, מפני מה אין אתם אוכלין בשר? אמרו לו, נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל? אמר להן, לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותין יין? אמרו לו, יין נשתה שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם, לא נשתה. אמר להם, אם כן, לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה, שמהן היו מנסכין מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאין בכורים בעצרת. שתקו.
אמר להם, בניי, להתאבל יותר מדיי אי איפשר, ושלא להתאבל אי איפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם, עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלם, עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם, שנאמר: אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו' (תהילים קל"ז) ,
וכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא שנאמר: שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו סו).

תוספתא, מסכת סוטה, פרק טו


לא יודעת למה, אבל אני תמיד מוצאת משהו מנחם בקטע הזה. אולי זה עונה לנקיפות מצפון האלה ש: "אין בית מקדש ואת הולכת לים. יופי. יופי."