מה שהבחור תיאר זה לא בעיה בכיבוד הורים.

בזוגיות תקינה יכולות להיות אי הסכמות או אי הבנות שמגיעות אפילו לויכוחים או מריבות בקטנה פה ושם אבל עיקר השאלה זה אם בדרך כלל יש הרמוניה, כבוד הדדי, רצון לגשר על פערים ועבודת המידות של כל אחד עם עצמו וגם הדרך שבה מתמודדים עם אי הסכמות/ויכוחים ואיך מתפייסים זה מאד משנה

יש זוגות שהמריבות שלהם חורגים מהנורמה ומזיקים גם לילדים בפן הרגשי/נפשי

סתם דוגמא - אני מכירה זוג שרוב הילדים שלהם כבר נשואים וכל כמה חודשים או שבועות יש ביניהם פיצוץ כזה שלא מדברים כמה ימים, האמא מתקשרת לילדים שיגידו לאבא X Y Z הולכת להיות כמה ימים אצל הילדים הנשואים, אחרי כמה ימים איכשהוא נרגעים, או שמתפייסים או שלא, היא חוזרת הביתה וחוזר חלילה עד הסצנה הבאה

ילד בבית הזה (ולא משנה אם מדובר בילד נשוי או רווק) אם ישאל אותי - צריך לשמור על עצמו, להתרחק ולהתנתק, כן להשתדל לכבד הורים עד כמה שהוא יכול בלי להפגע. אבל למשל - הבקשה של האמא לדבר עם האבא - זה נוראי בשביל ילד, ברור שאסור לילד לעשות את זה והוא ודאי לא עובר על כיבוד הורים אם הוא מסרב. הוא גם לא מקיים מצוות כיבוד הורים אם הוא מסכים.

ולגבי זה - 

כל הורה וכל בן זוג רב גם אחרי 20 שנה. 

וכך גם אתה תרצה עם אשתך. 
איזו מין זוגיות זה בלי מריבות? 
 

לא דומה מריבות בתחילת הקשר למריבות אחרי20 שנה, חלק מהבניה הזוגית מתבטא גם בנושא של המריבות, מריבות של התחלה לא דומות בכלל למריבות של אחרי כמה שנים, אחרי שכבר לומדים להכיר לעומק ולומדים לתקשר גם כשלא מסכימים על דברים

ומאחלת לך הרבה טוב!

לא אמרתי שכל מערכת יחסים היא תקינה

מצד שני לא היית מצווה על כיבוד הורים אם התורה היתה יודעת שזה כל כך פשוט וקל וכל משפחה היא "נורמטיבית". דוקא אז יש משמעות לדרישה לכיבוד הורים (אחרת כנראה לא היינו מצווים על זה בכלל כי זה היה מובן מאליו)

יש לי בני גילך בבית. ואני יודעת טוב מה זה "לברוח".

 לא נדרשת לשהות איתם ימים שלמים. אבל מסעדה, לקפוץ ליום אחד לטיול איתם, זה משהו שאפשר להתאמץ בשבילו.

ואתה גם לא נדרש לשנות אותם או לטפל בהם. רק לכבד אותם קצת וזהו

כיבוד ויראת הורים מחייבת גם כאשר ההורה לא לגמרי בסדר.

מבלי להנזק כמובן

אך לא נראה שעשוי להיות כאן נזק בלתי נסבל עבורו אם יפעל במינון הנכון.

גם לי יש הורים את מתארת לעצמך, כן? ( טוב, לפחות היו. )

התכוונתי שמצוות כיבוד הורים לא כוללת חיוב לשתף בחיים שלך, לא כוללת איסור לחשוב שההורים טועים בדרכם, וכו' וכו'. הדברים שהוא תיאר פה הם לא מנוגדים למצוות כיבוד הורים.

ואני משתתפת בצערך על הורייך.

נתתי לך כאן את דעתי כהורה למתבגרים ובוגרים:  מעשיך עלולים להיות פוגעים. 

( לא רק שהם מתמודדים עם מריבות הם נאלצים גם להתמודד עם הריחוק)

שאלת איך ניתן לשפר? אמרתי את דעתי.

אך לכל דבר כזה יש לך מענה. כך שלא ברור לי לשם מה שאלת. כדי להתמקח על זה? או כדי לשמוע את זוית הראיה של הורים לילדים גדולים? 

מאחלת לך שכאשר תאהב את אשתך עד הסוף- כן תשתף אותה בכל הקשיים וההתלבטויות. ככה הופכים את בן הזוג לחבר הכי טוב שלך...

אוהב את הוריו עד הסוף. הוא אמר דבר אחר.

(ומי שהגבת לה היא אישה).

ולענייננו-

החובה לכבד הורים לא קשורה בנעל להתנהגות שלהם. (ואפילו הפוך, אם תרצה מקורות יש לי)

וההתניה הזו של 'תתנהגו יפה ואז 'תזכו' שאני אשתף אתכם' עקומה מכמה כיוונים.

 קודם כל נודף ממנה ריח חזק של חינוך של ההורים שוואלה זה ממש אבל ממש לא התפקיד שלך וגם לא כיבוד הורים לעשות את זה, וגם המחשבה שמשאת הנפש של ההורים זה שישתפו אותם- היא מצחיקה.

הורה רוצה שישתפו אותו בגלל שהוא רוצה שיהיה טוב לילד שלו והוא רוצה לעזור לו. המוקד הוא הילד, לא האינטרס האגואיסטי של ההורים. 

שהתגובה שאת מגיבה לה היא לא של הפותח, אלא של אמא לילדים...

ומה הקשר לחובה לכבד הורים? מה גורם לך לחשוב שהוא לא מקיים אותה כהלכתה? זו לגמרי זכותו לא לרצות לשתף אותם בחייו, ואין לזה שום נגיעה להלכות כיבוד הורים.

לא הגבתי לפותח השרשור אלא לזה (או זו) שכתבו 

"אם הורים רוצים קשר טוב עם ילדים ובטח עם ילדים בוגרים הם חייבים להתנהג בצורה סבירה. אם הם לא יודעים לשמור בעיות של ילדיהם בסוד, לא לצעוק ולא לקבל התקפי לב ולעשות שיחות אכזבה אז שישכחו משיתוף"

אני מנסה להבין את השאלה שלך- מה גורם לי לחשוב שהוא לא מקיים את מצוות כיבוד הורים כהלכתה. זה לא כתוב בתגובה בצורה ברורה?

אני אנסה להבהיר את עצמי:

כשמישהו אומר- הורים צריכים להתנהג בצורה סבירה - הוא שיפוטי מול ההורים שלו וזה לא כיבוד הורים.

כשמישהו תולה את היחס המכבד (נניח במקרה שההורים רוצים שישתפו אותם- אז לכבד אותם זה לשתף אותם. טריוויאלי) להורים בתנאי שהם יתנהגו כמו שנראה לו נכון להתנהג- הוא לא שם לב שחובת כיבוד הורים אינה תלויה במעשי ההורים. 

(אפשר להציץ ברמב"ם שכותב 'היה אביו רשע ובעל עברות- מכבדו ומתיירא ממנו') 

"באיזה נושאים חייבים לשמוע בקול ההורים? 
ענף ממצוות כיבוד הורים הוא שלא לסתור את דבריהם, היינו שלא לומר לאביו או לאימו בדרך של התנצחות "אתם טועים!", אבל מותר להתדיין עמם בדרך כבוד. כן מצווה לשמוע בקולם ולמלא את רצונם, אלא שאין זו חובה וכשהשמיעה בקולם מתנגשת בדבר שחשוב לו, אינו חייב לשמוע בקולם. לדוגמא: אמא המבקשת מבנה ללבוש סוודר ביום חם, מתוך דאגה מופרזת שמא יתקרר... אמנם אם ילבש הסוודר יקיים מצווה, ששמע בקולה ושימח אותה. אבל למעשה הוא אינו חייב ללובשו, כי עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לסייע להם בדבר שיש להם ממנו תועלת אישית, כגון שמלבישם או מאכילם, אבל השמיעה בקולם אינה חובה, וכיוון שמאוד לא נוח לו ללבוש סוודר ביום חם, אינו חייב לשמוע לה. וגם מצד מצוות מורא הורים אינו חייב לשמוע לה, כי עיקר המורא הוא שלא לפגוע בכבודם. לפיכך בדבר שאינו נוגע להם ישירות, אין חובה לשמוע בקול ההורים. 

...

אם ההורים תובעים מבנם שילמד רפואה, ואילו הוא רוצה ללמוד מחשבים. אם ישמע בקולם יקיים מצווה. אך אינו חייב לעשות כן, כי זוהי החלטה שקשורה לחייו ואינה קשורה ישירות לענייני הכיבוד או המורא. ואף אם ההורים יטענו שבנפשם הדבר, ואם לא ילמד רפואה יחיו כל ימיהם ביגון, אינו חייב לשמוע בקולם, כי אין זה דבר הקשור ישירות אליהם ואם הוא בטוח שעדיף לו ללמוד מחשבים, כי מקצוע זה מתאים לו יותר ובו יוכל להצליח, עדיף שילמד מחשבים. מכל מקום עליו להציג זאת בפני ההורים בדרך ארץ ולא בחוצפה וההורים חייבים ללמוד להכיר בעצמאותם של ילדיהם, כדי שלא יטעו ויקימו שערוריה סביב כל החלטה עצמאית של ילדם."

כתבת "הוא שיפוטי מול ההורים שלו וזה לא כיבוד הורים". מהדברים כאן מובן שלהתנצח אסור, אבל לחשוב בלב שההורים טועים בדרכם (ואפילו לדון איתם על זה בנעימות, אם כי מזה הפותח נמנע על פי דבריו) - מותר. כך שאין בעניין זה מקום להוכיח אותו שהוא עובר על מצוות כיבוד הורים. הוא לא מתנצח איתם.

כתבת "נניח במקרה שההורים רוצים שישתפו אותם- אז לכבד אותם זה לשתף אותם. טריוויאלי". מהדברים כאן עולה שאין חיוב כזה. לא מדובר בתועלת ההורים אלא בעולמו הפרטי של הבן, ויש כאן מקום לשיקול דעתו אם הדבר מזיק לו.

כך שאת צודקת שאין לתלות את כיבוד ההורים במעשי ההורים, אבל בכלל לא דובר כאן על כיבוד הורים. זה לא שהוא מסרב לפנות להם את הכיסא הנוח יותר, או לתקן להם את המזגן. הוא מסרב לשתף אותם בעולמו הפרטי, וזה מותר על פי דיני כיבוד הורים.

ואני אומרת את זה גם כבת שהתמודדתי עם הסוגיה הזאת

וגם כאמא למתבגרים - ברור שהורה לא אמור לבקש או לצפות מהילד שלו לשתף אותו בעולמו הפנימי בשם מצוות כיבוד הורים.

בדר"כ ילד ירגיש בנח לשתף או ירצה לשתף אם האווירה בין ההורים לילדים מהווה מצע נח לזה - אווירה נינוחה, מכבדת לא ביקורתית.

וגם אז יש טיפוסים שונים, יש מופנמים יותר ומופנמים פחות

כל הורה רוצה לעזור לילד שלו. זה טבוע בנו כהורים.

גם כבת- אני משתפת כמה שאני יכולה. אבל העיקר- וכאן אני עונה גם לכמה שכתבו מעליך (בכל זאת אני אמא עסוקה...)

זה העמדה הנפשית שלי מולם.

פחות משנה מה אתה עושה, הרבה יותר משנה מה אתה חושב ואיך אתה מרגיש כלפי ההורים שלך.

יכול להיות שמתאים יותר לא לשתף בדברים מסוימים- אבל אפשר לעשות את זה בצורה יפה- "אני מאוד מעריך את זה שאתם רוצים בטובתי, אבל בסיטואציה המסוימת הזו נכון לדעתי לשתף מישהו אחר או להתמודד לבד" או בצורה לא מכבדת- "אל תידחפו לי לחיים, אתם בעצמכם לא יודעים להגיב נכון, אני הולך לחפש מישהו טוב יותר שיעזור לי"

וזה נכון גם לשאלת הסוודר שהובאה אצל הרב מלמד. אני יכולה לומר "הגוף שלי זה העסק שלי, את לא יכולה לומר לי מה לעשות ואפילו מבחינת ההלכה אני לא צריכה לשמוע לך" ואפשר לבוא מעמדה נפשית מכבדת ולומר שלא קר לי ותודה על הדאגה.

ועוד משהו- גם את המשפטים ה"טובים" אפשר לומר ממקום לא מכבד. ולכן העיקר העיקרי שעליו צריך לעבוד זה לכבד בלב, ממקום עמוק. ותאמין לי שההורים מרגישים מצוין מאיפה אתה מדבר איתם. (ואת זה אני אומרת גם כבת וגם כאמא וגם כאחת שמתעסקת בסיפורים כאלה)

אני אנסה לקצר:

א- הקטע של הנזק. 

לאדם יש בחירה חופשית איך לפעול בתוך תנאי החיים שלו.

למשל מי שהוריו גרושים יכול להיות שיתגרש גם הוא, ויכול להיות שהוא ידע בדיוק מה גורם לגירושין ויתאמץ יותר להיות בן זוג עוד יותר טוב.

מה יקבע איך הוא יפעל?

אי אפשר לדעת. זו בחירה שלו.

אותו כנ"ל לגבי אמא שמשתפת בחייה או דאגנית או משחררת או מגבילה.

לילד יש בחירה חופשית איך להגיב לנתוני החיים שלו. אחת ההוכחות לזה (מלבד האמונה כמובן) זה שילדים באותה משפחה יכולים להגיב בצורה שונה לחלוטין לאותו הורה.

ב- העמדה הנפשית

בכל הסיטואציות שאתה מתאר לא נשמע שאתה מצדך באת ממקום מכבד(!) וניסית להסביר את עמדתך. ומכבד זה לא מנומס. מכבד זה מלמטה. לכן קשה לי להתייחס לזה.

לא לכל זוג יש מריבות. אפשר לחיות יחדיו בהרמוניה ולא לריב , כך זה אצלנו, גם בהתחלה וגם אחרי עשרים שנה. אני מודעת לכך שיש כיום כמעט "אידיאל" צריך לריב , שצריך לפעמים לעמוד על שלך , לא להסכים ודוקא לריב, אבל לא ברור לי מאיפה הגיע "אידיאל" מוטעה כזה, כי באמת אפשר לחיות יחדיו לאורך שנים ולא לריב ולא, אנחנו לא חיים בסרט, אנחנו חיים ב"ה טוב , לא רבים !

אז התשובה היא שסביר שכן.

אם השאלה היא אם אתה תיפגע משינוי המצב ויותר קשר איתם ושיתוף בחייך - אז שוב, נשמע מדבריך שסביר שכן.

אם השאלה היא במי עדיף לפגוע, בך או בהם - אז כנראה שעדיף להיות חכמים ולמצוא את דרך האמצע, שתפגע בהבם הכי פחות תוך שמירה על המרחב הפרטי שלך.

ולכן נתנו לך עצות כן לחזק את הקשר, אבל למקד אותו בהם ולא בעצמך. לא כ"כ לשתף אבל כן לשמוע מהם ולהתעניין בהם. זה נשמע כמו פשרה הגיונית.

לא חייבים כל הזמן, וזה בסדר גם לא להנות מזה. אפשר פשוט לקחת על עצמך משימה של גמילות חסדית ושל ואהבת לרעך, ולקבוע יעד שנגיד פעם בשבוע אתה מנהל איתם שיחה באכפתיות. סובל את זה איכשהו ואח"כ מתאוורר באיזו דרך שטובה לך.

ואפשר גם לא, שיקול שלך. רק שאז הם כנראה יישארו די פגועים.

יישר כוח שהעלת את השאלה ושאתה בכלל חושב על זה!

בתור אחת שמכירה את הקושי בלגדול בבית שאין בו אווירה טובה, אני מאוד מבינה אותך. גם אני בגיל הנעורים ממש קינאתי במשפחות אחרות (ולמרות שגם פגשתי משפחות שהיו בדיוק כמו אצלנו, אז זה ריכך קצת את ההרגשה)

ולשאלתך:

אני מניחה שכשאתה מסרב להיות איתם אז זה פוגע בהם בכל מקרה. כל בן אדם שמישהו יסרב להיות איתו באופן קבוע כנראה יפגע מזה. ואם זה אדם כמו הבן שלך שהשקעת ונתת לו ככ הרבה - אז זה פוגע שבעתיים... אני כאימא בטוח הייתי נעלבת ומתאכזבת.

מצד שני - אני ממש מבינה את הקושי שלך להיות איתם. זה הרבה יותר קשה להיות עם הורים שלא מעריכים מאשר עם כל אדם אחר שלא מעריכים. פשוט בגלל שהם ככ קרובים אלינו, נרצה או לא...

אז מה לעשות? אני כותבת לך מניסיוני. מקווה שזה אכן יעזור גם לך

ראשית, אתה יכול לבלות איתם כל אחד בנפרד וככה לא להיחשף למריבות ביניהם.

ולא חובה שזה יהיה דווקא ביציאות למסעדות. לפעמים מספיק לשבת לשיחה פתוחה לבד בבית. שיחה שבה אתה מתעניין בהם, שומע מה עובר עליהם, מהנהן גם במקומות שאתה לא מסכים... משתף קצת בהווי החיים שלך (לא חובה לפתוח בעיות, אפשר סתם סיפורים קטנים...)

זה לא קל אבל עם הזמן אתה תראה שזה ממש לא נורא ומתרגלים לזה. במיוחד אם אתה מכוון את מעשיך להחזיר להם טובה על שהביאו אותך לעולם וגידלו אותך (כאמא ל-4 אני יכולה לומר שגידול ילדים זה דבר שדורש השקעה עצומה - ואני מדברת אפילו רק ברמה הטכנית).

שנית, כשאתה נמצא איתם ביחד תנסה למצוא טכניקות איך להסיט דיבורים שמובילים למריבות אל מקומות פחות טעונים (זאת מיומנות חשובה גם כשלך יהיו ילדים בע"ה). זה עניין של ניסוי וטעייה עד שתגלה איך בדיוק לעשות את זה

(אצלנו למשל, עוזר לשנות את הנושא לכדורגל או לחדשות . אפשר גם להחמיא לכל אחד מבני המשפחה על משהו, מחמאות תמיד מרככות אווירה. אם יש מישהו שבאופן ספציפי מגיע טעון אז לנסות לשאול אותו על דברים שהוא אוהב לעשות וכד'...)

אני ממש מבינה שקשה לחוש קירבה ואהבה אל מישהו שלא מעריכים. זה טבעי ביותר. וזה בדיוק הקושי של מצוות כיבוד הורים (ברמה המהותית שלה ולא ברמה הטכנית). וזאת חלק מעבודת המידות שאתה נמצא בתוכה.

איך עושים את זה: כל הזמן מנסים לשפוט בעין טובה, להבין את המצוקות שלהם, לחפש מה הם כן עושים טוב. 

ובאמת לעבוד על האמונה שזה מה שה' נתן לך ולא סתם. הקב"ה מזמן לנו רק אתגרים שאנחנו יכולים לעמוד בהם, ושאם נעמוד בהם זה יגדל ויעצים אותנו. זה דורש הרבה מחשבה ולימוד כדי להפנים את האמונה הזאת, אבל זה אפשרי ביותר!

אם יעלו לי עוד טיפים אכתוב אותם בהמשך. 

ואשמח גם לענות על שאלות אם לא הובנתי פה. ובכלל.

בהצלחה!

וכל כך נכון!

בתור בת, אמא וסבתא... מזדהה עם כל מילה שכתבת. ניסחת נפלא את המסר והתובנות!

מרגישה מיותר, נתת עיצות מעשיות ונפלאות

כל הכבוד על ההשקעה!

הי

באופן כללי, אתה חייב להבין שהשאלה שהצגת למעלה היא מחוסרת פרטים חיוניים שאתה מטפטף בהמשך בתגובות

לכן אני לא חושבת שתקבל בפורום הזה תשובה שממש תעזור לך

מה שכן, אני רוצה להגיד לך לימוד זכות על עצמך (למקרה שנפגעת בתגובות שבאו לפני שהבהרת את מורכבות הסיטואציה):

נשמע שהמצב בבית הוא כזה שמעורבות רגשית אמיתית שוברת אותך או מכאיבה לך, והריחוק הוא סוג של גדר שבנית

זה טוב ובריא (כל עוד אתה לומד בעיון ספרי מוסר ע"מ לדעת כיצד באמת צריך להתנהג, ובעז"ה כשתתחתן וקצת תתרחק מהבית בטח גם תלמד לראות יותר טוב בהוריך וכו)

וכעת 2 עיצות מעשיות שעלו בדעתי:

1) 

יש איזו אישה בסביבה שיכולה ליעץ לך? סבתא, דודה, אמא של חבר ממש ממש טוב. יש לנשים לפעמים פתרונות למצבים סבוכים רגשית שיכולים ממש להפתיע, כיון שכל חיינו אנחנו עוסקות באיזונים עדינים עם הילדים ושאר בני המשפחה

2)

גש לרב רציני (שאתה לא מכיר, במידה ואתה מתביש) ותציג את השאלה על כלללל פרטיה ותברר מה אתה מחויב עפ"י ההלכה היבשה, אני משערת שעל הדרך שטיחת הדברים על השולחן תסייע לך למצוא פתרונות טובים שינעמו להורים ולא יציקו לך, ובנוסף הרב עצמו יתן לך עיצות מעשיות שהן מעבר לחובה ההלכתית. אבל בראש ובראשונה תדע מה חובתך, כך מצד אחד תדע שאין מנוס מלקיים את שנדרש אבל במקביל הלב יהיה נקי לעשות כך ולא יותר

בכללי, אתה נשמע בחור רגיש שעמל להשתפר ולתקן את מידותיו

וכאמא אני מצדיעה לך על כך

בהצלחה!

וממרומי גילי אני יכולה לומר לך שאם אתה מחפש דרך לצאת מהבעיות שלך בחיים- לכבד את ההורים שלך יוכל להיות צעד ראשון מאוד מועיל בכיוון הזה.

אני בכלל לא נכנסת לשאלה הכמותית- כמה ללכת איתם וכמה לא. ממה שכתבת נשמע לי שאתה בעמדת נפש די שיפוטית מולם, ודי מרוכז בעצמך במקום במה שנכון לעשות. 

אז למה הוא פתח את השרשור הזה אם לא כדי להתייעץ על מה שנכון לעשות?

וואו, אני די המומה מהצליבה ההמונית הזאת...

דבר ראשון, את לא יודעת בני כמה הילדים שלי.

ואת לא יודעת בני כמה הילדים של עוד מגיבים, וגם אני לא, וגם השואל לא. מה שיש להתייחס אליו בתגובות שהתקבלו כאן הוא לא המעמד והגיל, אלא הדעות (שלגיטימי שיהיו מגוונות), וסגנון הכתיבה. וכמובן סביר מאוד שמי שעונה באופן נעים ומלמד זכות - הדברים שלה ייפלו על אוזניים קשובות יותר.

אבל אני באמת לא יודעת מה את רוצה מהבחור. הוא בהחלט הסכים וקיבל חלק מהתגובות שהמליצו לו על דרכים טובות לחזק קשר עם ההורים. אני לא מבינה למה לחשוד בו שהוא לא רוצה להתייעץ. וגם התגובות שלא התקבלו על דעתו (וזה לגיטימי לגמרי שמתייעצים ולא מקבלים אוטומטית כל עצה) - הוא הגיב בנועם ובכבוד. איפה הבעיה?

כתבת שלא כל ביקורת היא צליבה ואני לגמרי מסכימה איתך. יש ביקורת ויש ביקורת. כשאדם פותח שרשור כי מטרידה אותו השאלה אם הוא בסדר או לא, וחוטף עוד ועוד הודעות שמאשימות אותו שהוא עובר על כיבוד הורים (האשמה לגמרי לא מוצדקת), ושהוא רק מחפש לשמוע שהוא צודק (שוב, רואים בשרשור שזה לא כך) וכו' וכו' - זה מקומם אותי מאוד. זה לא הוגן להתייחס ככה, וזה מרחיק אנשים מלהתייעץ.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....