אני חושב שזה מחלוקת הפוסקים באם צריך לאוויר שמתחת ויש הבדל בין רגליים אטומות לרגליים מופרדות.

אין לי פנאי להביא את המקור כרגע ואינני זוכר אותו בע"פ. זה סוף פרק רביעי או תחילת חמישי אם אינני טועה.

עריכה: סביב דף לב (לא זוכר בדיוק) עיין שם בעין משפט יש על זה שו"ע עם הגהה של הרמ"א אם אני זוכר נכון.

ראשית אזכיר שהפורום הוא לא מקום לשאלות הלכתיות אלא רק לדון בדברי תורה, הלכה למעשה צריך לשאול רב.

אז אביא את הצדדים לענ''ד:

א. אין בניין בכלים - מהתורה אין דין בניין בכלים, ולכן אין איסור להרכיב כלי שמיועד לכך (בניגוד לכלי שאינו מיועד לפירוק והרכבה, בו יש איסור דאורייתא אחר של מתקן כלי - 'מכה בפטיש'). כל התשובות שראיתי מתירות להרכיב שולחן בשבת על בסיס ההיתר הזה (לא ראיתי סיוג כלשהו, וזה תמוהה לי מאוד משתי הסיבות דלקמן).

ב. איסור תוקע - על אף שאין בניין בכלים יש איסור 'תוקע', כלומר חיבור של שני עצמים, שהוא תולדה של בונה.

[יש מקום לדון אם הגדרת תוקע תלויה במהות החיבור (כלומר אם הוא קבוע או עראי) או באופן ואיכות החיבור (כלומר אם מדובר באיחוד שני העצמים כגון ע''י מסמר או דחיקה חזקה, או בחיבור אחר), כך שיש לחלק בין שולחן בו רק מניחים פלטות זו לצד זו לבין שולחן שיש בו זיזים וכנגדם חורי קיבול ואפילו סוגרי מתכת לחיזוק הסגירה (נראה לי שרוב השולחנות היום כאלה), בהם יכול להיות איסור של תוקע להבנה זו (ולהבנה זו יהיה אסור גם לפרק את השולחן ע''מ להרחיבו במקרה שהוא מורכב באופן כזה...). לענ''ד שתי ההבנות נכונות ושתיהן יחד הן הגדרת תוקע, כלומר שללא אחד מהם אין איסור]

ג. גזירת 'לא יחזיר' - בין שתי הקצוות של היתר גמור מחמת 'אין בניין בכלים' לבין איסור דאורייתא של תוקע יש את גזירת חכמים שאסרו להחזיר "דתניא: מלבנות המטה, וכרעות המטה, ולווחים של סקיבס (הרמב"ם נותן כדוגמה גם "שולחן המפוצל") - לא יחזיר, ואם החזיר - פטור אבל אסור. ולא יתקע, ואם תקע - חייב חטאת... אם היה רפוי - מותר". כלומר יש שני שלבי ביניים - הרכבת כלי מתפרק באופן רגיל, והרכבת כלי כזה באופן רפוי - הראשון אסור מדרבנן (בשבת ומותר ביו''ט) והשני מותר לכתחילה.

['רפוי' אפשר להבין בכמה דרכים, כמו בלא לחץ כלל ואפילו אם הוא מחובר היטב באופן אחר (לפיה יהיה אפילו מותר להכניס את הזיזים אם אינם נכנסים בדוחק כלל), אבל ההגדרה הקולעת לענ''ד היא - בצורה חלשה ובהנחה בעלמא "ואפשר שיפול במהרה"]

לסיכום:

1. אין איסור בנייה בהרכבה עצמה.

2. באופנים מסוימים יכול להיות איסור דאורייתא של תוקע [אם החיבור חזק ונעשה לקבע (נפקא מינא גדולה להחזרה למצב הרגיל..!), ולהבנה השנייה אפילו רק בחיזוק ו/או הכנסת זיזים בחורים].

3. יש איסור דרבנן על הרכבה רגילה.

4. אין איסור בהרכבה רפויה.

לכן מה שאני הייתי עושה זה מניח את פלטות ההרחבה בצורה שיהיו רק מונחות בלי חיבור כלשהו, ואם ישנם זיזים הייתי מניח אותם לכיוון השני ולא לכיוון החורים או נזהר לא להכניס וכל שכן לא להחזיר למצב הרגיל באופן כזה.

שאלה:
יש בעיה ב’הגדלת’ השולחן בשבת? בשולחן שבפינת אוכל שלנו צריך לפתוח 2 קליפסים מתחת השולחן, ואז מרחיקים את 2 הלוחות הגדולים ומחברים ביניהם עוד 1/2 לוחות כדי שיהיה יותר מקום. יש בזה בעיה של סותר/בונה? אולי צריך רק לפתוח את הקליפסים ביום שישי?

תשובה:
אין בזה בעיה, משום שאין אנו צריכים את החלל שתחת השולחן.

הרב דב ליאור מתוך אתר ישיבה

לרוב הדעות מותר. הרב מרדכי אליהו חושש לתוקע לכן אומר שלהרחיב את החריצים איפה שנכנס ההגדלה של השולחן ואז לא יהיה בעיה

מותר בשבת?

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו