את יודעת מה, קבלי: חסכון של כמה אלפי שקלים. הבנאדם מתנהל בלי אחריות מול הבנקים, לוקח הלוואות מכל איפה שאפשר, פורס לתשלומים הכי קטנים שיש, לא מוכן לעשות אפילו חיסכון אחד (ויש לנו כמה ילדים!)

לא מצופה שאחסןך משהו? גרוע כל כך? אני צריכה להתנצל?

למה אתה מחטט? אני לא נוגעת בשום דבר שלו אישי. לא פותחת מכתבים, לא מפנה את הכיסים. כלום. למה אתה כן???

יש לו תיאוריה שלמה ומאה טענות למה לא צריך לחסוך. (מה נצליח? והכמה שקלים האלה יצילו אותנו?!)

איך לטבול בלב שקט? אני לא מסוגלת לשום קרבה איתו. לא רוצה ממנו כלום. 

באמת פגעת באמון - באמון שלך בו. שידרת לו בזה שאת לא סומכת עליו... ובד"כ גברים מרגישים צורך להיות המנהלים של ענייני הכספים שבבית...

את התכוונת לטובה, בהחלט, אבל הגיוני מאוד שהוא נעלב ונפגע מזה.

עקרונית נראה לי שהיה עדיף לפמפם לו על עניין החסכונות במשך תקופה ארוכה, אולי לבקש ממנו ללכת לייעוץ פיננסי או משהו כזה - ולחכות שזה יבוא ממנו, הרצון לחיסכון.

אך במצב הנתון - צריך לחשוב איך להתפייס...

אולי אפילו לבקש את סליחתו על שעשית את החיסכון בלי ידיעתו. להסביר לו כמה קשה *לך* שאת לא בטוחה בעתיד הכלכלי שלכם ושל ילדיכם, ולכן עשית צעד נואש שכזה... להבהיר לו שוב ושוב כמה את סומכת עליו, וכמה היית רוצה שהוא זה שינהל את הכספים והחסכונות בבית...

זו נשמעת התרפסות ויריד בערך העצמי - אבל כיוון שמאחוריכם עשר שנות נישואין מצוינות, נשמע שמאוד כדאי להשקיע בהחזרת הקשר (כמעט) לקדמותו... חבל שמריבה כזו תהרוס הכול

מאחלת לכם שרק תיבנו מהמשבר הזה, לזוגיות אף יותר טובה משהייתה קודם!

(רק מעירה: כתבתי את כל דברים אלה מתוך עניות דעתי ולפי מה שאומר לי שכלי. יכול להיות שאני טועה לגמרי, ופתרון לכאוס זה טמון בדרך אחרת לגמרי... מה שברור הוא - שצריך לפתור את זה! לא לתת לזה להתגלגל למקומות גרועים יותר חלילה! בהצלחה...)

כל מה שאת אומרת נכון, הבעיה שעברנו שלב. 

פימפמתי כמה שיכולתי, תמיד הוא צודק, ולי יש סתם "שריטה" לשמור כסף בצד, ואפילו כשהצעתי ש*אני* אלך ליעוץ בנושא כלכלת הבית, הוא ממש זלזל ואמר שאני יכולה ללמד אותם. דרך מצוין להתחמק מהצורך ליישם שינויים...

ב"מריבה" הסברתי לו. במקום לקבל את ההתנצלות והסבר הוא כעס עוד יותר למה אני לא מבינה ועוד מצטדקת ולא קולטת עד כמה חמור המעשה. 

כתבת אולי "מעניות דעתך", אבל יש לך דעת עשירה מאד. מודה לך על התגובה, אשמח לשמוע מה יש לך להגיד לי הלאה.

אני קצת בלחץ. אמורה לטבול וממש לא מסוגלת. אין לי חשק. אין לי כוחות. 

כתבתי ממה שראיתי בחיים, וגם ממה שקראתי על כך בכל מיני מקומות (גם כאן בפורומים).

מאותם מקומות גם שמעתי שלא טוב לדחות טבילה בגלל דבר כזה בשום אופן. גם הלכתית וגם נפשית. את טובלת קודם כול בשביל עצמך, בשביל הטהרה שלך. חוץ מזה - כשמותרים יש יותר אפשרות להתפייס...

אני חושבת (שוב, לעניות דעתי, ולא ממש מניסיון) שכדאי לך לטבול, ולהודיע לו בצורה נעימה לפני כן שלפני הכול את רוצה לשוחח על המריבה שלכם ולהתפייס, כי ממש קשה לך ולא נעים לך כך...

בהצלחה ממש! את נשמעת אישה חכמה, וידוע ש"חכמת נשים בנתה ביתה". יש לך את הכוח לשקם את היחסים! ותאמיני גם בו שיש לו הכוח להתפייס...

מה שהפותחת מדמיינת הוא תסריט לא סביר.

גם אם בעלה חסר חוש כלכלי לחלוטין (לא חושבת שזה המצב), הוא לא ח"ו לא אנס, ולכן הדימיון שלה "יגיד לי אני אוהב אותך ואני אצטרך להגיד לו גם אני" הוא תסריט לא ראלי.

יש תסריט אחד ריאלי והוא, שהם יצליחו להגיע להבנה לפני או אחרי הטבילה.

הוא יודע היטב שהיא כועסת עליו וזה מפריע גם לו להתקרב, למרות כל הדברים השלילים שנכתבו על ההתנהגות שלו, בעניין הזה הפותחת לא הזכירה שום "עוול".

ולכן גם אם לא מצליחה להגיע לשיחה נורמלית איתו, יכולה לטבול - בלי לדמיין עליו ככה.

רצוי להתפייס לפני פשוט כי חבל על כל המתח, אבל אם כל כך פגועה שלא מסוגלת- עדיף לתת לעצמה זמן להרגע ולא להתפייס מהשפה ולחוץ. 

{התפייסות לא תבוא משטיפת מוח של "מעילה באמון",   אלא ממקום שזוכר, כי בסך הכל היה טוב לפני המריבה הזו.}

בטח שעכשיו כעס. מה כבר עשיתי לך? ולאן הדרדרנו בשיחה ההיא. כמה האשמות, כמה פגיעות, "אהבלה", איזו "אבללה" (איך כותבים את זה, לעזאזל??) תמשיך לחיות עם בעלה? 

שום מסעדה. אין לנו שקל מיותר. וגם אין לי חשק להסתכל לו בפרצוף. ולא להתאפר לכבודו. אני לא מסוגלת!!!

אני אתכונן לטבילה, ואני יודעת שזה יהיה עם המון בכי ועצב, ואמנם אני אטבול (אף פעם לא דחיתי. אפילו שנפטר לי אח משמים יצא שהטבילה היתה בדיוק בסיום ה"שבעה"), אבל אני חושבת שאני פשוט לא אחזור הביתה. אני אתעכב באוטו כמה שיותר. כי לא בא לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כמה שתביני אותה יותר מהר - כך יהיה לך קל יותר להחזיר דברים לתיקנם.

וזה שכמה נשים כאן, גם כן לא מבינות מה הבעיה - ואדרבה... זה דווקא אומר לעזור לך - כי אכן זה הבדל קלאסי בין גברים לנשים.

מבחינתו, הסתרת כמה אלפי שקלים. זה משדר פגיעה חמורה באמון בו. את לא סומכת עליו. את עושה דבר מאחרי גבו.

פגיעה באמון, זה אחד הדברים הכי קשים.

מבחינתך, סה"כ כוונתך לטובה.. את לא מבינה על מה המהומה...  וגם טוענת שזה בגלל שהוא מתנהל ללא אחריות מול הבנקים, אז רצית לעשות "חיסכון ביתי"..

אבל הרי את עצמך אומרת, שעד היום אתם רק מכבדים, כל דבר נפתר בשיחה מכובדת.  כלומר, עד היום (ומן הסתם כך היה גם הלאה, אם לא שהוא לקח את זה קשה), גם הנושא הזה, לא היה דבר שהוריד את ערכו בעינייך או קלקל את היחס הטוב ביניכם. וגם מבחינתו דברים היו נפתרים בשיחה..

אז אם קרה דבר כזה - מבעל כזה - את צריכה לומר לעצמך: רגע.. אז כנראה שבאמת פגעתי במשהו מאד מהותי אצלו, שאני לא מבינה אותו.

ואכן, זה מה שקרה.

ולכן, את גם לא צריכה יותר מידי להיבהל:  פשוט עד היום לא קרה שהיה משהו שפגע בנקודת האמון. אשריכם. וכעת פגשת לראשונה (נקוה שגם לאחרונה), מה יכול לעשות דבר שפוגע באמון.

אז כמובן, שניכם מצטערים, מעבר לנושא עצמו, על עצם זה שהגעתם לכך.

דווקא בגלל שאתם אוהבים אחד את השני - הוא לא מסוגל להבין איך את עשית משהו מאחרי גבו... במשך תקופה.

הוא יכול לכתוב בדיוק כמו שאת כתבת: אשתי, שאני כ"כ אוהב אותה, נותן בה אמון, אף פעם לא הערימה עלי - פתאום אני מגלה שכמה זמן פשוט מסתירה ממני במכוון.. (זה לא משנה ה"כסף", משנה  הענין..), לא נותנת בי אמון.

ואת, אותו דבר, כמו שכתבת: הייתי נותנת לו את כל הנשמה, היחיד שסמכתי עליו....  הוא לא נותן בי אמון?...

אז אחרי שהעיקרון מובן - באמת קל יותר לפתור.

שניכם אכן אוהבים אחד את השני. ויש לכם אמון אחד בשני. דווקא בגלל זה, הזעזוע.

אבל בגלל שכל הזעזוע הוא בגלל הסתכלויות שונות בין איש לאשה - קחו את זה כקומה נוספת להיכרות ביניכם, ואז בעז"ה תחזור האהבה ויחזור גם האמון.

תגידי לו: תשמע, חשבתי על מה שהיה - אני מבינה שזה משָפה שונה (תבקשי בנחת שיתן לך רגע לומר עד הסוף..). היתה ממש אי הבנה. אני חשבתי כאילו אני מכינה הפתעה נעימה; אין לנו חסכונות, פתאום תראה אחרי כך וכך זמן, שיש לנו עוד כמה אלפים טובים. לא התכוונתי לעשות עם זה שום דבר שלא על דעתך.

אבל מבחינתךָ, זו פגיעה באמון. איך אני שמה בצד כסף של שנינו בלי ליידע אותך. גם כאילו אני רוצה להסתיר ממך משהו - האדם שהכי נותן בי אמון וגם אני בו - וגם כאילו אני לא סומכת עליך....  ממש סליחה. לא העליתי בדעתי שכך תרגיש מזה. כנראה ממש שפה שונה בין איש לאשה. ומהצד השני - אני, שלא תפסתי שזה פוגע בך ככה, אז היה  נראה לי סתם חוסר אמון בי.. מה הוא חשב, שאני אעשה עם זה משהו שלא על דעתו?... לא עלה על דעתי שעצם חיסכון כזה ירגיז כי ייראה כהסתרה. "ראש" אחר. סליחה, סליחה - מבחינתי הבנתי את הענין. אם תוכל הבין מה אני הרגשתי מתוך איך שאני תפסתי בטעות, כלומר - שבגלל זה הרגשתי כאילו אתה לא סומך עלי, אז יהיה מצוין.

בוא נלמד מזה יותר אחד את השני - ואז זה יקרב אותנו: אני אזהר בעז"ה מדברים שנראים כאילו פוגעים באמון, כאילו "הסתרה" במה שנוגע לשנינו - ואתה מבחינתך תיתן בי אמון שאני באמת לא מעלה בדעתי לעשות "נגדך", ואם קורה משהו - אז כנראה לא תפסתי מה יכול להפריע בו...

תסכמו בחיוך, ותאהבו עוד יותר....

הצלחה רבה.

מה כבר עשיתי?

אני לא שואלת כי אני לא מבינה, אני צועקת את זה כי ראיתי את הפרצוף העצבני שלו בלי להחליף מילה במשך יממה וחצי עד לאותה "שיחה". (משישי עד מוצש)

תביני- שבת שלמה שאין ביננו שום מבט אחד נורמלי.

הוא לא הכין מים חמים (לא הבנתי אם בהפגנה או בדיכאון), אני השארתי כלים בכיור, הרב ששאלנו אותו על אחת ה"בדיקות" ענה לו שזה לא טוב, והוא לא עדכן אותי (הייתי "ישנה" אבל הבנתי מהשיחה), כמה זלזול?????

אז כבר חוץ מהכאב שלו על עצם הדבר נהיו פה הרבה דברים כואבים נוספים. מה שנקרא כדור שלג. 

אני מאד מקווה שנצליח מה שאת אומרת, השאלה איך משנים כיוון למסלול הזה.

הוא במצב "עסקים כרגיל", אבל אני עוד גמורה מבפנים. אני עונה לו ב "כן" ו"לא". לא יכולה לאהוב אותו. כל הזמן אני בוכה. אין לי כבר כוחות

קודם כל, תודה על התגובה הארוכה ועל הזמן הזה. באמת תודה.

או קי, הבנתי, נכון, הסתרתי ממנו, הוא במצב קשה, "בגידה" מסויימת, פגיעה באמון. 

אבל למה אתה רואה את זה כפגיעה באמון? תכננתי לצאת עם זה לחו"ל לבד? קניתי בזה משהו שאתה לא רוצה? זה לנו! לי ולך במשותף! הסברתי לו שבמקרה ובעל ההפקדה מת (סליחה על הביטוי), הכסף עובר למי שהוא החליט בזמן ההפקדה. במקרה שלי זה הוא. בעלי. לא הילדים. לא האחים שלי. לא כל מי שהלווה לנו כספים. הוא! 

אז הבנתי, פגיעה באמון, אבל כמה????????????

וגם את הכוונה הטובה הסברתי לו. הוא שאל ועניתי שבסך הכל חשבתי שיום אחד שבאמת נצטרך אני אוכל להגיד לך שיש לי הפתעה בשבילך ולספר לך על החיסכון הזה. 

אבל נשארנו כועסים מאד, פוגעים ופגועים.

אני מבינה עכשיו יותר את הצורך ב"התרפסות"הזו, אבל קשה לי. אני מרגישה שהוא ממש הגזים בתגובה שלו. כל הטענות שיש לי כלפיו ואני משתדלת להתעלם מהן ו"לקבל" אותן, פתאום צפו ועלו. אני ממש מרגישה שאני שונאת אותו. איך זה יכול להיות? 

עדיין אני אמורה ליזום את השיחה הבאה??

זה לא ענין של משחקי כבוד זה ענין של חוסר יכולת להתקרב נפשית. 

זה סימן טוב שאני שונאת? אבל איך אפשר לשנות את זה? 

כמה השקעתי בנישואים. וזה משבר פנימי יותר ממה שצף בדמות סוד/פגיעה/אמון וכו'

הטחנו אחד בשני דברים קשים. העמקנו את הפגיעה. איך יוצאים מזה? 

זה לא ענין "אובייקטיבי"..

"פגיעה באמון", יכולה להיות גם במשהו שנראה קטן. ואדרבה, על הרקע הלגמרי-מאמין ביניכם, זה יותר בולט. זה לטובתכם.

אם היית מסבירה את הכוונה, אחרי האמירה שאת מיבנה איך זה נתפס אצלו - והתנצלות והבעת צער על מה שבכלל לא רצית והתכוונת, אז גם דברייך היו נשמעים אחרת.

אני לא "מאשים" אותך.. אני מסביר שלא הבנת כון את השפה. כמו שגם הוא לא הבין איך זה ראה מבחינתך.

את "הסתרת". זו הפגיעה.

אל תשתטי.... אל תתני לכל הטענות הקטנות שהיו מאי פעם לצוף כדי להצדיק לעצמך את עצמך. עזבי, באמת, לטובתך... לטובת שניכם..

אולי תנסי. תגשי, תגידי כמו שאמרתי. תבני שקרה דבר שמבחינתו היה קשה, וכעת צריך רברס קטן כדי לעלות בחזרה.

את לא צריכה לחשוב שאת פושעת. היתה טעות, חבל שימשיך להתגלגל.

נסי, גם הוא יבן בחזרה את הכוונה הטובה. סיימו באהבה.

אני מקבלת לגמרי מה שאת אומרת אבל זה קצת בעייתי לי- אני פשוט לא מתכוונת להתנצל על עצם החיסכון, בטח שלא לתת לו אותו בידיים. ולמה: 

כבר 10 שנים בערך שאני והוא די מתנגשים בהשקפת עולם בענין הזה. 

אני חושבת שאדם צריך לעבוד קשה כדי לפרנס את עצמו בכבוד, ואם אין לך- פשוט, אל תאכל! לא קונים כלום אם אין כסף! 

הוא לא. חיסכון זה דבר מטופש כשאפשר היום לקבל הלוואות. "אתה נהנה מהכסף כבר לפני שחסכת, וההחזרים זה כמו להפריש לחיסכון..." 

אחרי אינספור שיחות ובקשות וכו' וכ', סוכם שאני לא מתערבת לו בהתנהלות הכלכלית, והוא לוקח אחריות. אממה, זו רמת האחריות- "להתגלגל"... 

תביני שקנינו רכב כמעט חדש (יד שניה!), ב 32,000 ש"ח כשכל הסכום הוא נטו הלוואה! בלי שקל משלנו! הגיוני? אבל לא התווכחתי יותר מידי, לקחתי הלוואה לבקשתו, והמקסימום שיכולתי לעשות זה לפרוס למעט מאד תשלומים, בהבנה שאם אתה לא יכול להחזיר כזו הלוואה אין לך זכות לחיות על כזה רכב!

אז להתנצל על עצם החיסכון- לא רואה את זה נכון. לתת לו את הכסף- גם לא. במקרה שלי זה נשמע פשוט לא הגיוני. אני עדיין טועה? 

וכן, אני אטבול, אני יודעת, אבל אני לא יודעת כמה יהיה לי חשק לחזור הביתה. 

נראהלי שאני פשוט אחכה ברכב עד שהוא יתקשר, ואז אדבר איתו. לא חוזרת אליו בלי. 

אני גם חושבת שאשה שלא מכניסה כסף אין לה כל כך את ה"זכות" להתערב בעניינים האלה. (פשוט לא מצאתי דרך להתנסח עדין, לא להתלהם!)

לא מתעלמת מהבסיס הראשוני שהבעל אמור לפרנס והאשה אמורה לתפקד בבית. אממה- בדור שלנו זה לא אפשרי. נשים לא יכולות לשבת בבית מכמה וכמה סיבות (מוצדקות!), וזה גורר שבעלים צריכים להשתתף גם בתוך הבית. זו דעתי.

לגבי עצמי- אני אכן עובדת. לא הרבה. היו תקופות שעבדתי לבד. היום "המושכות בידיים שלו" וזה בעצם חלק מתהליך שאני מנסה לקדם בבית שלנו- שהוא ייקח אחריות. זה מתקדם. לאט אבל עובד.

אני מאד משתדלת לא לעשות את ההפרדה בין כסף שלי/שלו, ולצורך זה הוא משתמש בחשבון הבנק שלי, בכרטיס אשראי, בהלוואות... ואני לא פוצה פה. כמעט. 

אז עשיתי משהו שהוא  לא ידע עליו. די! עשיתי משהו נגדו?? קניתי בזה סמים?? מה??

אבל דווקא בגלל שאתה מאד מבין אותו, אני רוצה באמת להבין אותך:

חסכתי. מאחורי הגב שלו. לא סיפרתי לו על כסף שקיים בעוד הוא מחפש להשיג הלוואה נוספת. הכל נכון. 

אבל כמה זה בגידה? ואפשר לענות לי גם בוטה. אין לי בעיה להחשיב את זה בגידה. כל מעשה של אשה ללא ידיעת בעלה מותר שייחשב בגידה.

אבל מה אחרת יכולתי לעשות???

הוא לא מוכן לשנות את דעתו ואת ההתנהלות הכלכלית. אז ליפול לידי חוסר אונים והוצל"פ בעוד כמה שנים? מי יודע לאן היינו מגיעים? 

והשאלה היותר גדולה שלי עכשיו: כבר רבנו. הטחנו. פגענו. העלנו טענות מהאוב. אני מרגישה שנאה וכעס, מאמינה שגם הוא. מה עושים עם זה? באמת חבל לי!

את הרי רוצה להחזיר קודם את המצב ביניכם לתיקנו.

אז קודם כל, פרופורציות. השלום והאהבה והאחוה ביניכם, יותר חשובים.

אח"כ, תבדילי בין הבעיה של ההסתרה, לעצם נושא ההתנהלות הכלכלית.

אני מאד מציע לך לא לשמוע לא לעצות ש"מבינות" אותך ו"מסבירות" שההתנהלות הכלכלית שלו "פושעת". אף אחת לא תישא במקומך בנזק של הריסת השלום והאחוה. הגישה היסודית שלך בריאה יותר. את מבינה שגם הההתנהלות הכלכלית לא הכי נכונה, יש הבדלים באופי של אנשים - ומה שביניכם חשוב יותר. 

דבר ראשון שצריך לתקן, זה את מה שגרם כאן למשבר אמון.

אחרי שתתקנו את זה, אחרי שתחזור האהבה לשרור ביניכם גם בנגלה, אז תשבו פעם בנחת, תגידי שאת הבנת את הטעות בלנסות לפתור דברים ע"י חיסכון מוסתר, אבל שאת רוצה שתשוחחו על איך כדאי להתנהל כספית. תדברי בצורה לא "מבהילה" או מאשימה, תסבירי מה אתחוששת, תשמעי אותו, ותנסו להגיע להסכמות. 

עשית את זה, לא נורא - תעשו שוב, עם שימוש ב"תובנה" איך לא פותרים ושלכן את מבקשת שתדונו על זה עניינית.

אבל כעת קודם כל, להחזיר את האמון. זו לא "בגידה" ח"ו - הגזים - אבל זה פגע באמון. תסבירי כמו שכבר דובר, תתנצלי, תגידי מה גרם לך לכך ואיך לא תפסת איך יסתכל על כך - ותגידי לו, העיקר זה מבחינת היחס. להחזיר את האמון, להבין שלא היתה כוונה לגרום הרגשות כאלו, טעות בהבנת המשמעות. אז בוא נחזיר את היחס לתיקנו אחרי שהבננו את זה, אחרי שהתנצלתי, זה יותר חשוב מכל הכסף. על איך הכי כדאי להתנהל עם הכסף כבר נדבר פעם אחרת, זה במקום שני... (כך גם  תשאירי רמז שפעם צריך לדבר על זה..). 

את פשוט מגיעה למסקנה שעדיף "לבזבז" כסף, ולא את הזוגיות.

אז ניסיתי למזער נזקים שוודאי יהיו בהמשך הדרך הזאת.

דיסקליימר: הגישה הכלכלית שלי היא סופר חסכנית.

אבל

חצי מהמדינה פה חיה על אשראי.

אנשים קונים בלי סוף רכב *חדש* ב - 100% מימון (הלוואה בתנאים לא טובים)

רובם מסתדרים עם זה.

אני לא סבור שזו התנהלות כלכלית נבונה, וכנראה שהיא לא נכונה על פי התורה, אבל להכניס כטריז בין איש ואשתו, זה ממש לא.

האיש הזה מוביל את המשפחה 10 שנים, בדרכו, השגויה לדעתי, אך מקובלת על רוב עם ישראל. הוא המפרנס, וסך הכל מבצע את מלאכתו.

רוב הגירושין היום על רקע כלכלי. יש כאן זוג יפה, וזה ממש חבל.

@לא יודעת2 - את ממש דוגמטית כאן בקטע הכלכלי, כאילו כל האמת והצדק נמצאים אצלך, ולכן את מבטלת את דבריו. כנראה שזה יושב על נקודה רגישה, כי כמו שאת מבטלת את דבריו כאן, עשית מאחורי גבו בבית, כי הוא כזה אדיוט לדעתך.

אז לא, הוא לא אדיוט, הוא חי על אשראי, זה הכל. 

לא מתים מזה, מקסימום קצת מתרוששים. וגם מזה לא מתים.

נשמע שהזוגיות שלכם שווה הרבה יותר מזה.

לגבי ה "אהבלה" זה ממש לא טוב, אבל אם זה יוצא לו פעם בעשר שנים, הייתי ממליץ לך להוציא ממנו את הסליחה על זה, ולעבור הלאה.

לגבי שינוי כלכלי, אם זה מאוד חשוב לך, הייתי מחכה חודשיים ויוזם שיחה שבה את מבקשת להיות יותר מעורבת בהחלטות הכלכליות, ואולי גם בהכנסות, אם זה מתאים לך. סמכות ואחריות באים ביחד, אין מה לעשות...

יש לה גם איזה חסכון. אני טועה?

דבר שני (גם עונה ל @רפואה שלמה ) ברור שהתקפת הזעם לא הייתה בגלל החסכון, אלא בגלל שיש פה בעל שאשתו בטוחה שהוא אפס, שלמען האמת, הוא ממש לא אפס, הוא פשוט מתנהג כאחד האדם.

אני חוזר ואומר, הדרך הנכונה כאן תהיה הפסקת ההתנצחות בענין הצדק, והגעה לפשרה ולדרך מקובלת על שני הצדדים, ללא שכנוע של אף צד.

זה לא נורא, מבטיח לכם, אף זוג לא מסכימים על כל דבר, זה לא אומר שצריכים לעשות מבן הזוג אפס.

כש @לא יודעת2 לא רק תתנהג, אלא גם תאמין שבעלה לא אדיוט, אני בטוח שהרגישות והזעם סביב הנושא ייעלמו, וכך גם לא תהיה בעיה בשבילו להתחשב בדעתה, מתוך אהבה שלו אע"פ שאינו מזדהה, לא מתוך זה שהיא צודקת ומכופפת לו את היד.

ובמקום לריב ולדבר ולהתווכח ולהגיע למבוי סתום בפעם המליון החלטתי לקחת אחריות, מינימאלית, ולשים משהו בצד.

אין לי שום ברירה. לא יכולה לחיות אחרת. וזה לא לעצמי, ואני לא אברח עם זה לחו"ל...

אדיוט זה היה מילה שמישהו העלה, אז המשכתי להשתמש. ביומיום אני מאד מכבדת אותו.

אני לא מכופפת לו ת'יד. אני מתמודדת בדרכי שלי.

אתה אין לך בעיה לקנות ממינוס, ולקחת עוד ועוד הלוואות ולא לדעת מאיפה תחזיר וממה תתפרנס בעוד שנה, לי זה קשה. אתה חי את החיים, מנהיג את הבית, אני רק משריינת משהו קטן בצד. 

ולא מסכומים שהוא מכניס. מסכומים שאני חוסכת מעצמי. 

אף אחד כאן לא חי בסרט שהוא מסריט לך.

הלוואה של 30 אלף לרכב זה כסף קטן, מאות אלפי אנשים קונים רכב ב 100% מימון( ~130 אלף)

כל מה שכתבת כאן:  
"אתה אין לך בעיה לקנות ממינוס, ולקחת עוד ועוד הלוואות ולא לדעת מאיפה תחזיר וממה תתפרנס בעוד שנה, לי זה קשה"

זה מה שאת צריכה לומר לו.

סוף סוף לצאת מנקודת ההתנצחות והצדק השגוי, ולבקש ממנו למצוא את דרך האמצע בין כלכלת החוב(הנפוצה יותר) שלו, לבין כלכלת החסכון(הנדירה) שלך.

תפסיקי לומר לו שאת צודקת.

טוב, נכון. 

אז זה לא כ"כ נורא להתרושש (אבל לי זה נורא. כי אני גם עובדת, וגם לא קונה בגדים, וגם לא מקבלת ממנו שום תכשיט לחג- כי כל חג והבעיות הכלכליות החדשות שלפניו, ואני כמובן מתחשבת ואומרת "לא נורא" והלאה... וזה נמאס. וזה קשה!)

וזה נכון שאני ביטלתי דברו ומאחורי גבו... ובענין הזה הוא אדיוט! מה, לא??

זה לא אשראי שיש לו כיסוי. זה רק להעמיק את הבור כמה שאפשר. הוא לא מכניס כמה שהוא מוציא!

ואני לא יכולה לדבר איתו על זה כבר כי תמיד זה מסתכם בצדקתו עמו, ו"בכלל, אם היינו מסתכלים אחורה עם חשבונות הכנסות-הוצאות אז היית רואה שבכלל לא היה לנו סיכוי, והנה, את רואה, הכל בסדר..."

אני באמת אחכה קצת ואזום שיחה על זה.

מתלבטת אם לנצל את המומנטום של המקווה. לא לחזור הביתה לפני שמדברים. בטלפון. 

שלו שבכל חג יש להם תכשיט זהב חדש, ולי אין מה להראות. והאחים שלו יותר תפרנים ממנו!

ב. אין לי איך לחשוב שהוא לא אדיוט. בתחום הזה. בגללך אני אתחיל לחפש מה ההתנגדות שלו אבל בינתיים זה מרגיש לי מאד חסר אחריות. לא מדובר בדמי כיס של ילד בן 15. זה משפחה עם ילדים. ושכירות. וחשמל. וחובות!

ג. אני מתכוונת בשיחה רגועה, אבל בטלפון, בלי שחזרתי. עדין לא כדאי??

ואת יודעת מה, בשביל טלית או חליפה שעולים 400 ש"ח הוא לא עושה חשבון.

למה אני כן עושה חשבון???

ולא. זה לא מצליח לי לשנות את זה. אין סיכוי שאני איהנה מטבעת שנקנתה בזכות המינוס שיודע לגדול ולגדול!!!

איזו הנאה יש ממשהו שהוא לא שלך?

גם טבעת ב500 ש"ח שתהיה על האצבע שלי היא לא שלי עד שאני משלמת עליה. ולגהץ אשראי זה לא תמיד לשלם...

אני חושבת באמת שיצטרך להיות פה איזה שינוי. ממש אי אפשר להמשיך ככה. 

הוא ללא הסכמתי, אני ללא ידיעתו, חגיגה...

ונכון. זה היה בהגזמה, ובע"ה לא נגיע להוצ"לפ, אבל אני בהחלט נדברת על סגנון החיים והכיוון וכו וכו.

מילא שנים ראשונות, אפשר לדחות.

10 שנות נישואים זה יותר מידיי. 

מקווה שיהיה איזה שינוי לטובה.

ממש מקווה שזו מקפצה. 

מדובר בהרבה יותר:/

ואני שונאת. שונאת חובות. שונאת הלוואות. 

מה יש? קבל שריטה אחת שלי!

לגבי הטבילה - המצב מתוח גם ככה, לא חושבת שכדאי להחריף אותו.

הוא לא השתולל על "פגיעה באימון", אלא אם הוא פסיכוטי. הוא יודע טוב מאד שלא פגעת באימון.

המשמעות של החיסכון היא שאת לא תלויה בו כמו שהוא חשב ב100% אלא ב99.99999%

כל ההבלים שרשמו לך כאן על כבוד, אימון, קבלת החלטות יחד, הדדיות - הכותבים עשו צחוק מעצמם.

מצד שני, אם המצב כמו שכתבת- יכול להיות שפשוט אין לך אלטרנטיבה. אז ההצגה נמשכת

אין סיכוי שאהיה רגועה להוציא כסף שעוד לא נכנס. ותכשיט זה מותרות. זה לא לחם ומים. 

אז אני לא ממש מתלוננת על זה בדיוק, הבעיה היא שזה מצטבר ויוצר תסכול. 

סופסוף מישהו בצד שלי ובהבנה מלאה. כן. בדיוק ככה. וניסיתי להסביר לו, אבל זה היה נשמע שאני לא מבינה אותו. אם הוא היה מבין מה שאני אומרת, הוא היה נפגע פחות!

השאלה עכשיו איך לחזור לאהוב. 

טעינו. רבנו. צעקנו. פגענו. האשמנו. בכינו. וקצת עברנו את הגבול.

חוץ מהבעיה המקורית ייצרנו עוד. איך אני חוזרת לאהוב אותו? אני לא מסוגלת לטבול ולהיות מלאת טינה כלפיו. זה אבסורדי. 

אני מציע לכם פשוט להשלים, ולדחות לפחות בכמה שבועות את הטיפול בענין הכלכלי.

תכניסי את זה לראש - הוא מתנהל כלכלית כמו 80% מעם ישראל. אי אפשר להעמיד בן אדם על המוקד על דבר כזה.

תני לי להציע כאן משהו.

צאי לגמרי ובמאה אחוז, גם בראש שלך, מעמדת הצדק כאן. 

זה מה שמבזה את בעלך בעינייך, והנזק מזה הוא בראש ובראשונה לעצמך.

ניצול ענין המקווה פה יעמיד אתכם בנקודה קשה מאוד, מכיוון שהוא יעמיק את הקרע.

הסיבה שהוא יעמיק היא עקרונית לענ"ד. אכתוב בעדינות, שידוע שהבסיס למשיכה מהצד הנשי הוא כבוד,הערכה ובטחון.

אם את הולכת בדרך הזו, את ממשיכה להטיח בפניו את אותו ענין, שהוא לא שווה בעינייך, ואת מבזה אותו.

את חושבת שיכאב לו שלא תטבלי מפן מסוים. את עלולה לגלות שמה שיפריע לו זה משהו אחר לגמרי, עמוק בהרבה.

בענין הכלכלי

מציע לך לשחק(לאחר זמן) על נקודה אחרת. תפסיקו להתווכח כאן מי צודק, תשלימו עם זה שיש לכם דרך שונה, שבו וקבעו לכם איזושהי דרך באמצע. תשאירו את השאלה מי צודק לאליהו הנביא, שיתרץ קושיות ובעיות.

מי יצר אותו ותחת איזה חשבון הוא מתנהל.

גם אם החשבון המשותף יהיה מאוזן והוא יצור "בור" בחשבון פרטי שלו - החוב של שניהם. 

כדאי לה לברר בבנק, איך זה שהאשראי הולך וגדל... רק להבין את הסיבה. 

אבלאולי זה חוסר אמון במקום שמצדיק את עצמו??

למה שיהיה לי אמון במה שלא קיים?

אין לי אמון ביכולת שלו להתנהל בעולם הכלכלי.

שנים נתתי לו את הכבוד כאילו כן. המציאות מוכיחה שהוא לא.

למה אני צריכה לתת אמון??

אבל כבר כמעט רבנו לא שמונה פעמים אלא מאה פעמים.

אולי הוא פיתח תחושת אנטי. יכול להיות. 

תכל'ס- זה המצב. הוא לא הולך להשתנות בענין הזה. שלא יישמע לא נרון, הוא לא "ראש בקיר". פשוט, יש לו הסברים לתרץ את ההתנהלות הנוחה הזו.

ואם בסוף אין הסכמה??

זה יכול לשגע פילים. ואפילו גבר שלא התרגז 10 שנים

נכון, יש דברים מתחת לפני השטח, אבל הקרבתי אותם למען הזוגיות. לא מצופה ממנו עכשיו להתעלות מעל עצמו ולהקריב מעט?

אין סיכוי ללכת לטיפול, מכמה סיבות. אני יודעת שלא יקרה. אני צריכה דרך להתמודד נכון בעצמי ולהוביל שינויים ככל שידרשו.

איזו ברירה היתה לי?

כשהבנאדם לא מוכן ללכת לטיפול, ומזלזל בכל קורס להתנהלות נבונה ולא מוכן לשמוע על שינוי בנושא הזה.

צודקת בכל הנושא הזה של קורבנות. לוקחת לתשומת לב. באמת נכון מידיי.

הייתי מאד שמחה לדבר ולדבר ולדבר איתו על הכל, אבל אני פפש פוחדת שאפגע בו עוד.

הוא באמת לא יודע עד כמה אני מאוכזבת. כל הזמן רק הראיתי לו שהוא מקסים ומוצלח ואין עליו בעולם, וגם בתוך עצמי השתדלתי לגמד את המגרעות שלו, אבל עכשיו, הכל צף.

הבעיה שהוא בסוף אמר "טוב. די". ולמחרת התנהג כאילו כרגיל. אבל אני סוערת מבפנים. לא יכולה להמשיך.

ואז מה יוצא- שגם אני עשיתי את הבעיה, וגם אני זאת שמתעקשת ולא מוכנה "לעבור הלאה"

האמת שהוא תמיד יותר קליל ומעביר וסולח בחיים אני יותר "כבדה" ופגיעה.

אוף החיים כ"כ מסובכים פתאום.

לא בשביל להתריס, אני באמת מנסה לחשוב:

מה בנאדם יכול להיות כ"כ נגד ללמוד להתנהל נכון? משקעים בענין של כסף? 

אני רואה את זה כחוסר נכונות לפגוע בנוחות העכשווית, סומך על הנס, לא מפריע לו חובות.

זה מההיכרות שלי איתו. 

יכול להיות משהו אחר?

והלך שם כל החסכונות של כל הילדים ויצא מרושש.

והוא מחתן את כל הילדים עם עוד ועוד חובות.

בגלל זה אנחנו צריכים לחיות באותה מתכונת??

ולאבא שלו היתה ירושה של מליון שקל שבסוף כיסתה את כל החובות.

לנו לא תהיה כזו ירושה!!

אבל למה זה מצדיק התנהלות כזו? לא אמור להיות שהוא יתפוס את עצמו בידיים וינסה לברוח מזה כי רחוק שאפשר???

גם אני לא באה מבית אמיד בכלל. גם אצל הורי יש קשיים וצמצומים.

אבל למה לחזור על ההיסטוריה הזו?

אנחנו צעירים. יש לנו כח לעבוד. מותר לנו להצטמצם היום כדי לא להיחנק מחר. לא?

לא בגלל החסכונות היו נושים.

בגלל שכל החסכונות נפתחו בשביל עסק כושל היו נושים. אם היו חסכונות היה אפשר לשלם להם.

נו, אז הוא ימשיך בהתנהלות שלו. לא הרווחנו כלום.

ואין שום רב:/

זה לא רק לטבול או לא, זה כל המסביב. לא בטוח שהיא הבינה את הבעיה.

בכל מקרה ברור שלא אשקר בכזה דבר. עד כאן. 

לא מנחפ אותי לדעת שאני צודקת.

השאלה שלי אולי קשה:

איך מחזירים אהבה???

איך מתגברים על המשבר הזה?

זה כבר לא שאלה מי אשם, מה קרה.

זה מצב שאני לא עומדת בו.

הבנאדם מרגיש נבגד, הוא פגע בחזרה והמון, אני המשכתי ופגעתי עוד, נראה לי שאם הייתי טהרוה הוא היה מסוגל להרים ידיים.

איך חוזרים לאהוב? יש סיכוי בכלל? 

גבר לא בא אחרי עשר שנים ומרים יד. זה פשוט לא עובד ככה.

בעקרון אין לי בעיה "להוריד את הראש ולהתנצל" אבל להתנצל במקום הזה זה להרוס את הכל בידיים. זה לתת לו את הכסף ביד, ולהפסיד.

אני לא מוכנה להתנצל על משהו שהוא נכון לדעתי. מה הקטע? רק בשביל שישמע "אני מתנצלת"?

זה לא על המחשבה שלך שיש התנהלות כספית לא נכונה.

זה גם לא מחייב שכעת "מבזבזים את הכסף הזה".. אפשר להחליט ביחד מה עושים איתו (למרות שהכסף באמת פחות חשוב).

התנצלות זה על התנהלות שאינה נכונה - וזו ההסתרה. הסתרה בין אנשים שהיה ביניהם קבוע אמון ואהבה, זו פגיעה באמון.

לדעתי, ממש לא כדאי לך לשמוע לכל מיני עצות שמלבות את האש. שדווקא כעת רואות לנכון "למצות את הדין" על התנהלויות כספיות (כשאת בעצמך עד היום איכשהו הסתדרת עם זה, וזה לא קלקל את העיקר, של היחס הטוב בבית; וכשגם את בעצמך מסבירה כאן שוב ושוב שמה שהכי מטריד ומבהיל אותך כעת, זה איך להחזיר קודם כל את המצב של היחס הנפשי ביניכם לתיקנו. זה באמת הכי חשוב.

אפילו "כלכלית" - ייעוץ כדי להגיע למצב כמו שהיה ביניכם, אצל אנשים שלא זכו לכך, יכול להיות יקר יותר מה"בזבוזים" למיניהם..)

ואני באמת חוזרת לשאלה שלי- 

המצב עכשיו שאני מרגישה כלפיו משהו מאד דומה לשנאה. ואפשר להבין- מישהו שהשקעת בו את הנשמה לא הבין אותך נכון, כעס, צעק, זלזל, וגם אני...

איך משנים את האווירה? את ההרגשה כלפיו? 

חבל לי להרוס את הנישואים. בבסיס אנחנו באמת בסדר. 

את שוב ושוב חוזרת לשאלה שלך - ובצדק גמור.

ואת שוב ושוב רואה שיש כאלה שמתעקשים - בין אם מכוונות טובות נטו, בין אם בגלל שהם מקישים למציאויות שהם מכירים וכד' - "להעביר" אותך לשאלה אחרת... לפוצץ על עניינים כלכליים שממש לא כעת זמנם. יש אפילו שהספיקו לכתוב מילות גנאי על בעלך, שאת כתבת בשבחו - ואגב המצב גם ציינת צד חלש יותר בו - ובלי שמכירים אותו כלל.

זה בדיוק כמו שכתבת. הוא לא הבין מה רצית. את לא הבנת שלא כך הדרך למה שרצית ומה המשמעות מבחינתו.

עושים רברס, אל מה שלפני זה. זה הכל.

יהיה לכם מספיק זמן לדון ביחד מחדש על עניינים כלכליים. זה לא דבר שפותרים חד צדדית, וגם לא מה שחשוב כעת. לגמרי לא פרופורציונאלי אל מול העיקר של חידוש היחס האוהב והאמון.

מה שכתבתי - וגם היא - זה לדעתי לב הענין. תרתי משמע.... הלב.

וכאשר אשה מתוסכלת ממצב שהגיע פתאום, וגם אומרים לה שהיא צריכה להתנצל על משהו מסוים, אז זו לא כ"כ ראיה שבתוך כל שטף דבריה, כתבה באיזו הודעה כמו שאתה ציטטת..  כמו שגם לא ראיה שהוא אמר לה בתוך תסכולו מההסתרה, "אהבלה"...  נו, אדרבה, אולי זה שכתבה עליו כך - יסביר לה איך יכל להתבטא כך.

החוכמה בדברים כאלה, זה לא להסתבך יותר. קודם כל, רברס ע"י הבנת מה שקרה.

עניינים אחרים - אח"כ.. ובאוירה אחרת.

[ואגב, לא בהכרח "בעיה עמוקה יותר".. הדבר הזה, שאשה נכנסת ללחץ שמא לא יישאר כסף לאח"כ, הוא דבר שקורה לא פעם. הפרופורציות של איש ואשה בדברים הללו שונות לפעמים.  אז מבחינת הבעל ומבחינת מה שקרה, הבעיה העיקרית היא אכן ההסתרה.  הסיבה שהיא הסתירה, זה אכן שייך לחששות אחרים שלה. אפשר להבין. את החששות הללו צריך להעלות לא בהקשר המיידי]

ואני "שמתי לב" ההיפך...

את חושבת "כאילו לא הבנתָ" - מישהו אחר חושב בדיוק הפוך, שאת לא הבנת...  אז מוטב שלא תנכסי לעצמך איזו "תבונה אובייקטיבית", אלא תביני שיכולים (לפחות..) לחשוב אחרת ממך.

כמו כן - טיפה דרך ארץ: דברי על הנושא. לא עניינך (גם אם נתעלם מהטעות בסגנון, מניח שזה בא מהתרגלות בשפה זרה) "שאלה היא למה"... את מנסה להעביר דיון ענייני לרמה אישית. אז זו לא רמה, אלא "תת רמה"... אני חושב כפי שכתבתי; אז מלבד מה שנראה מדברייך שלא בדיוק הבנת מה כתבתי, את יכולה לחלוק, להסביר למה נראה לך אחרת - בדיוק כמו שאני עשיתי. אל תציגי את עצמך כ"מבינה כל", שכל השאלה היא רק "להבין למה מישהו אחר בכלל חושב אחרת"...  בעיני, הקושיא על ה"הבנה" שלך גדולה בהרבה - ובכל זאת נמנעתי מלשאול מה בתפיסה/בהיסטוריה שלך גורם לך "להבין" ככה ולהסית אשה בבעלה... תתמקדי בנושא, אל תנסי להעביר את הדיון לאנשים שדנים.

זה נכון גם לגבי מה שבעלך אמר על בעלה של הכותבת "בעל בשרשור דפוק" - וראית לנכון לצטט את זה פה, לקריאת הכותבת.. מענין אם מישהו היה מגיב על כך, שבעלך דפוק.. מה היית אומרת. תלמדו קצת לדבר.  ושיהיה ברור זה שבעלך אמר כך עליו, זו לא הוכחה לכלום.. בדיוק כמו שזה שאת חושבת כך אינו הוכחה לכלום. אף אחד מכם אינו ה"בעלים" על האמת המוחלטת. לכל היותר -זו דעתכם.

כעת, לגופם של דברים:

א. הגבת על מה שלא כתבתי. לפני שעונים למישהו, רצוי להבין מה אמר.  אני לא טענתי שהתנהלותו הכלכלית נכונה. אמרתי שזה כרגע לא הנושא. מדוע: קודם כל כי הפגיעה לא היתה בגלל ויכוח על  התנהלות כלכלית, אלא בגלל הסתרה. דבר שני, כי מה שמענין כעת את האשה, בצדק, הוא שִיקום היחס.

מה שאמרתי על הבדל בין גברים לנשים בנושא זה, באחת ההודעות, היה שלפעמים נשים יותר לחוצות מהחשש של "מה יהיה", וזה יכול היה להביא לאיזה שיבוש בשיקול, לפעול בצורה שהיא קיצונית יחסית ו"להסתיר". כתבתי מפורש, שאת הדאגה שלה בנקודה המסויימת  אפשר להבין - אלא שכעת לא זה הנושא.

ב. הכותבת האריכה לתאר שהיתה בניהם אהבה, אמון, הסבירה במה זה התבטא כל השנים. ואת באה בקלות ראש, ופוסקת: "אהבה לא היתה שם", "חושב על עצמו, קונה רק לעצמו" (מי אומר לך? הרי זה בעל שרוב פרנָסת המשפחה לגמרי בא ממנו. הוא "קונה רק לעצמו"?.. בגלל דוגמה מסויימת שהביאה?).

"אמון לא היה שם", למה? כי עשתה מאחרי גבו. הרי בדיוק מה שאני טענתי, שהסתרה זה דבר שפוגע באמון. אבל מכאן להסיק ש"אמון לא היה שם"?.. עשר שנים?... קרה דבר חד פעמי, בגלל מחלוקת רגילה ביניהם בנושא מסויים, כלכלי, ולכן התגלגלה פגיעה באמון. אבל זה זוג שהאשה מעידה שתמיד יש ביניהם אמון גדול - ולכן כנראה זה כ"כ פגע. אז את פוסקת "אמון לא היה שם"?... יש לך אינטרס לסכסך בין איש לאשתו? להשחיר?

ג. את "יודעת" שהאשה התנהל כמו שהתנהלה, בגלל "טכניקות מספרי שלום בית שמציעים לזוז הצידה.. או אפילו לעשות מאחורי גבו ולראיה מביאים.. את האימהות הקדושות"... מאיפה את יודעת? אם את מכירה ספרים כאלה (הווי "חרדי"?), מי אומר שגם היא. אולי פועלת סתם לפי מה שנראה לה נכון. לפי מה שהיא מתארת שהיה ביניהם עד כה, ובעז"ה יימשך, יש לה חושים מאד בריאים ביחס להתנהלות והיחס והשלום בין איש לאשתו.

ד. "אם היה שם אמון ודיבור ובכלל  יחס נורמלי מזמן הם היו מדברים ומוצאים פיתרון. עובדה שהם לא. היה שם שקט תעשיית שעכשיו התפוצץ"..  כך את כותבת, על אנשים שאת לא מכירה, שיכול להיות שהמצב בבית שלהם טוב אפילו מאצלך, גם אם הבעל לא הכי זהיר-כלכלית..  ואין לך כל בעיה. לדעתי, זו בעיה גדולה מאד.

לגמרי "יתכן" - והרבה יותר מזה - שהיה שם אמון ודיבור ובוודאי יחס נורמלי. יש נושא אחד שהם חלוקים בו, אולי במנטליות, אולי במחשבה. אז זה אומר ש"לא היה יחס נורמלי"?.. בדיוק ההיפך: אשה עם יחס טוב, והתנהלות נורמלית, יודעת להבחין בין נקודה מסויימת, לבין מכלול.  אם היתה שומעת הסתה מהסוג הזה מההתחלה, שצריך להתפוצץ בגלל נקודה אחת, לא היתה זוכה למה שזכתה עד כה..

ה. וממילא אין כאן "לשחק כאילו הכל בסדר".. יש כאן לדעת מה עיקר ומה טפל. והעיקר זה היחס ההדדי. את זה אפשר לשקם במהירות. על הכלכלה, שעיקרה מגיעה מהבעל, אפשר לדון בהמשך. בדרכים סבירות.

ומי שכבר כאילו "יודעת" שאצלם בסה"כ "כאילו הכל בסדר".. ולכן לא מבינה למה לחכות עד שיתפוצץ ומעדיפה לפוצץ להם את היחס בקלילות מעל דפי האתר.. זו בעיה.

צריך להאמין למי שפתחה את השרשור, ולא לדעת במקומה: יש אמון, יש אהבה, אנשים טובים. יש נקודה של מחלוקת, יחזרו בהם מהצורה שבה ניסו "לפתור" אותה (הסתרה, דיבורים לא נעימים), ואח"כ כבר ימצאו דרך להגיע לעמק השווה גם בכך.

[וזו צורה די בזויה להביע דעה. כמו שכבר הסברתי לעיל]

ברור שיש לאנשים גישות. כמעט כל אדם שכותב כאן בקביעות, הגישה שלו פחות או יותר מוכרת. הבעיה אינה בכך שמכירים מה הגישה, אלא שמנסים להעביר את זה ל"הבנה" למה השני - שלא מכירים כלל - כותב כך; וקל וחומר כשמצטטים דברים לא נכונים. מבלבלים בין נסיון להבין דרך פעולה של אדם, לבין הצדקה לכתחילה שלה.

ואם גם אתה "קראת" מה שלא כתבתי כאן, אז זה לא מרשים ביותר.

רמות רגישות שונות בין גברים לנשים לא פעם, זה יסוד מוסד בעניינים כאלה. ומי שאינו רוצה להיות מודע לכך, עלול להזיק בעצותיו.  זה לא מכשיר שום "פזיזות כלכלית" כמו שכבר הסברתי לעיל.

מה שכן, גם אפשר לשים לב "לא רק בשרשור הזה", מי כותב על הענין, ומי מנסה בשיטה שאתה נוקט בה כרגע...

ואכן, טוב שגישות של אנשים מוכרות. רק לפני זמן קצר מאד, התבקשתי לעזור באיזה ענין, בגלל שמישהי כתבה שקוראת בקביעות וחשבה שהגישה הזו תוכל לעזור לה..

אז כנראה, שלא כל מי ש"שם לב" (באמת - ולא כמו כרגע, שמגיבים על מה שלא כתבתי..), מגיע לאותה מסקנה בעקבות זה.

כתוב לענין - בלי לנסות לכתוב "על האדם" במקום זה... גם אם יש רבים שזו "גישתם" התמוהה בְּדיון, זה עוד לא הופך את זה לגישה נכונה או טובה..

ובוודאי שמי שכבר הספיק בשרשור הזה לכתוב על בעלה של פותחת השרשור ש"הוא צריך גם פסיכולוג", בלי להכיר אותו - "יסכים" עם מה שכתבה זו שעליה הגבתי... אז חבל לנסות להעמיד פני "אובייקטיבי".. נוגע בדבר - לא דנו ולא מעידו.  ואני מציע לשניכם, להפסיק לכנות ביכנויים מישהו שאינכם מכירים, בפרט כשאשתו חוזרת שוב ושוב שמה שמענין אותה זה להחזיר את היחס הטוב שהיו רגילים בו. לא "דפוק", לא "צריך פסיכולוג" ולא כדומה. עדיף לדבר על הענין - בין ביחס אליה ובעלה, בין ביחס למי שמגיב - ולא לרדת לפסים אישיים של מה שאיכם יודעים. זה עלול לחזור כבומרנג.

"מתקפה אישית" לדברַי, במקום להגיב על הענין.

כל מה שכתבתי קודם, היה על הענין עצמו. כולל כשהצעתי לא לאמץ הצעות (כתבתי, גם אם מכוונות טובות..) שלדעתי עלולות להחריב.

[ולא הבנתי מה הכוונה "בשאר הדברים". הנקודה שאמרתי, היתה שהענין הכלכלי אכן משני - והעיקר כעת שיקום ביחס שכנראה היה יחס יפה.

ואם אתה מתכוון ש"החטאתי את המטרה" בדעה שהיתה בעיה בהסתרה, ושכדאי היה להתנצל ולהחזיר "רברס" למה שמקודם - אז זו באמת דעתי. ואני כמובן חושב שהיא ממש לטובת "המטרה"... ]

אם אתה חושב שהעצה עלולה להטעות אותה- אז, תנוח דעתך...

יש לה מערכת לימבית משלה.  

זה בערך המוטו: כדי שהזוג לא יתגרש, החזק צודק.

יוצא דופן: בגידה

לדבר, תקשורת, בלה בלה בלה 

כאלו הוא לא הבין, המסכן, וממש נפגע 

להתקרב פיזית כשאין טיפת קירבה נפשית. אצלי בכל אופן. אני לא יודעת מה איתו ואיפה הוא עומד בכל הסאגה הזו.

האם לא עדיף לפתור את הבעיה בטלפון? ולחזור לחיבוק?

כל זוג בדרכי בניין הבית-

צריך לעבור בכל מיני תחנות

עכשיו סימנתם "וי" על המריבה הספציפית הזו. שהתאימה לכם איכשהו לצאת מן המיצר אל מרחב יותר יציב

רק נשאר שטפה תעבדו כדי "להסתדר" כעת- מי "שיתקפל"- לא יתחרט. וגם יקבל נקודה טובה אצל השני..

אם מרגישים ממש ריחוק ולא נעים- ניתן לפתוח ע"י פתק או פרח

קורה בכל בית. נראה מפחיד- אבל ממשיכים..

בהצלחה

אתמול טבלתי.

ערב לפני כן התיישבנו לשיחה. היה מאד מאד קשה. הוא כעס עלי מאד, ואני עליו. על ההסתרה, על החיטוט ועוד ועוד...

השיחה התחילה עם המון הטחות, אבל הייתי נכונה להמשיך "עד שיוצא עשן" (...) שנגיע להבנה משותפת, שהמקרה הזה לא יהרוס לנו מה שבנינו במשך עשור. ובאמת בנינו. והשקענו יותר מהרגיל.

שורה תחתונה, שנינו אשמים. כל אחד בדרכו שלו...

היה המון בכי בשיחה הזו. בעיקר שלי, גם שלו. השתגעתי איך הוא נותן לי ככה לסבול מולו. רציתי שהכל ייגמר. עברה לי מחשבה שבא'לי למות, ושיהנה לו מהכסף... אבל ידעתי והזכרתי לעצמי שאני פה יושבת מולו בשביל לנסות לפתור את הבעיה המסובכת הזו.

מפה לשם, הוא דרש התנצלות. ביקש. התחנן. פתאום הצלחתי להסביר לו שבעצם מה שאני עושה עכשיו זה התנצלות. שאני מבינה מה עבר עליו, וסליחה שהכאיב לו, ואלה בסה"כ הסיבות שלי. אמרתי לו: "בסה"כ תכננתי יום אחד לבוא אליך ולהגיד לך שיש לך ככה וככה אלפים בצד. אם ליום פקודה, ואם בע"ה לא יהיה, אז נחגוג. מה רע?" הסברתי לו שזה בעצם כמו להסתיר ממנו מסיבת יום הולדת מיוחדת, והוא גילה אותה לפני הזמן...

לאר לאט נפתחנו. הצטערנו על כל הסיפור ועל איך שזה התגלגל... הוא בסוף גם קלט אותי, והתנצל מעצמו על שגרם לי כזה עצב. הוא יודע אין לי בעולם כלום חוץ ממנו ועד כמה רוממתי אותו בחיים. (בלי להתגאות. מציאות אמיתית.) הוא אמר: "אני לא אגע לך בזה. ואני מבטיח לעזור לך ולהוסיף מידי פעם" (!!!) 

למחרת התארגנתי כרגיל. כמעט.

עכשיו אני אחרי הכל. שוב, כמעט. כי אני מתכננת לתפוס אותו לשיחה נינוחה ולשנות קצת דברים בחיים שלנו. דברים שהם כאילו הקרבה מצידי, אבל לא שווים את תחושת ה"התקרבנות".

מה שאני רוצה להגיד לכם- זה קודם כל תודה!

תודה לכל מי שהשקיע מזמנו והגיב והתייחס בצורה זו או אחרת. לכל מי שהביע אמפטיה, שיצא עלי, שכעס על בעלי, שהטיח בי מוסר וביקורת. באמת. תודה על כל תגובה פה. כל אחת בפני עצמה, וכל השרשור הזה ביחד עזר לי מאד לעשות סדר בראש. גם לפרוק, כמובן, אבל המון המון עוצמה קיבלתי ממנו. בזכותכם, כל אחד ואחת, ללא יוצא מן הכלל, השיחה הובילה למקום טוב. כעת אנחנו אוהבים קצת יותר ממה שהיה קודם. אמנם כואב, אבל זה אולי כמו ניתוח פלסטי...

כהכרת הטוב אני רוצה לצעוק לכם: אל תזלזלו בזוגיות! אף פעם! גם אם נראה אבוד, וזה היה נראה לי ככה, יש סיכוי להפוך את זה למקפצה. רק צריך לחשוב המון, ולהתאמץ, ולהתייעץ, וגם לירוק דם. ממש לירוק דם. אני לא מגזימה. אם הייתם יודעים מה עבר לי בנפש...

אבל ניצחתי. והניצחון הזה היה שווה את כל הקושי במסע.

מאחלת לי ולכם שלא תצטרכו להילחם, שהחיים יזרמו על מי מנוחות, אבל שאם יהיה קושי- תנצחו באמת. לא כאילו... ואתם יודעים למה הכוונה.

זהו. 

שוב, תודה לכולם. ממש לכל אחד פה. אני מעריכה מאד את העם שלנו שכולו חסד ועשיה למען האחר. 

מגיע לנו לנצח גם מול אויבים גדולים יותר!

באמת הראית לנו מה זו "חכמת נשים בנתה ביתה".

והראית לנו גם איך אפשר לצאת ממקרים שנראים לכאורה אבודים.

אשרייך ואשריכם! שתהיה לכם רק צמיחה מכאן!

למה כדאי לנצל את המומנטום. חושבני שעדיף להשאיר את זה לסדרי העדיפויות שלהם..

להציע איך לעשות את זה - להתרשמותי היא  מבינה הכי טוב, מכירה מקרוב, ום סדרי עדיפויות נכונים.

מוכרחים לומר - לא לגמרי מפתיע....

אנשים שהיה ניכר מראש שהם טובים - כל אחד בפני עצמו.

שהיה ניכר מראש שיש ביניהם עולם-קשר מיוחד - ולכן גם ה"זעזוע" ההדדי ממה שהם לא רגילים בו כלל, ב"ה.

אנשים שהם איש ואשה - והיה ברור לחלוטין שהגיעו ב"מילון" שלהם לדברים שהם שפה שונה אצל איש ואשה (וזה ניכר מאד גם ממה שכתבת כעת - כמו, "השתגעתי איך הוא נותן לי ככה לסבול מולו"... פשוט מעלה חיוך רחב, לפחות אחרי שנגמר בטוב..).

ואנשים כאלה - כשזוכרים שהדבר הכי פשוט והכי גדול הוא לדבר, לתפוס מה היסוד הרגיש אצל כל אחד, לדעת גם להתנצל וגם להסביר מה הם עצמם חשבו בעצם - אז מהבנת השונות ואיך נזהרים בה לעתיד ומגשרים עליה, נבנית ביניהם קומה חדשה של יותר היכרות ויותר קרבה.

[והוא היה חייב את ה"התנצלות" לגמרי לא בשביל הכבוד.. שיהיה ברור. הוא רצה לאהוב אותך לגמרי כמו לפני כן. לתת בך אמון לגמרי. היה חייב לדעת שאת חוזרת מההסתרה. בשביל להרגיש נקי מבפנים אלייך. זה רק מראה כמה עמוק המקום שלך אצלו גם מקודם, שלא יכל לסבול משהו פחות מזה..]

מאד משמח לשמוע.

שיהיה לכם שפע טוב, ביניכם ובכל.

כמה כוחות יש לך!! ואיזה מדהימים אתם!!!

כל הכבוד!!!!

לא תכננתי לקרוא את כל השרשור, אבל את פשוט הדהמת אותי לכל אורך השרשור ולא יכולתי להפסיק לקרוא.

את חזקה וגיבורה. אני מעריצה אותך כ"כ.

במשך כל השנים האלה ויתרת, השקעת, תרמת מעצמך הקרבת את עצמך... הכל כדי שיהיה לכם טוב.

וברוך ה' הצלחת. בגדול.

כל הכבוד!!!

זה קודם כל.

עשית עכשיו מעשה, שהוא נכון. נכון מבחינתך ומבחינת מה שאת חושבת שצריך לעשות. אין על זה עוררין.

אבל הדבר הזה פגע בו, לא הבנתי בדיוק למה וזה לא משנה.

מה שמשנה זה שלמרות שעשית את הדבר הנכון, כדאי לחכות לזמן טוב ששניכם רגועים, ולדבר על זה. כן, גם להתנצל אם צריך.

לא להתנצל בגלל שעשית משהו לא טוב. להתנצל בגלל שהדבר הטוב שעשית קצת פגע בו, באמון שלו, באגו הגברי...

עכשיו כשניכם סוערים אף אחד לא יבין את השני. אבל אם תחכו לזמן רגוע ותדברו על זה, זה יכול אולי קצת לעזור.

ומעבר לזה-

אי אפשר להמשיך להתנהל ככה. אתם חייבים אדם חיצוני שיעזור לכם להתנהל כלכלית וזוגית. אולי לחשוב על מישהו שלא תחת התווית של "ייעוץ". מישהו פרטי שאתם מכירים.

בהצלחה גדולה! 

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.