בשיר השירים הרעייה מחפשת את דודה והיא לא מפחיתה בפרטים. מתארת בדיוק שכזה את אבדתה.
עם ישראל, ידע אלפי שנים לאיזו ארץ הוא כמה. מתגעגע לאחת המיוחדת שלו, ולא התפשר על אף ארץ מדהימה אחרת. דחה הצעות אחרות על הסף. חלם על האחת, ולא נכנע. בררן יש לומר.
ובכל העת ההיא בגלות, כשעם ישראל שר פיוטי כיסופים לשוב הביתה, היו בנים ובנות משודכים יפה יפה, בקלות. בת שתים עשרה והנה היא מתארסת לאשר ה' זיווג לה ארבעים יום לפני היווצרותה. תהליך השידוכים לא ארך זמן רב, בתמימות ופשטות.
ועכשיו כששבנו לארץ, ארץ זבת חלב ודבש אשר חמדנו, תופעה משונה מתחוללת: "רווקות מאוחרת" נקראת היא בלשון העם. יש שיגידו מאוחרת, שנות השלושים יש שיגידו שמונה עשרה לחופה – אחר כך כבר מאוחר. לעומתם, אנו נניח שכל אשר מחפש אחר זיווגו זה זמן מה הינו "רווק מאוחר".
רווקות מאוחרת, על שום מה? על שום שאתן יותר מידי בררניות, מחפשות את האביר על הסוס הלבן, פוסלות על שטויות, ולא נותנות צ'אנס.
כך ידרשו רבים וטובים. וגם חלקכם.
אנו, אשר נולדנו בארץ הקדושה, סבורים,
שהרווקות המאוחרת היא כדי שנזכור שעוד לא נגמר. שיש עוד מה לתקן. כדי שנזכור את ירושלים, ואת חורבותיה הרבות,
שעם ישראל זקוק לדמעות של רווקות טהורות, זקוק לתפילות עוצמתיות של צדיקים יקרים אשר עוד לא מצאו את בחירת ליבם.
עם ישראל זקוק להזדהות עמוקה וכנה בשיר השירים. לפעימה קטנה כזו בלב – לא אפסיק לחפש, לא אשקוט, לא אוותר, עד שאמצא את האחת. המושלמת.
ולמה זאת שפגשת שבוע שעבר לא התאימה? היא מושלמת מכל הבחינות. חכמה, יפה, צנועה, איכותית, בעלת מידות טובות כל כך, מה הייתה הבעיה אצלה?
והצדיק לא יוציא מפיו מילה רעה על בריאה של הקדוש ברוך הוא, לא יאמר מילה לא טובה על אשתו הפוטנציאלית של חברו. הצדיק יפטיר איזה נימוק מגומגם.
בחור זה, לא באמת רוצה להתחתן. סתם פוסל על ימין ועל שמאל.
וירושלים היפה, כל כך יפה, אבל עוד איננה שלמה. מצפים לה. מחכים שירושלים של מעלה ושל מטה תתמזגנה זו בזו בקדושה נשגבה. אך לעת עתה, הכמיהה לגילוי השכינה בשלמות ולמציאת האהוב בשר ודם, מתמזגים ומתערבבים זה בזה בקדושה שמימית. בצער, בבכי בזעקה של תשוקה וגעגוע.
בנות ובנים רבים כל כך עורגים לחיים אמתיים, של עבודת ה', של בנייה, של אהבה וגילוי שכינה עצום. בניין עדי עד הם מבקשים. ולא מתפשרים, על אף השתוקקותם הבלתי נסבלת. על אף שהם יכולים, ודבר זה אף יהיה להם נוח וקל. אבל הנפש יודעת, מה טבעי לה, מיהו שורש נשמתה, מי יהיה לה לשותף הולם לבניית בית ולחינוך ילדי גאולה.
לא מוותרים, מדייקים עצמם מתקנים עוד מידה בתוכם. תיקון וקניין. לקראת הגאולה השלמה, הפרטית והכללית.
ואשר מצאו את שאהבה נפשם, אט אט נזכרים הם בירושלים, ובחורבותיה. ולוקחים על עצמם מעט דמעות, מצטרפים לתפילת החסרים.
בעזרת ה' בזמנו ובעתו אחישנה.
