זה שלו.

גם את לא תאהבי אם מישהו יכריח אותך לשתף מישהי אחרת בדבר שלך..

בעלך צודק. מה זה "אם לא הולך, אז אין ברירה"?... אם לא הולך - אז צריך לעשות את המצב יותר גרוע? הרי זה לא יעשה אותו יותר נותן אלא בדיוק להיפך.

לדעתי, ההרגשה של "שלי" אצל ילד, זו הרגשה בריאה. כשיש שלי, יש גם שלך. לפני הנדיבות, צריך הבחנת תחומים. על אף שיש ילדים "מלאכים" כאלה, שכבר מגיל מאד קטן נותנים הכל.. 

בכללי, ילד מרגיש שיש משהו שלו, ואח"כ גם הנתינה זה חלק ממה ששלו. הוא מרגיש את האישיות שלו גם ע"י הנתינה. אם אצל ילד מסוים זה יותר קשה, הגיל של הנתינה קצת מתאחר, אז צריך קודם כל שלא יהיה מאויים על מה ששלו, אחרת לא יסכים להיפתח לרעיון של לתת.

על גבי זה, אפשר להנחיל לו בהדרגה את ההרגשה הטובה שבנתינה. לדוגמה, אפשר כשמגיע האחיין, להכין כיבוד, ולומר לו, "אתה תהיה אחראי לחלק את הכיבוד לכולם".. ולהסביר לו שיעשה את זה ב"הכנסת אורחים", בשמחה, שהאחיין ירגיש טוב. אח"כ לשבח אותו על איך שנתן, בצורה שיחוש את ה"אישיות" שלו בנתינה. וכד'.

עם הזמן, מן הסתם אפשר יהיה לשאול אם מוכן לתת משחק כלשהו לשחק. להדגיש לו, "זה שלך, אתה מחליט". אם ירגיש שאינו מאויים על שלו, יש יותר סיכוי שדווקא ירגיש מעלה בכך שנותן גם לאחרים.

בהצלחה.

"אומנם קנינו לך בריכה ליום ההולדת, יכול להיות שזו היתה טעות כי אני רואה שממש קשה לך לחלוק. אבל חשוב לי שתדע שלמרות שהבריכה זה מתנה ליום ההולדת שלך היא ברשות כולם ואחיות שלך יכולות לשחק בתוכה איך שהן רוצות" 

ילד מעדיף לא לקבל מתנה, מאשר שאח"כ יאמרו כך..

תמיד כדאי לזכור מה שאמר ר' ישראל סלנטר, שאם ילד לוקח קרש ומשיט על המים ואומר, זו אוניה - ומישהו לוקח לו את זה, הרי זה כמו מישה שמטביע אוניה אמיתית למבוגר..

אפשר מראש לא לקנות לו. אפשר מראש לומר שזה יהיה שלו אבל כולם יוכלו להיכנס, ולשאול אם ירצה בכך. אי אפשר אחרי שאומרים "שלך", לומר, "זה ברשות כולם".. 

אז מה עושים..

או שאומרים לו, נכון שזה שלך. קיבלת מתנה. אבל לא נעים להם כך, שאתה אומר להם, לא לעשות כך ולא לעשות כך.. תאר לך שמישהי מהם היתה מקבלת, ואומרת לך כך.. איך היית מרגיש?  

אם יסכים בכ"ז, יופי. אם לא, אפשר למשל לומר, אתה צודק, זה שלך - אפילו שיותר יפה היה אם היית מרשה להם בשלך בצורה שעושה הרגשה טובה. אבל בגלל שאנחנו צריכים שיהיה גם להם, נקנה עוד אחת, בשבילן, ואז נצטרך לצמצם את המקום ששלך (או את השעות/הימים) כדי שגם להן יהיה בהרגשה נוחה...

יש להניח שמתוך דבר כזה, אפשר כבר להתגלגל על הסכמה, שעדיפה על הפסד. אפשר גם להוסיף ולומר, שחבל שפעם הבאה נצטרך לעשות תנאי מראש על מתנות כאלה, כדי שלא היהי מצב שלא כולם יכולים - ואז נצטרך להגיד מראש שזה של כולם.  לא יותר כדאי שיהיה שלך, ואתה תרשה להן?..

הקיצור, בנוגע לתהליך הכללי, כבר כתבנו; וגם כתבה להלן דברים יפים זו שמשום מה קורת לעצמה "מיואשת".. (אל תתייאשי, יש לך רעיונות טובים...). בנוגע למקרה ספציפי שניתנה מתנה, ניתנה לו - אז זה שלו. חבל לפגוע באמון בשביל זה.

כלומר: הילד החכם, בעצמו מבין מה קשה לו.

אז גם אם צריך "לעשות משהו" (וזה לא כ"כ בטוח. כלומר, יתכן שהוא קצת מתעכב עדיין בשלב הזה, ועוד חצי שנה-שנה, זה כבר ייעלם לבד), ה"משהו" צריך להיות יעיל.  ומה שנראה, זה שה"משהו" שאת חשבת, רק מעצים את הבעיה..  כי זה מעמיד אותו בעימות חזיתי מול התכונה שלו, ואז היא מתחזקת, מתבצר בעמדתו.

לכן, לדעתי, אכן קודם כל להרפות. לגמרי. שירגיש תקופה מסויימת שאתם לא מתנגשים איתו בענין הזה. הולכים לקראתו. "מפריע לך ששמים גם את שלה כאן? אין בעיה, נביא אחר. אתה מסכים שלבינתיים זה יהיה כאן, רק לכמה ימים עד שנקנה עוד אחד"?

[יתכן דווקא שבמקרה כזה היה מסכים. או היה מסנן שקשה לו לשתף אבל מסכים - ואז הייתם אומרים לו כל הכבוד שהתגבר.  ואם היה מסרב, אז לא נורא, נשים במקום אחר, בטוח שבמשך הזמן כבר יהיה לך יותר קל לשתף גם אחרים]

העיקרון, לדעתי, קודם כל להרפות. אחרי שיירגע מזה, לדבר פעם, בנחת, למה זה טוב שמשתפים אחרים בדברים שלנו, בלי לוותר על כך שזה שלנו. שיש בזה מעשה טוב, ועזרה, ומשמח את השני, גמילות חסד. וגם אנחנו אוהבים שמרשים לנו לפעמים בדברים שלא שלנו.

ולהסביר גם שזה נכון שלכל אחד יש דברים שלו, ולפעמים קשה לשתף את השני. להגיד שלא נורא, שכשקצת גדלים, כבר יכולים גם להרגיש את שני הדברים ביחד: גם שטוב שיש דברים שלי, וגם שאני בעצמי שמח שאני יכול לעזור לאחרים בדברים שלי לעשות להם טוב.

כך, נתת לו "רציונאל", נתת לו כיוון, ויש להניח שזה יחלחל.  ובינתיים, לטפח את התחושה של השמחה שבנתינה, ע"י הזדמנויות לתת לעזור בדברים שהם לא "שלו", ולתת לו פידבק נעים על כך. "ראית כמה הוא שמַח".. בלי להוסיף "לקחים" ("אתה רואה, צריך לשתף גם משלך"..), שזה יכול לקלקל הכל.  כמה שהתחושה של הנעימות שבנתינה תגבר, ובמקביל יהיה לו רציונאל חינוכי, ולא יילחץ - יש יותר סיכוי שהענין יסתדר בטוב.  אם תראו שמשום מה זה נמשך בצורה קיצונית גם בשלב יותר מאוחר, אז אפשר יהיה כבר לשוחח איתו על הבעיה, ולחשוב ביחד איך אנחנו משתחררים מזה. כעת נראה שזה עוד לא הגיל.

לפעמים כשהילדים רבים על משהו וזה שייך לאחד מהם והוא לא מוכן לתת
אני בפרוש אומרת "זה שייך לX. אם הוא רוצה הוא יכול לכבד אותך קצת"
ואז אומרים לX- "נכון, הבובה הזאת היא שלך. קיבלת אותה מסבתא ליום הולדת. אתה רוצה לתת לY קצת לשחק בזה? זה ישמח אותו מאד, הוא ישחק בזה ואז הוא יחזיר לך כשאמא שלו תבוא לקחת אותו" (לדוגמא כן?)

לפעמים רק ההכרה שזה באמת שלו וזה יחזור אליו בסוף מרגיעה את הלחץ ופתאום אין להם בעיה לתת גם לאחרים.
ואם בכל זאת מתעקשים ולא רוצים לתת אז לא נורא. השני צריך ללמוד שיש דברים שהם פרטיים של אחרים וצריך לכבד את זה.
 

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.