זה שלו.

גם את לא תאהבי אם מישהו יכריח אותך לשתף מישהי אחרת בדבר שלך..

בעלך צודק. מה זה "אם לא הולך, אז אין ברירה"?... אם לא הולך - אז צריך לעשות את המצב יותר גרוע? הרי זה לא יעשה אותו יותר נותן אלא בדיוק להיפך.

לדעתי, ההרגשה של "שלי" אצל ילד, זו הרגשה בריאה. כשיש שלי, יש גם שלך. לפני הנדיבות, צריך הבחנת תחומים. על אף שיש ילדים "מלאכים" כאלה, שכבר מגיל מאד קטן נותנים הכל.. 

בכללי, ילד מרגיש שיש משהו שלו, ואח"כ גם הנתינה זה חלק ממה ששלו. הוא מרגיש את האישיות שלו גם ע"י הנתינה. אם אצל ילד מסוים זה יותר קשה, הגיל של הנתינה קצת מתאחר, אז צריך קודם כל שלא יהיה מאויים על מה ששלו, אחרת לא יסכים להיפתח לרעיון של לתת.

על גבי זה, אפשר להנחיל לו בהדרגה את ההרגשה הטובה שבנתינה. לדוגמה, אפשר כשמגיע האחיין, להכין כיבוד, ולומר לו, "אתה תהיה אחראי לחלק את הכיבוד לכולם".. ולהסביר לו שיעשה את זה ב"הכנסת אורחים", בשמחה, שהאחיין ירגיש טוב. אח"כ לשבח אותו על איך שנתן, בצורה שיחוש את ה"אישיות" שלו בנתינה. וכד'.

עם הזמן, מן הסתם אפשר יהיה לשאול אם מוכן לתת משחק כלשהו לשחק. להדגיש לו, "זה שלך, אתה מחליט". אם ירגיש שאינו מאויים על שלו, יש יותר סיכוי שדווקא ירגיש מעלה בכך שנותן גם לאחרים.

בהצלחה.

"אומנם קנינו לך בריכה ליום ההולדת, יכול להיות שזו היתה טעות כי אני רואה שממש קשה לך לחלוק. אבל חשוב לי שתדע שלמרות שהבריכה זה מתנה ליום ההולדת שלך היא ברשות כולם ואחיות שלך יכולות לשחק בתוכה איך שהן רוצות" 

ילד מעדיף לא לקבל מתנה, מאשר שאח"כ יאמרו כך..

תמיד כדאי לזכור מה שאמר ר' ישראל סלנטר, שאם ילד לוקח קרש ומשיט על המים ואומר, זו אוניה - ומישהו לוקח לו את זה, הרי זה כמו מישה שמטביע אוניה אמיתית למבוגר..

אפשר מראש לא לקנות לו. אפשר מראש לומר שזה יהיה שלו אבל כולם יוכלו להיכנס, ולשאול אם ירצה בכך. אי אפשר אחרי שאומרים "שלך", לומר, "זה ברשות כולם".. 

אז מה עושים..

או שאומרים לו, נכון שזה שלך. קיבלת מתנה. אבל לא נעים להם כך, שאתה אומר להם, לא לעשות כך ולא לעשות כך.. תאר לך שמישהי מהם היתה מקבלת, ואומרת לך כך.. איך היית מרגיש?  

אם יסכים בכ"ז, יופי. אם לא, אפשר למשל לומר, אתה צודק, זה שלך - אפילו שיותר יפה היה אם היית מרשה להם בשלך בצורה שעושה הרגשה טובה. אבל בגלל שאנחנו צריכים שיהיה גם להם, נקנה עוד אחת, בשבילן, ואז נצטרך לצמצם את המקום ששלך (או את השעות/הימים) כדי שגם להן יהיה בהרגשה נוחה...

יש להניח שמתוך דבר כזה, אפשר כבר להתגלגל על הסכמה, שעדיפה על הפסד. אפשר גם להוסיף ולומר, שחבל שפעם הבאה נצטרך לעשות תנאי מראש על מתנות כאלה, כדי שלא היהי מצב שלא כולם יכולים - ואז נצטרך להגיד מראש שזה של כולם.  לא יותר כדאי שיהיה שלך, ואתה תרשה להן?..

הקיצור, בנוגע לתהליך הכללי, כבר כתבנו; וגם כתבה להלן דברים יפים זו שמשום מה קורת לעצמה "מיואשת".. (אל תתייאשי, יש לך רעיונות טובים...). בנוגע למקרה ספציפי שניתנה מתנה, ניתנה לו - אז זה שלו. חבל לפגוע באמון בשביל זה.

כלומר: הילד החכם, בעצמו מבין מה קשה לו.

אז גם אם צריך "לעשות משהו" (וזה לא כ"כ בטוח. כלומר, יתכן שהוא קצת מתעכב עדיין בשלב הזה, ועוד חצי שנה-שנה, זה כבר ייעלם לבד), ה"משהו" צריך להיות יעיל.  ומה שנראה, זה שה"משהו" שאת חשבת, רק מעצים את הבעיה..  כי זה מעמיד אותו בעימות חזיתי מול התכונה שלו, ואז היא מתחזקת, מתבצר בעמדתו.

לכן, לדעתי, אכן קודם כל להרפות. לגמרי. שירגיש תקופה מסויימת שאתם לא מתנגשים איתו בענין הזה. הולכים לקראתו. "מפריע לך ששמים גם את שלה כאן? אין בעיה, נביא אחר. אתה מסכים שלבינתיים זה יהיה כאן, רק לכמה ימים עד שנקנה עוד אחד"?

[יתכן דווקא שבמקרה כזה היה מסכים. או היה מסנן שקשה לו לשתף אבל מסכים - ואז הייתם אומרים לו כל הכבוד שהתגבר.  ואם היה מסרב, אז לא נורא, נשים במקום אחר, בטוח שבמשך הזמן כבר יהיה לך יותר קל לשתף גם אחרים]

העיקרון, לדעתי, קודם כל להרפות. אחרי שיירגע מזה, לדבר פעם, בנחת, למה זה טוב שמשתפים אחרים בדברים שלנו, בלי לוותר על כך שזה שלנו. שיש בזה מעשה טוב, ועזרה, ומשמח את השני, גמילות חסד. וגם אנחנו אוהבים שמרשים לנו לפעמים בדברים שלא שלנו.

ולהסביר גם שזה נכון שלכל אחד יש דברים שלו, ולפעמים קשה לשתף את השני. להגיד שלא נורא, שכשקצת גדלים, כבר יכולים גם להרגיש את שני הדברים ביחד: גם שטוב שיש דברים שלי, וגם שאני בעצמי שמח שאני יכול לעזור לאחרים בדברים שלי לעשות להם טוב.

כך, נתת לו "רציונאל", נתת לו כיוון, ויש להניח שזה יחלחל.  ובינתיים, לטפח את התחושה של השמחה שבנתינה, ע"י הזדמנויות לתת לעזור בדברים שהם לא "שלו", ולתת לו פידבק נעים על כך. "ראית כמה הוא שמַח".. בלי להוסיף "לקחים" ("אתה רואה, צריך לשתף גם משלך"..), שזה יכול לקלקל הכל.  כמה שהתחושה של הנעימות שבנתינה תגבר, ובמקביל יהיה לו רציונאל חינוכי, ולא יילחץ - יש יותר סיכוי שהענין יסתדר בטוב.  אם תראו שמשום מה זה נמשך בצורה קיצונית גם בשלב יותר מאוחר, אז אפשר יהיה כבר לשוחח איתו על הבעיה, ולחשוב ביחד איך אנחנו משתחררים מזה. כעת נראה שזה עוד לא הגיל.

לפעמים כשהילדים רבים על משהו וזה שייך לאחד מהם והוא לא מוכן לתת
אני בפרוש אומרת "זה שייך לX. אם הוא רוצה הוא יכול לכבד אותך קצת"
ואז אומרים לX- "נכון, הבובה הזאת היא שלך. קיבלת אותה מסבתא ליום הולדת. אתה רוצה לתת לY קצת לשחק בזה? זה ישמח אותו מאד, הוא ישחק בזה ואז הוא יחזיר לך כשאמא שלו תבוא לקחת אותו" (לדוגמא כן?)

לפעמים רק ההכרה שזה באמת שלו וזה יחזור אליו בסוף מרגיעה את הלחץ ופתאום אין להם בעיה לתת גם לאחרים.
ואם בכל זאת מתעקשים ולא רוצים לתת אז לא נורא. השני צריך ללמוד שיש דברים שהם פרטיים של אחרים וצריך לכבד את זה.
 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....