זה שלו.

גם את לא תאהבי אם מישהו יכריח אותך לשתף מישהי אחרת בדבר שלך..

בעלך צודק. מה זה "אם לא הולך, אז אין ברירה"?... אם לא הולך - אז צריך לעשות את המצב יותר גרוע? הרי זה לא יעשה אותו יותר נותן אלא בדיוק להיפך.

לדעתי, ההרגשה של "שלי" אצל ילד, זו הרגשה בריאה. כשיש שלי, יש גם שלך. לפני הנדיבות, צריך הבחנת תחומים. על אף שיש ילדים "מלאכים" כאלה, שכבר מגיל מאד קטן נותנים הכל.. 

בכללי, ילד מרגיש שיש משהו שלו, ואח"כ גם הנתינה זה חלק ממה ששלו. הוא מרגיש את האישיות שלו גם ע"י הנתינה. אם אצל ילד מסוים זה יותר קשה, הגיל של הנתינה קצת מתאחר, אז צריך קודם כל שלא יהיה מאויים על מה ששלו, אחרת לא יסכים להיפתח לרעיון של לתת.

על גבי זה, אפשר להנחיל לו בהדרגה את ההרגשה הטובה שבנתינה. לדוגמה, אפשר כשמגיע האחיין, להכין כיבוד, ולומר לו, "אתה תהיה אחראי לחלק את הכיבוד לכולם".. ולהסביר לו שיעשה את זה ב"הכנסת אורחים", בשמחה, שהאחיין ירגיש טוב. אח"כ לשבח אותו על איך שנתן, בצורה שיחוש את ה"אישיות" שלו בנתינה. וכד'.

עם הזמן, מן הסתם אפשר יהיה לשאול אם מוכן לתת משחק כלשהו לשחק. להדגיש לו, "זה שלך, אתה מחליט". אם ירגיש שאינו מאויים על שלו, יש יותר סיכוי שדווקא ירגיש מעלה בכך שנותן גם לאחרים.

בהצלחה.

"אומנם קנינו לך בריכה ליום ההולדת, יכול להיות שזו היתה טעות כי אני רואה שממש קשה לך לחלוק. אבל חשוב לי שתדע שלמרות שהבריכה זה מתנה ליום ההולדת שלך היא ברשות כולם ואחיות שלך יכולות לשחק בתוכה איך שהן רוצות" 

ילד מעדיף לא לקבל מתנה, מאשר שאח"כ יאמרו כך..

תמיד כדאי לזכור מה שאמר ר' ישראל סלנטר, שאם ילד לוקח קרש ומשיט על המים ואומר, זו אוניה - ומישהו לוקח לו את זה, הרי זה כמו מישה שמטביע אוניה אמיתית למבוגר..

אפשר מראש לא לקנות לו. אפשר מראש לומר שזה יהיה שלו אבל כולם יוכלו להיכנס, ולשאול אם ירצה בכך. אי אפשר אחרי שאומרים "שלך", לומר, "זה ברשות כולם".. 

אז מה עושים..

או שאומרים לו, נכון שזה שלך. קיבלת מתנה. אבל לא נעים להם כך, שאתה אומר להם, לא לעשות כך ולא לעשות כך.. תאר לך שמישהי מהם היתה מקבלת, ואומרת לך כך.. איך היית מרגיש?  

אם יסכים בכ"ז, יופי. אם לא, אפשר למשל לומר, אתה צודק, זה שלך - אפילו שיותר יפה היה אם היית מרשה להם בשלך בצורה שעושה הרגשה טובה. אבל בגלל שאנחנו צריכים שיהיה גם להם, נקנה עוד אחת, בשבילן, ואז נצטרך לצמצם את המקום ששלך (או את השעות/הימים) כדי שגם להן יהיה בהרגשה נוחה...

יש להניח שמתוך דבר כזה, אפשר כבר להתגלגל על הסכמה, שעדיפה על הפסד. אפשר גם להוסיף ולומר, שחבל שפעם הבאה נצטרך לעשות תנאי מראש על מתנות כאלה, כדי שלא היהי מצב שלא כולם יכולים - ואז נצטרך להגיד מראש שזה של כולם.  לא יותר כדאי שיהיה שלך, ואתה תרשה להן?..

הקיצור, בנוגע לתהליך הכללי, כבר כתבנו; וגם כתבה להלן דברים יפים זו שמשום מה קורת לעצמה "מיואשת".. (אל תתייאשי, יש לך רעיונות טובים...). בנוגע למקרה ספציפי שניתנה מתנה, ניתנה לו - אז זה שלו. חבל לפגוע באמון בשביל זה.

כלומר: הילד החכם, בעצמו מבין מה קשה לו.

אז גם אם צריך "לעשות משהו" (וזה לא כ"כ בטוח. כלומר, יתכן שהוא קצת מתעכב עדיין בשלב הזה, ועוד חצי שנה-שנה, זה כבר ייעלם לבד), ה"משהו" צריך להיות יעיל.  ומה שנראה, זה שה"משהו" שאת חשבת, רק מעצים את הבעיה..  כי זה מעמיד אותו בעימות חזיתי מול התכונה שלו, ואז היא מתחזקת, מתבצר בעמדתו.

לכן, לדעתי, אכן קודם כל להרפות. לגמרי. שירגיש תקופה מסויימת שאתם לא מתנגשים איתו בענין הזה. הולכים לקראתו. "מפריע לך ששמים גם את שלה כאן? אין בעיה, נביא אחר. אתה מסכים שלבינתיים זה יהיה כאן, רק לכמה ימים עד שנקנה עוד אחד"?

[יתכן דווקא שבמקרה כזה היה מסכים. או היה מסנן שקשה לו לשתף אבל מסכים - ואז הייתם אומרים לו כל הכבוד שהתגבר.  ואם היה מסרב, אז לא נורא, נשים במקום אחר, בטוח שבמשך הזמן כבר יהיה לך יותר קל לשתף גם אחרים]

העיקרון, לדעתי, קודם כל להרפות. אחרי שיירגע מזה, לדבר פעם, בנחת, למה זה טוב שמשתפים אחרים בדברים שלנו, בלי לוותר על כך שזה שלנו. שיש בזה מעשה טוב, ועזרה, ומשמח את השני, גמילות חסד. וגם אנחנו אוהבים שמרשים לנו לפעמים בדברים שלא שלנו.

ולהסביר גם שזה נכון שלכל אחד יש דברים שלו, ולפעמים קשה לשתף את השני. להגיד שלא נורא, שכשקצת גדלים, כבר יכולים גם להרגיש את שני הדברים ביחד: גם שטוב שיש דברים שלי, וגם שאני בעצמי שמח שאני יכול לעזור לאחרים בדברים שלי לעשות להם טוב.

כך, נתת לו "רציונאל", נתת לו כיוון, ויש להניח שזה יחלחל.  ובינתיים, לטפח את התחושה של השמחה שבנתינה, ע"י הזדמנויות לתת לעזור בדברים שהם לא "שלו", ולתת לו פידבק נעים על כך. "ראית כמה הוא שמַח".. בלי להוסיף "לקחים" ("אתה רואה, צריך לשתף גם משלך"..), שזה יכול לקלקל הכל.  כמה שהתחושה של הנעימות שבנתינה תגבר, ובמקביל יהיה לו רציונאל חינוכי, ולא יילחץ - יש יותר סיכוי שהענין יסתדר בטוב.  אם תראו שמשום מה זה נמשך בצורה קיצונית גם בשלב יותר מאוחר, אז אפשר יהיה כבר לשוחח איתו על הבעיה, ולחשוב ביחד איך אנחנו משתחררים מזה. כעת נראה שזה עוד לא הגיל.

לפעמים כשהילדים רבים על משהו וזה שייך לאחד מהם והוא לא מוכן לתת
אני בפרוש אומרת "זה שייך לX. אם הוא רוצה הוא יכול לכבד אותך קצת"
ואז אומרים לX- "נכון, הבובה הזאת היא שלך. קיבלת אותה מסבתא ליום הולדת. אתה רוצה לתת לY קצת לשחק בזה? זה ישמח אותו מאד, הוא ישחק בזה ואז הוא יחזיר לך כשאמא שלו תבוא לקחת אותו" (לדוגמא כן?)

לפעמים רק ההכרה שזה באמת שלו וזה יחזור אליו בסוף מרגיעה את הלחץ ופתאום אין להם בעיה לתת גם לאחרים.
ואם בכל זאת מתעקשים ולא רוצים לתת אז לא נורא. השני צריך ללמוד שיש דברים שהם פרטיים של אחרים וצריך לכבד את זה.
 

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...