אל תפריעו לה לדבר. תחייכו, תאהבו, מידי פעם תקשיבו ברצינות ותגיבו.

תשתדלי כמיטב יכולתך לשמוע אותה.

וכשאין לכם כבר סבלנות, אז תשמעו "מהצד". לא התחייבתם להקישב לה כל הזמן, זה לא אומר שהיא צריכה לסתום את הפה...

אן היא תשאל, אמא, את שומעת? תגידי בסבלנות, אני משתדלת, ואת באמת אומרת דברים מאד מעניינים - אבל מה לעשות שיש לי כל מיני דברים לעשות, וגם קשה לי המון זמן להתרכז, אז אני משתדלת להרוויח כמה שיותר ממה שאת אומרת; השאר, לא נורא, העיקר שאת אומרת מה שרצית...

אני מניח שהעיקר בשבילה זה לפטפט ולבטא את עצמה, כך היא מסדרת לעצמה את החוויות והמחשבות, פורקת, מרגישה חברתיות. אני לא משוכנע שבאמת הכי חשוב לה הקשבה לכל מילה...

ולזו אחרייך ששואלת על ילד בן 4, זה עוד יותר נכון... יכול לפטפט בלי סוף. ממש לא מהותי לו שיקשיבו לכל מילה.

וקשה להתאפק מלהוסיף: הורים יקרים, יתכן שאתם עוד תתגעגעו שילדיכם ידברו איתכם הרבה, על הכל....

[יתכן גם שההקשבה והפתיחות והכבוד כעת, ישפיעו על זה בעתיד. לא חייב - אבל יתכן]

בגלל הפרעת קשב וריכוז

לא חושבת שיש לה הפרעות קשב. אבל לי יש. לכן אין לי אפשרות להקשיב לה בחצי אוזן וגם להתרכז בדברים אחרים.

אנחנו מקשיבים לה כשאפשר, אבל לא תמיד אפשר.

מצד שני זה טוב שהיא מוצאת בהורים ובכל המשפחה אנשים שאפשר לחלוק איתם את החוויות שלה...

( ובכלל זכינו כנשים ב9 קבין שיחה).

הייתי אולי משתדלת להקשיב לה ושואלת שאלות שמכוונות אותה לעיקרי הדברים שהיא רוצה להגיד.

ואז מסבירה בסובלנות שאמא עכשיו חייבת לבשל משהו/ לעשות שיחת טלפון/ לקפל כביסה, ואחר כך אפשר לחזור לדברה אם צריך.

גם הילדה צריכה ללמוד לא להגזים. אם היא לא תלמד, אולי תגדל להיות כזאת שלא מפסיקה לדבר.

זה לא אומר שהיא צריכה להפוך את עורה ופתאום כל הזמן לשתוק, אבל יותר להתרכז בעיקרי הדברים ולתת למישהו אחר גם להתבטא.

מניסיון שלי עם ילדים, הרבה פעמים  עוזר להקריא סיפור או להראות סרט עם מסר שאני רוצה להעביר. ואז זה פחות פוגע, יותר חינוך בדרך עקיפה של משל ונמשל.

בהצלחה במלאכת הקודש של חינוך!

לא נכון

החופר העיקרי פה בבית שמסוגל לדבר שעות בלי פסקה , מי שנטל 9.99% אחוז קבין של שיחה

זה בעלי. 

יש כאן 4 בנות בבית, בת 8 בת 5 ובת שנתיים שלמדה לדבר לפני גיל שנה ולא הפסיקה לשניה, וגם אני לא כזאת שקטה , וכולנו פרייאריות לעומתו. אבל זה רק בבית.. בחוץ הוא שותק כמו דג בקטע לא נעים.. גובל באילמות סלקטיבית.. אבל הוא מסרב ללכת לטיפול הבן אדם.

לטיפול?  לא כל דבר צריך "טיפול". אם ירגיש שזה מפריע לו, יוכל לבקש עזרה.

כדאי שתקראי מה כתהת על עצמך בהודעה הבאה, ותדאגי לא להוריד לבעלך את הביטחון..

[ותשמחי שהוא מוצא את הבית כמקום שבו אפשר לדבר חופשי, ולא ההיפך..]

לבעלי היקר שאני מאוד מאוד אוהבת אותו יש לקות תקשורת 

התחתנתי איתו בידיעה שכך הוא, ושגם אני לא סמל התקשורתיות .. יותר טוב ממנו אבל לא מושלם..

פעם לא היתה מודעות ללחוץ על הורים שלא רוצים לאבחן.. לא איבחנו.. לא אותו, כי ההורים לא רצו, ולא אותי כי לא ממש ראו .. ואני באה מבית של אנשי חינוך וטיפול , אבא שעזב את ההייטק "של פעם" השווה והמתגמל של לפני 20 שנה, בשלב מסויים לחינוך עם משכורת גרועה כי זה היה בדמו, ואמא עו"ס, טיפוס טיפולי להחריד, טיפולית לכולם חוץ מלבת שלה, ולא ידעו לשים את אצבע ולטפל בבעיה שניקראת "ילדה חכמה , מדברת לעניין בדרך כלל ורק מידי פעם בלי קשר , אין לה אובססיה לדינוזאורים ולספינות חלל , יש לה חברות יחסית שלא אכפת להן לבוא אליה אם משדלים אותן, אבל יש לה גם משהו אחר .. " מי שלא היה באמת מסתדר אז הבינו שיש לו בעיה, מי שהיה רגל פה רגל שם נתנו לו לשרוד.. 

אני התגברתי יותר , כי היתה לי הכוונה מהמשפחה הרבה יותר ממנו ,בכל זאת לא טיפלו כמו היום אבל טיפלו..

ובו לא טיפלו בכלל.. הורים מאוד קשי יום ובלי הרבה מודעות, אמנם עם לב טוב, אבל כשפנו אליהם בבית ספר והמליצו ללכת לפסיכולוג לעשות איבחון תקשורת הם ענו "הבן שלנו לא פסיכי מה פתאום פסיכולוג ויש לו קבוע 95 במתמטיקה מה פתאום פסיכולוג".  והתעלמו. בתיכון זה התפוצץ להם.

מי שהיו לו ציונים טובים והיה שורד בשוליים אז לא היו מודעים..  אמרו הוא סתם ביישן עם אחרים וקשקשן עם המשפחה.. 

אני לא אפרט פה יותר מידי, אבל זה מסבך אותנו מאוד בחיים כמשפחה. 

אבל זה לא לשירשור הזה.. 

[גם מעלה חיוך, אם לא שזה נושא רציני..]

אבל צריך לומר את האמת - שגם היום "קשיי תקשורת" זה לא דבר מאד מוגדר כנראה. ואינני יודע לגבי התוצאות של איבחון וטיפול. את יכולה "לנחם" את עצמך, שגם כשמאבחנים ומטפלים - לא תמיד זה בדיוק עוזר.

טוב שיש לכם מודעות וסבלנות. ובאמת, העיקר האדם עצמו. בהצלחה רבה לכם.

העיקר שהוא אדם טוב ונראה שאת מעריכה אותו בסה"כ.

מאת השם יצא שלא היה אבחון ולא היה טיפול כשהיה נער.

לכל משפחה יש את הקושי שלה.

יש קשיים הרבה יותר גרועים בין בני זוג.

לדעתי צריך להתמקד בטוב שיש בו, ואם הוא יבין בעצמו שצריך שינוי הוא בטח ינסה לשנות את המצב.

בטח נכון. תשעה קבין שיחה נטלו נשים.

ובאמת אני מסתכלת מסביבי ובד"כ הנשים מדברות הרבה יותר מהגברים...

בעלי צוחק שהוא עושה שיחה של שתי דקות עם ההורים שלו ואני בד"כ מדברת עם ההורים שלי לפחות רבע שעה...

והוא לא שתקן בכלל... פשוט אני יותר מדברת.

אין לי בעיה. אנחנו שונים  וזה בסדר.

הנשים צריכות את יכולת הדיבור בחינוך ילדים, בבניית יחסים, יש מקצועות שדורשים הרבה דיבור.

כמובן אצל כל אחד אישית. קורה שיש גם גברים דברנים, וזה האופי שלהם.

נראה לי הכל עניין של מינון. צריך לא להגזים, ולהיות קשובים גם למי שמדברים איתו, וכמובן להיזהר מלשון הרע וכו'.

הילדה שלך וורבלית ברוך השם. יש הורים שרק היו חולמים לכל הטוב הזה. תשתדלי להקשיב ואם זה יותר מידיי את פשוט יכולה לומר כמובן אחרי שהקשבת שאת לא יכולה לדבר כל כך הרבה ושעוד מעט תתפני.

גם אני הייתי בול כזאת, ותמיד השתיקו אותי וקראו לי נודניקית. מזל שהמילה חופרת עוד לא היתה בשטח..

עד היום אני בסוג של טראומה מיזה ופוחדת לדבר או שפוחדת שמא דיברתי יותר מידי.

אל תשתיקו אותה..זה הרסני..  אבל אתם ממש לא חייבים להיות בקשב מלא.. 

אם היא נעלבת שלא מקשיבים תגידי לה שהיא חמודה ומקסימה וילדה נהדרת 

אבל שקשה לך לשמור על קשב ולהתרכז בדברים שלה במשך זמן כל כך כל כך כל כך ארוך..

ושיש עוד דברים שאת צריכה להתרכז בהם.. ותחבקי אותה..

כנ"ל האחים לא צריכים להשתיק אותה אבל לא צריכים להיות בקשב מלא אם זה כבר מוגזם..

אני בטוחה שהיא ילדה נהדרת.. אל תהרסו לה את הביטחון.

בס"ד

ילדה בת 9, עם אותן מאפיינים.

כשהיתה בגיל 6 עשיתי הרבה מהדברים שהציעו לך פה.

אבל לא השתפר. במשך הזמן עדיין רוצה אין סוף תשומת לב בקשב לדיבור שלה.

אני חושבת שיש אולי בעיה רגשית (לפחות אצלינו)

אני מנסה לפזר את הקשב הנדרש בין כמה אנשים - למרות שהיא בעיקר רוצה שאני אקשיב:

מציעה לה ללכת לחברול, לשוחח םע חברות, לשוחח עם סבתא, להתקשר לבת דודה וכד'. 

כי היא בהחלט מרגישה עלי שמעיק לי לשוחח איתה באיזה שהוא שלב.

אגב

גם לסבתות ולחברות לא קל בנקודה הזו. היא לא קולטת ניואנסים, לא קולטת מתי נמאס להקשיב ומתי דיברה כבר הרבה יותר מידי.

אולי זו בעיה תקשורתית-חברתית מסויימת, כי את אומרת שהיא לא קולטת ניואנסים

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....