בגלל שזה כך כבר כמה שנים, באיזשהו מקום אני מוצאת את עצמי יותר בקשרים קרובים עם חברותיי מאשר איתם.. כורח מציאות.. עיסוקים וילדים לרוב;) מודה שלפעמים כשכל המשפחה נפגשת זה מדגיש לי את הלבד בצורה כל כך חזקה
ופחות נהנית במפגשים האלה.. עוד שבועיים יש לנו טיול משפחתי לכמה ימים ואני ממש בהתלבטות- מצד אחד לא באלי לצאת סנובית שלא אבוא ולא להיות חלק מהמשפחה כזה. מצד שני, אני יודעת שלא בטוח שיהיה לי טוב, זה יעיב לי על הכל, אני יודעת שאני לא יהנה...וגם יהיה הרבה בלגאן וסחבת כיאה למשפחה עניפה..
אני יודעת שזה לא נשמע טוב.. אבל אולי רק מי שחווה את זה גם יוכל להבין..
יש בי קול שאומר "יאללה זרמי.. הכל בראש.. תעשי סוויצ' וממש תוכלי להנות.. חבל להפסיד" אך זה קשה לי, קשה מאוד אפילו. מבחינתי זה כאילו ישימו אותי במקום במשך כמה ימים ויזכירו לי כל הזמן את הדבר שהכי הכי חסר לי ואני משוועת אליו כלכך. לצאת ידרוש ממני ממש אבל ממש להתעלות על תחושת החוסר הזאת:/
מתלבטת, ללכת או לא?
אשמח לשמוע דעתכם
