שלום לכן!

אני בשבוע 14, ומרגישה הרבה פעמים כמו קוצר נשימה כזה, שכאילו אין לי מספיק אוויר בריאות.

ממה זה יכול לנבוע?

(בדקתי לאחרונה ברזל ובי 12, וזה בגבול התקין... נמוך, אבל לא מתחת לנורמה)

תודה!

רוצה לקנות לילדים משהו

בימבה גוק כבר קטן להם, כנ"ל בימבה. התייעצתי עם הפיזיותרפיסטית של בן ה 3 אמרה שהיא חושבת שתלת אופן יכול להתאים, ככה ללמד אותו לפדל ויש את המוט מאחורה שנוכל לכוון וללמד. משיטוט בגוגל זה נראה לקטנים ממש כל הדוגמאות, הוא כבר גדול נכון שהוא לא יודע עוד אבל מצחיק ללכת ברחוב עם דבר כזה

מה לכם יש לגילאים האלה? זה גם מאוד יקר 

לא רציתי שיהיה מהניק שלי למרות שאני יודעת שאתן יודעות מי אני

לא היה לי כוח לערוך, אז זה מה שיצא מהלב.

והתלבטתי אם לשלוח, אבל החלטתי לשלוח בכל זאת, כדי לבדוק אם זה סיפור אישי שלי או שיש פה עוד כמה שהוא ייגע בהן

מקווה שתהנו...

טליה דופקת על המיקרופון, מחייכת חיוך רחב ומקרבת אותו לפיה.

"ערב טוב לכולם", דממה מחליפה את המולת הפטפוטים העליזה שמילאה את האולם עד לפני רגע.

משהו נרגע בטליה. ככה היא אוהבת את עצמה. מלאת עוצמה ונוכחות, בקדמת הבמה.

היא ממשיכה לקטע פתיחה קצר ואחריו להנחיית הערב כולו, ועל הבמה מולה מתחלפים בקצב הריקודים, קטעי השירה וההופעות השונות.

הבנות מחייכות, מרוצות, ההורים מוחאים כפיים, וטליה מוודאת שהכול עובד לפי התוכניות.

אקורדים אחרונים של סיום גוועים לאיטם, והערב נגמר.

המסך נסגר לאיטו, האורות נדלקים, והמולה שבה וממלאת את האולם.

"המורה טליה", אימא בכיסוי ראש צבעוני מתקרבת אליה, "הבת שלי כל כך נהנית בשיעורים שלך, תודה רבה".

טליה מחייכת אליה.

"כל הכבוד על ההפקה שהרמת פה", קוראת לעברה אימא אחרת. "מדהימה".

טליה מסוחררת. היא מסתובבת באולם בעיניים בורקות, טופחת על שכמן של תלמידות נרגשות, מקבלת בתודה מחמאות קולניות, ונושמת לתוכה את תחושת היכולת.

***

"אימאאאאא", טלי מתקפלת בכאב "כואב לייייי".

אף אחד לא שומע אותה.

החושך סביבה מעמיק.

היא מרימה בזהירות את עיניה.

"מישהו פה?" היא לוחשת, והדממה שעונה לה מחרישה את אוזניה.

מישהו ישמע אותה פעם? מישהו יבוא לעזור לה?

***

ילדה קטנה בוכה מרחוק בכי מר.

טליה מחפשת אותה בעיניה, אבל לא רואה דבר ומתייאשת. 

היא פותחת את דלת האוטו, ומתיישבת באנחת סיפוק. 

איזו הפקה זו הייתה. חודשיים של עבודה מתערבלים לה בלב.

ברוך ה' שיצא ערב מוצלח.

הטלפון מצלצל והיא מרימה אותו בהיסח הדעת.

"כן, חמוד", היא מאותתת ועוברת לנתיב הימני.

"אימאאא", דוד מיילל שם על משהו, אוריה חוטפת לו את הטלפון מהיד וצועקת.

טליה נושמת עמוק, מרגיעה, מפשרת, והילדים נרגעים.

שוב מזדחלת לה ללב תחושת היכולת.

הנוכחות היציבה שלה משרה על הילדים שלווה.

בעבודה מעריכים אותה, בבית מקבלים ממנה. היא אוהבת את מי שהיא.

***

"מה איתי?" דמעה קטנה מתגלגלת על לחיה של טלי.

"מישהו זוכר אותי?" שוב דממה.

***

"אתה שומע ילדה בוכה?" טליה נעה על כיסאה בחוסר נוחות.

"ילדה בוכה?" שחר מניד בראשו לשלילה. "אולי הבת של השכנים בוכה. מה התחלת לספר על המסיבה?"

"אני שומעת ילדה בוכה", מתעקשת טליה. "היא נשמעת ממש נואשת. אני מקווה שאימא שלה תצליח להרגיע אותה מהר." היא לוקחת נשימה עמוקה. "אז איפה הייתי? אה, ואז ניגשה אליי תלמידה אחת..."

היא מדברת ומספרת ומתלהבת, אבל תחושה עזה של חוסר נוחות מתעוררת בה.

משהו לא בסדר.

הבכי הזה רודף אותה. מאיפה הוא מגיע?

***

"אני רוצה הביתה", העיניים של טלי כבר אדומות מדמעות, וידיה רועדות.

"אני רוצה לאימא".

"הינה הבית שלך", איש גבוה מצביע לעבר הבית. "את יכולה להיכנס אליו".

"אני לא רוצה את הבית הזה", טלי מתכווצת. "אני רוצה בית אחר".

"אבל שם מחכים לך", אומר האיש. "תראי, יש שם על השולחן צלחת עם חביתה שמחכה לך".

טלי מתרוממת על קצות האצבעות ובוחנת את הצלחת בשתיקה.

"אבל אין שם חיבוק", היא לוחשת. "ואין שם מבט אל תוך העיניים. אני לבד שם".

"אבל יש לך שם אימא", האיש מביט בה בחוסר אונים, "ואבא, ואחים, ואחיות. איך יכול להיות שאת לבד?"

"אני לבד עם הרגשות שלי. אני לבד עם הצורך באהבה. אף אחד לא רוצה לתת לי. אף אחד לא נותן לי להרגיש שאני מוגנת, שיש לי מקום".

"אני לא מבין מה את רוצה". הוא מביט בה בייאוש ומתחיל להתרחק.

היא שוב לבד. אין לה מקום. היא צריכה לברוח.

מתחילה לרוץ בעיוורון, בעיניים מסומאות מדמעות.

היא חולפת ליד עצים, וליד כר דשא רחב, וליד גינת משחקים מלאה בילדים, אבל היא לא רואה אותם.

ליבה דופק בחוזקה.

אף אחד לא יראה אותה. היא עלולה ללכת לאיבוד.

"ילדה", מישהי גדולה חוסמת פתאום את דרכה. "ילדה..."

טלי נעצרת, ומרימה את מבטה לאישה הגדולה.

משהו בה מוכר לה.

העיניים הירוקות עם הקמטים הזעירים בצידיהן, קו הלסת החד.

טליה.

טלי משפילה את מבטה.

"לאן את רצה?" 

טלי חושקת את שפתיה.

"אני בורחת", היא מסננת.

"ממי?" טליה יודעת ממי. טלי יודעת שהיא יודעת, ולכן היא רק שולחת מבט ארוך אל תוך עיניה ולוחשת: "מכולם. מכל מי שלא מבין. מכל מי שלא מקשיב. מכל מי שלא רואה".

"אני רואה", אומרת טליה ברוך.

"את רואה אותי?" טלי מעקמת את שפתיה בפקפוק. "אם את רואה אותי – את יכולה לקחת אותי איתך?"

"אני לא יכולה להכיר אותך לכולם". טליה מביטה סביב במצוקה. "כולם מכירים אותי בלעדייך".

דמעות עולות בעיניה של טלי, וכתפיה שחות.

"ידעתי". דמעה קטנה נספגת בגב ידה של טליה, והיא ממהרת למחות אותה.

"אף אחד לא רוצה אותי. גם את".

"אני כן..." טליה נושכת את שפתיה. "רק לא מול כולם."

"נו באמת", גבותיה של טלי מתכווצות בזעם.

"אנ'לא צריכה מישהי שתתבייש בי." היא מותחת את גבה בהתרסה.

"אני אלך בעצמי לספר לכולם שאני את. שיחשבו כולם מה שיחשבו".

והיא פורצת בריצה מחודשת.

טליה מביטה בה בעיניים מזוגגות.

כל כך הרבה שנים הצליחה להדחיק את הטלי שהייתה. את הטלי שהיא.

חשבה שבנתה לעצמה דמות חדשה, יציבה וחזקה.

חשבה שהתגברה.

ובמשך כל הזמן הזה המשיכה טלי לחיות. לזעוק, להשתולל, לבקש ממנה הכרה.

"חכי", שמעה את עצמה צועקת. "אני אוהבת אותך."

טלי נעצרה, ואז התחילה להתקרב בהיסוס.

טליה הושיטה לה את ידה, וטלי הושיטה גם את שלה בהיסוס.

טליה רכנה, והביטה עמוק אל תוך עיניה של טלי.

"אפשר ללכת איתך יחד?"

הבן שלי שיחק לי בטלפון, ושלח לסטטוס הודעה שיא האישית ששלחתי לעצמי אחרי פגישה של טיפול רגשי.

וגיליתי את זה רק אחרי שכבר מלא אנשים ראו.

אימאלהההה איזה מביךךךךך בא לי לקבור את עצמי באדמה

ואני לא יודעת מי ראה ומי לא (חוץ מכמה ששלחו לי הודעה אז אני יודעת שהם ראו), אז עכשיו אני מתפדחת מכל אנשי הקשר שלי.

לא יודעת איך לצאת מהבושה הזאתתתתתתת

תחתונים ומכנסיים כל לילה מתוך שינה...

למה זה יכול להיות?

אני מגיעה לכסות את הילדים בלילה ותמיד זה ככה.

ניסיתי לשאול אותה על זה והיא לא יודעת או טוענת לפעמים שחם לה (גם בשיא החורף).

צריך לעשות משהו?