בהגיענו אחרי הכל אל חומש "דברים", ואל דברי הסיכום והפרידה של משה רבנו מבני ישראל על סף כניסתם אל הארץ המובטחת, מנהיגותו של משה היא כה מובנת-מאליה, בעינינו, עד שאנחנו כמעט ושוכחים עד כמה קשה היה לו לקבלה מלכתחילה. עד כמה הוא לא רצה במנהיגות הזאת, כשהוצעה לו על-ידי הקב"ה בסנה הבוער. ועד כמה קרובים היינו, בעצם, להחמיץ אותו ואת הנהגתו, שאז מי יודע כיצד היו נראות תולדות עמנו, ומי היה מוציא אותנו ממצרים, ומי היה מוריד לנו מן השמיים את התורה, שאנו כה רגילים לקרוא לה "תורת משה".
הלא אפילו העובדה שמשה ראה את הסנה הבוער, איננה מובנת מאליה. על פני כמה שיחי-סנה בוערים חולף כל אחד מאיתנו יום יום, מבלי לשים לב? כמה תופעות ניסיות מציב הקב"ה בדרכנו, ואנו עסוקים וממהרים מכדי לעצור ולהתבונן בהן? לעולם לא נדע אם היו במצרים עוד מנהיגים פוטנציאלים, שהקב"ה ניסה למשוך את תשומת ליבם והם לא ראו ולא הבינו, והמשיכו בדרכם מבלי להפוך למושיעי עם ישראל.
משה בן עמרם הבחין בסנה הבוער ואינו נאכל, ולא רק הבחין אלא החליט: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג, ג). היכולת לסור מתוכניותיך המקוריות, מן השגרה שלך, כדי לראות מראה גדול, היא הצעד הראשון אל עבר המנהיגות. ואכן "וירא ה' כי סר לראות" (שם, ד) – כלומר לא כל אחד היה סר לראות, ואולי אכן היו שעברו ולא סרו – "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה".
אבל גם אחרי שהבחין, ואחרי שסר לראות, ואחרי ששמע את ה' קורא בשמו והשיב "הנני", עדיין יכול היה משה לא לקבל על עצמו את המשימה הקשה. עדיין יכול היה להמשיך בדרכו, להיות רועה צאן מדייני, או רואה חשבון, או עורך דין, ולא להטריח עצמו בארבעים שנות נדודים במדבר בראש עם קשה עורף וכפוי טובה. "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים", הוא מנסה להתחמק (שם, יא), וגם אחרי כל ההסברים האלוקיים, והאותות, והחיזוקים, הוא מתחנן (שם, ד, יג): "בי א-דוני, שלח נא ביד תשלח". כלומר, תסתדר בלעדיי, אני לא בעסק, תמצא לך מישהו אחר שיקבל על עצמו את הנטל הכבד הזה.
עכשיו אנחנו כבר ב"אלה הדברים אשר דיבר משה": משה שאנחנו מכירים היטב, משה שמובן מאליו, בעינינו, שבידי מי אם לא בידיו הוציא ה' את בני ישראל ממצרים, ומי אם לא הוא הוריד לנו תורה מן השמיים ונשא אותנו לאורך כל הדרך. אולם מנהיגות היא אף פעם לא מובנת מאליה. מנהיגות צריך להסכים לקבל, ולו בחירוק שיניים, ולו בידיעה שבסופו של דבר העם ינחל ארץ זבת חלב ודבש ואתה, דווקא אתה, לא תורשה להיכנס.
לפרשות הקודמות: