לא ציפינו למשהו אחר
אל תגידו שהופתעתם מתגובת התקשורת לדברי השר משה יעלון. הרי ידעתם מראש שצריך פחות אומץ כדי לעשות בנג'י בלי חבל מאשר לומר את מה שהוא אמר. ובכל זאת נדמה לי שאפשר היה לצפות למעט תיחכום מהתקשורת שלנו. קצת קלאסה. ככה לחשוף את כל מה שיש להם לומר, ולהוכיח את מה שכולנו ידענו, שאסור לחשוב אחרת מממה שחושבים קובעי הטעם הטוב שלנו?
הנה שלוש הצצות לכלי התקשורת שלנו, תנו מבט:
העמוד הראשי של 'מעריב' מכתיר את האירוע כ"תקלת בוגי". לא פחות. אצלם לא יתכן שאדם בעל תפקיד חושב אחרת מהם, חושב שצריך לחזור לחומש, שהמאחזים כשרים, ששלום עכשיו הם לא בדיוק משה רבנו, לא יתכן שכל זה קורה בלי שמדובר בתקלה. "תקלה", לא בעמודי הפובליציסטיקה, בכותרת הראשית...
ובעמוד פנימה הם מכנים אותו "פה גדול". כולנו יודעים שלא מדובר במסקנה שהגיעו אליה עורכי העיתון לאחר מדידות שביצעו להיקף שפתיו. מדובר בגידוף וקינטור, על סף המונח "העלבת עובד ציבור". אבל על יעלון זה מותר כי הוא הרי מעז, לא עלינו לחלום על שיבה לחומש, ולא עלינו ולא על בנינו הוא מסרב להצטרף לחגיגות השלום.
וב'ידיעות אחרונות' המצב לא הרבה יותר טוב. שימו לב לכותרת טור הדעה שבחרה המערכת להדביק בעמוד הראשי – "דגנרל" נכתב בראש הטור של סימה קדמון. לא צריך לומר לאיזה גידוף מרמזת הכותרת המכוערת והעאלק-מתוחכמת הזו.
והגברת קדמון לא מסתפקת בכך ובטור עצמו, תחת הכותרת "איפה הראש" היא מעניקה לשר בישראל, רמטכ"ל לשעבר, אבחון פסיכולוגי. לא פחות. וכך כותבת הגברת (כזכור, הכל תחת ההגדרה "עיתונות". שלא נתבלבל...): "במקום להתפתל, לחפש מניעים נסתרים, נקרא סוף סוף לדברים בשמם: האיש פשוט לא כל כך חכם". היא מוסיפה וכותבת בעוז רוח ובחוצפה: "נכון, זה נורא לחשוב שהוא היה המפקד העליון של הצבא שלנו וזה לא פחות טרגי לחשוב שהוא משמש היום משנה לראש הממשלה..." לטעמה יש להכיר "בעובדה שיש פה בעיה אישיותית". את האבחון חותמת הגברת במילים "מישהו אמר פעם: כשאתה נולד טיפש זה כבר לכל החיים".
נו, מה אתם אומרים? העלבת עובד ציבור או לא העלבת ציבור? חוצפה או לא חוצפה? או שבעצם טעיתי ומדובר בעיתונות צרופה, ממש קורס לעיתונות חוקרת.
(אגב, אני מרשה לעצמי לנחש שאם יעלון או שר אחר היה בוחר לסטות שמאלה איש לא היה כותב שאבוי לנו שהוא שעמד בראש הצבא. אם זה מה שהיה קורה היו מכתירים אותו כולם בתואר מנהיג וכמעט משיח שהרי גילה אומץ לב, מנהיגות ועצמאות ולמרות עמדות ראש הממשלה אמר את האמת הצרופה אשר על ליבו)
תרשו לי לסכם במילה אחת – 'בושה', ובשתי מילים 'בושה וחרפה'.
המומחית
עם שובם של השרים ישי, הרשקוביץ, יעלון ואדלשטיין ממסעם השבוע בארץ המאחזים שבשומרון וקביעתם שכל הישובים והמאחזים חוקיים, קיים ירון וילנסקי בגלי צה"ל דיון קצר בסוגייה. לצורך הדיון הועלתה לשידור המומחית העליונה, האוטוריטה המוחלטת, הסמכות העליונה, היודעת כל בענייני מאחזים הלא היא עורכת הדין טליה ששון.
וילנסקי הזכיר לנו שהיא זו שניסחה את דו"ח המאחזים ואיכשהו שכח שלגברת יש אג'נדה פוליטית ברורה שקצת מוציאה אותה מהפינה האובייקטיבית שאליה היא נהנית להיכנס. הדובר הבא היה השר אלי ישי שהזכיר לוינלסקי שעורכת הדין ששון הייתה מועמדת ברשימת מר"ץ, מה שאומר שדבריה על אי חוקיותם של המאחזים נטועה עמוק בתפיסותיה הפוליטיות. וינלסקי, מראיין סימפטי ושקול בדרך כלל, אמר משפט מופלא: את דו"ח המאחזים היא הכינה עוד קודם להתמודדות שלה ולכן אין קשר בין הדברים.
טוב. אם את וילנסקי התשובה הזו מרגיעה לא נתווכח איתו.
מי אשם באלימות
האם ידעתם שגם בגל האלימות האחרון אשמים המתנחלים והחרדים? לא ידעתם? הנה לכם מה שכותב העיתונאי יונתן שם אור ב'מעריב':
"רוב מעשי האימה הרצחניים שאנחנו מייצרים כבר לא עושים עלינו שום רושם. הסכנו לסכינים. קיבלנו, בסלחנות מרובה, את בריונות החרדים. הבנו, שלא לומר הזדהינו, עם אבני המתנחלים שמוטחות בראשים של חיילים, והגנו בחירוף נפש על יהודים שבסך הכל הורגים ערבים".
עכשיו אתם יודעים שלא מופרעים מסוממי וודקה ומעורפלי חושים שיוצאים ממועדונים אפלוליים בלב תל אביב הם האשמים ברצח. האשם מוטל ישירות על החרדים והמתנחלים שהרגילו אותנו לאלימות. הם הרי רוצחים ערבים כל בוקר וכל ערב ואנחנו אדישים... כך מספר לנו עיתונאי, כלומר – אחד שיודע!!!
תודה לבוריס הריסמן על הדיווח.
ישראלי קיצוני יותר מאבו מאזן
לא כל כך ברור לי איך הפך אתר YNET לאתר שבאופן רשמי מעודד לכאורה אלימות טרוריסטית פלשתינית. אחרת קשה לי להבין איך ניתנה בימה לזוהיר אנדרוס לפרסם את מאמרו המבקר בחריפות את אבו מאזן על מה שנראה בעיניו כהתמתנות מצידו. הדברים אמנם נכתבים במאמר דעתני אבל קשה לי להניח שכל מי שהיה מבקש לתת לגיטימציה לאלימות שאינה פלשתינית היה מקבל את הזכות לפרסם את דבריו.
אנדרוס, עורכו הראשי של העיתון הערבי "מע-אלחדת'" היוצא לאור בעיר טמרה, כותב במאמרו שאבו מאזן מחסל את פלשתין שלו. אתם יודעים למה? כי לדבריו בועידת הפתח' יו"ר הרש"פ "הוכיח שהוא איננו מעוניין במאבק המזוין, משום שהוא והרשות חתומים על הסכמים שאוסרים על הפלסטינים לאמץ את שיטת ההתנגדות". הוא מוסיף וקובע שהחוק הבינלאומי מאפשר לעם כבוש להיאבק בכובשיו, וכותב ש"תנועת שחרור לאומי לא יכולה לוותר על מאבק מזוין מול חיילי צה"ל בשטחים".
כמעט ניתן לשמוע את קול הבוכים של אנדרוס על ש"אחרי 44 שנה מאז החלה המהפכה, עורכים מסע דה לגיטימציה למאבק המזוין".
שימו לב לנימת הביקורת על אבו מאזן שהרס לאנדרוס את המדינה הפלשתינית שלו. בהמשך המאמר נכתב: "עבאס העדיף להתפאר בהישגי הפלסטינים ביישום מפת הדרכים, שסעיפה הראשון קובע מפורשות שעל הרשות לחסל את "הטרור הפלסטיני". אולי דבקותו ביישום הסעיף היא הסיבה שמנעה ממנו לשחרר אסירים פוליטיים של תנועת חמאס, שנחשבים בעיניו לטרוריסטים".
הבנתם לא? אנדרוס לא רק מבקר את אבו מאזן על הצורך שהוא רואה בחיסול הטרור, אלא שהוא חותם את הקטע בקביעה שמבחינתו של אבו מאזן החמאס הם טרוריסטים. כלומר מבחינת אנדרוס עצמו החמאסניקים הם ככל הנראה מגדלי רקפות ונרקיסים.
בקיצור, אם זה לא עידוד הטרור אז אני לא יודע מהו עידוד טרור, וכשלדברים הללו ניתנת במה ב-YNET אני מתחיל לחוש מאוד לא נעים. מה איתכם?
(וכל זאת מבלי להתייחס לתובנה שאנדרוס מכניס במאמר שלו כאילו הייתה מוסכמה מוחלטת ומקובלת על כולם – התובנה שאבו מאזן אדם מתון שהחליט להיאבק בטרור. גם זו דרך להכניס מסקנות דעתניות לתודעת הקורא כאילו הייתה עובדה שאין עליה עוררין)
הילד שבילבל את יעל דן
בתכניתה בגלי צה"ל העלתה יעל דן אייטם שעניינו בית ספר שלא יוצא לחופש. המרואיינים היו ילד בכיתה ג', אמו ומנהל בית הספר שהוא במקרה גם תלמוד תורה.
דן פתחה את הדיון בשיחה עם הילד הנחמד, אליה אביגד שמו, שענה לה תשובות לא קונוונציונאליות. היא שאלה אם מספיק לו חופש קטנטן של שלושה ימים עם המשפחה, והוא ענה בפשטות 'כן'. אחר כך היא הקשתה: "איך זה שלא מתחשק לך קצת חופש גדול?" הילד ענה בפשטות "אני לומר תורה", מבחינתו די בכך. זה מספיק ברור. דן נשמה עמוקות למשמע התשובה הבלתי צפויה. לשניה או שתיים כמעט וניתן היה לשמוע את ההלם שלה מהתשובה, ואז הלאיטה את המילים ל-ו-מד תו-רה..." והמשיכה אל השאלה הבאה אם הוא לא רוצה קצת חופש מתורה. לאליה הייתה תשובה מוכנה בשלוף – "זה חשוב למען עם ישראל", הוא אמר לה. עבור דן זה היה כבר קשה מדי להמשיך איתו והיא עברה להמשך השיחה עם אמו.
תשובות של ילד בכיתה ג'...
לשריד מותר
יוסי דגן, איש השומרון, תהה בפני אם יש במאמרו של יוסי שריד שפורסם ב'הארץ' ובהמשך גם ב'וואלה' הסתה והעלבת עובד ציבור. מכיוון שידוע לכולנו שלשריד מותר הכול לא ידעתי מה להשיב לו, ולכן אני מעביר את הסוגיה לשיפוטכם:
שריד כתב דברים קשים נגד דבריו של ציקי סלע, ראש יחידת 'עוז' לטיפול בעובדים הזרים. כזכור סלע קבע שהעובדים הזרים רוצים בהשמדת ישראל. שריד נזעק וקבע ש" ההיסטוריה האנושית, הלא-אנושית, ידעה ביורוקרטים כאלה, שהתלהבותם הממוכנת למלא הוראות גברה אף על התלהבותם של מי שנתנו אותן". לא צריך להיות גאון גדול כדי לפרשן את הדברים ולהבין שמטרתם להישמע כמו רמיזה לתקופת השואה והשוואתו של סלע למבצעי הפקודות ההם, אבל כפי שאמרנו - לשריד מותר.
בסוף מאמרו מוסיף שריד וקובע כי "ישי ומרעיו הפכו למתירי דם מקצועיים: עוד מעט ייכנס רוצח למועדון פליטים בתל אביב, או למשרד קטן של ארגון שמסייע להם; או-אז יקפוץ ישי בראש המזועזעים והמגנים".
אז מה אתם אומרים, יש בדבריו העלבת עובד ציבור או שהסעיף הזה חל רק על מי שמדבר על יונתן בשיא?
אגב, ילמדונו רבותינו ב'וואלה' מה הקשר בין הדברים שכתב שריד למדור 'ירוק' שבו מוקמו דבריו של השר לשעבר.
כמה מילים לנחום ברנע
בטורו הגדול והמרכזי ב'ידיעות אחרונות' סיפר נחום ברנע על נפלאותיה של בית לחם העיר שאירחה את ועידת הפתח'. הוא מספר לנו על ש"במסעדה האהובה עלי שחטו בימי הוועידה יותר מחמישים כבשים" כל לילה. עוד האריך ותיאר את נפלאות המשתה הלילי בו לקחו חלק בכירי הפתח'. ברנע סיפר על הדגלונים על עמודי התאורה, לכאורה שמחה וששון לכל ילד בלון...
אבל משפט אחד של ברנע מטריד אותי מעט. שימו לב מה כותב האיש על בית לחם, העיר המארחת: "עיר נוצרית שהתאסלמה", כותב וממשיך לסדר היום, ממשיך לתאר כמה נפלאים החיים בבית לחם ומסעדותיה הנהדרות.
משום כך חשתי צורך להזכיר לו לברנע שבית לחם יכולה בהחלט להוות דוגמא לאופן שבו נראה כיבוש פלשתיני. בית לחם היא לא עיר נוצרית שהתאסלמה מרצונה. איש מהנוצרים שם לא פסע מעדנות למסגד המרכזי והתחנן אצל האימאם המקומי שיאות בטובו לקבלו תחת כנפי האיסלאם. בית לחם נכבשה בחוזק יד, באלימות ובדם על ידי האיסלאם הפלשתיני. שוטרים פלשתינים ואנשי שלטון אחרים מטעם הרש"פ הפכו את חיי הנוצרים בעיר לסיוט מתמשך. הם השחיתו רכוש והתעללו בבני אדם, נכנסו למסעדות, רוקנו את תכולתן אל קיבותיהם ולא שילמו פרוטה, הם התעמרו, ביזו והתעללו בבנות, היכו את הצעירים וחמסו את הבתים, פגעו והרסו כנסיות ובעצם לא הותירו לנוצרים תושבי בית לחם ברירה אלא להימלט על נפשם לארצות הים.
הרי לו הייתה מעט אמת בוותיקן היה האפיפיור זועק את זעקת מאמיניו ולא מגיע לבקר בעיר, מכנה אותה 'עיר השלום' ומחבק מנהיגים פלשתיניים. אני יכול לנצל הזדמנות זו כדי לספר על תחינות מבכירים בעולם הנוצרי שמפחדים פחד מוות מהעברת שלטון במזרח ירושלים לידי הפלשתינים ובשיחות עם מדינאים בארץ ובעולם הם מציגים את בית לחם כמודל של אימה. "רק במקום בו יש שלטון ישראלי יש לנו חופש דת", אמר באחרונה אחד מהם בפני אישיות בכירה בממשל האמריקאי והוסיף: "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שלטון פלשתיני במזרח ירושלים".
בית לחם היא דוגמא בזעיר אנפין לאיך נראה כיבוש פלשתיני שאינו מותיר אבן על אבן אצל מי שמחזיק באמונה אחרת מאמונתם שלהם. אבל נחום ברנע מעדיף לסכם את מה שעשו המוסלמים, אותם שבמסעדותיהם הוא מתארח, לנוצרים בעיר כ"התאסלמותה" של העיר.
מילה טובה על עיתונאי ערבי? בערוץ 7? שומו שמים
בטורו הסימפטי ב'הארץ' חלק סייד קשוע עם קוראיו את חוויותיו כאב בחופש הגדול. הוא תיאר את הבטחותיו לילדים לנפוש באיזה גן ציבורי לכמה דקות ואיך הגיע לגן סאקר הירושלמי כדי ליישם את ההבטחה.
הטור ארוך ולא נצטט כמובן את כולו אבל בכל זאת אקח כמה שורות מהקטע המסיים שלו. לתשומת לב המזועזעים מהמגיפה האלימה שפשטה ברחוב הישראלי, ודווקא מעיתונאי ערבי:
"לא היה קשה לאתר את הילדים שלי בתוך המון הילדים. הם היו היחידים בלי ציציות ובלי שמלות... הבטתי סביב. הורים חייכו אלי ואני חייכתי בחזרה. ישבתי שעה ארוכה מביט בילדים המשחקים. ראיתי כיצד כולם מכבדים את התור, עומדים בשורה ולא דוחפים, לא מנבלים את הפה כמו ביתר הגנים, ראיתי כיצד בזכות הסדר והנימוס התור מתקדם מהר, כיצד ילדים יותר מבוגרים עוזרים לאלה הקטנים. במגרש הכדורגל שיחקו כמה קבוצות, לא נשמעה קללה אחת ולא נשמעה צעקה. אותו הדין גם במגרש הכדורסל שרוב השחקנים בתוכו היו בני נוער חרדים".
כשעיתונאי ערבי כותב שורות כאלה ודווקא ב'הארץ' נדמה לי שיש לא מעטים שיקראו לאופן בו התנהלו ילדי החרדים בגן סאקר 'קידוש ה' ', לא?
הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il