מדוע נער יחוש אמביוולנטיות בנוגע ללבישת כיפה? מדוע שיעלה שאלות אודות התוקף של שמירת פרטי המצוות? מדוע שידחה דרך חיים של הוריו ומוריו? מדוע נראה שלתופעה זו יש טבע אקראי ולא צפוי? בהחלט, זה קורה גם "במשפחות הטובות ביותר".
ישנה יותר מתשובה אחת לכל אחת משאלות אלו. ההסבר הספציפי למתבגר מסוים תלוי ב – האם וכיצד הוא מתקדם בחציית הגשר מילדות לבגרות. כשהתמודדתי עם שאלות אלו בניווט השנים המבלבלות בגידול ילדיי, מצאתי תשובות הגיוניות בתחום תיאוריית ההיקשרות ומדעי ההתפתחות. ישנן דינמיקות רבות הקשורות אחת בשנייה המעורבות בתהליך של פיתוח תחושת עצמיות בוגרת, אבל במאמר קצר זה נתמקד בבסיסי ובנורמלי ביותר. נקווה שזה לא יהיה פשטני מדי ולא יישמע שטחי; מצד שני, אני מקווה שאולי זה יעורר את סקרנותו של הקורא להשתתף בקורס "הלב הוא העניין" או "הכוח להיות הורה", על מנת לקבל הבנה עמוקה יותר אודות כיצד מתפתחת זהות ואמונה, כיצד התפתחות זו עלולה להיתקע, ומה ניתן לעשות על מנת לשחרר היתקעות זו.
כפי שחלקכם כבר יודעים, העדשה שלי לניתוח רבים מהנושאים הקשורים בגידול ילדים היא הדינמיקה ההיקשרותית, כיוון שדינמיקה זו היא בעלת השלכות עצומות על ילדינו. כשילדינו צעירים, האנרגיה ההיקשרותית היא מה שגורם לילדינו להתנהג כמונו ולהיות נאמנים לנו. אבל כשילד מגיע לגיל בר מצווה ואביו אומר "ברוך שפרטני מעונשו שלזה", מבחינה נוירולוגית, מוחו של הילד עסוק באופן אינטנסיבי בהכנת הילד לתפקוד עצמאי. בפעם הראשונה בחייו, המתבגר יכול לתהות אודות מחשבותיו; לבחון את רעיונותיו; הוא מסוגל לשפוט את מעשיו. הוא יכול לחשוב באופן אידיאלי, וכתוצאה מכך כל דבר או כל אחד שלא עומד באידיאל המצופה נתון לביקורת נוקבת – כולל הורים, מורים ובמיוחד עצמו!
מתבגר אמור להיות מונע על ידי מנוע פנימי לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי, להגדיר את גבולותיו, אמונותיו, העדפותיו, מטרותיו ושאיפותיו, כך שהוא יוכל להשתלב בחברה ובו זמנית לאחוז בערכיו, אמונותיו וגבולותיו. תהליך זה יוצר חלל – תחושת נפרדות, שונות, בדידות – שאמור להתמלא במודעות הולכת וגוברת לעצמי הייחודי המתהווה.
על מנת שתהליך מופלא זה יתרחש, המתבגר צריך להיות בעל רצון נגדי חזק – כוח המתנגד לתחושת לחץ הנובעת מההוראות, פקודות וסדרי יום של אחרים. עד ש"סדר יומו" ברור לו, עליו להדוף הצידה את "סדרי היום" של אחרים, כגון הורים ומורים. ככל שאמונותיו ברורות לו פחות, כך הוא יתנגד יותר למה שנדמה לו כלחץ הנובע מאמונותיהם של אחרים – וזה יכול ליצור את ההתנגדויות המעשיות המעוררות את דאגתם ובהלתם של הורים ומחנכים מסביבו. אם בגיל שש, או שמונה, הוא חבש כיפה וקיים מצוות נוספות על מנת להידמות ולהיות נאמן לאביו / אחיו הגדול / מורה / וכו', בגיל 16 הוא אמור למצוא את סיבותיו ואמונותיו הוא בקיום מצוות. מתבגרים רבים רק חשים לחץ חיצוני, אבל ייתכן ואינם ממלאים את החלל הפנימי בהתמודדות ברעיונותיהם ורגשותיהם המעורבים.
שנות צמיחה אלו אינם הזמן להציף את המתבגר בהוראות ומידע, אלא תקופה למשוך החוצה ולעודדו להביע את רעיונותיו, רגשותיו, דעותיו, ערכיו, אמביוולנטיות והתלבטויות אישיות. הורים ומורים יסייעו למתבגרים רבות בהצגת מרחב לכל אלה, מרחב אשר יצמצם את הרצון הנגדי ויסייע למתבגר להתמודד ולחקור את רגשותיו ורעיונותיו, כך שגם כשהגשר מילדות לבגרות הוא צר ורעוע, הוא יצליח לחצותו בהצלחה, עם הכיפה על הראש.
נעסוק בדינמיקות המסובכות יותר במאמר אחר...