הפחד מעוור את עינינו. מטשטש אותנו. חגבים נראים ענקים ואיננו יכולים להגיב בצורה שקולה.
הילד לא יושב להכין שיעורי בית בחשבון, בדמיונות שלי הוא כבר מועף מבית הספר ואני מגיבה בכעס, בצעקות, בתקיפות לא מובנת.
הבעל מאחר לקום לתפילה בשבת בבוקר, הדמיונות שלה מפליגים, הילדים זרוקים להם בכיכר ציון, והפחד שממלא את ליבה גורם לאותה אישה להגיב בכעס לא פרופורציונלי לבעלה.
המרגלים, בפרשת "שלח", מפחדים, והמציאות כולה מתעוותת לעיניהם, ברכה הופכת לקללה.
כשאני מפחדת בלילה, כל רחש הופך להיות מחבל. אין מציאות. הכל פרשנות, דמיונות.
מה קרה? הוא בסך הכל לא הכין שיעורי בית. איך יצאתי משליטה?
כאשר הפחד מנהל אותי, אני מגיבה מתוך הדמיונות שלי, הסרט בראש שעולה על כל מציאות.
חברה שלי, קולגה למקצוע, עשתה איתי הכנה לפרזנטציה."אני מרגישה כאילו אני נכנסת לגוב האריות",תיארה את הרגשתה."ומה הדבר הכי נורא שעלול לקרות במציאות"? שאלתי. "שיעמום...שאני לא אחדש להם כלום...זה הדבר הכי נורא שיקרה".
כאשר הפחד גדול, אני הופכת לקטנה. אין לי יכולות. אין לי אמונה. אני יכולה לצטט המון פסוקים, אבל באמת, בתוכי, אני לא מאמינה.
כאשר אני מפחדת, השריר הפנימי שעלי לפתח הוא אמונה. איך אתחזק באמונה? איך אהפוך פחד לדחף? זאת שאלה אישית ויש לה הרבה תשובות. לאחת, שיחה עם חברה טובה תחזק באמונה. לשניה, ללכת לשיעור או לשיחה. השלישית תתחזק דרך טיפול בפחדים או אימון. וכן הלאה.
כאשר נסתכל בעינים של אמונה על אותה מציאות שהפחידה אותנו כל כך, אולי נגלה ש "טובה הארץ מאוד מאוד". מה שהיה נראה לנו מאיים, הופך לברכת השם, וההתמודדות עם הפחד הצמיחה אותנו ובזכותה הפכנו להיות מי שרצינו להיות.
הילד לא יושב להכין שיעורי בית בחשבון, בדמיונות שלי הוא כבר מועף מבית הספר ואני מגיבה בכעס, בצעקות, בתקיפות לא מובנת.
הבעל מאחר לקום לתפילה בשבת בבוקר, הדמיונות שלה מפליגים, הילדים זרוקים להם בכיכר ציון, והפחד שממלא את ליבה גורם לאותה אישה להגיב בכעס לא פרופורציונלי לבעלה.
המרגלים, בפרשת "שלח", מפחדים, והמציאות כולה מתעוותת לעיניהם, ברכה הופכת לקללה.
כשאני מפחדת בלילה, כל רחש הופך להיות מחבל. אין מציאות. הכל פרשנות, דמיונות.
מה קרה? הוא בסך הכל לא הכין שיעורי בית. איך יצאתי משליטה?
כאשר הפחד מנהל אותי, אני מגיבה מתוך הדמיונות שלי, הסרט בראש שעולה על כל מציאות.
חברה שלי, קולגה למקצוע, עשתה איתי הכנה לפרזנטציה."אני מרגישה כאילו אני נכנסת לגוב האריות",תיארה את הרגשתה."ומה הדבר הכי נורא שעלול לקרות במציאות"? שאלתי. "שיעמום...שאני לא אחדש להם כלום...זה הדבר הכי נורא שיקרה".
כאשר הפחד גדול, אני הופכת לקטנה. אין לי יכולות. אין לי אמונה. אני יכולה לצטט המון פסוקים, אבל באמת, בתוכי, אני לא מאמינה.
כאשר אני מפחדת , ומגיבה מהפחד, אני מנותקת מהשם. במקום הזה, יש לי עבודה פנימית לעשות. סדר בתוכי. ראשית, עלי לעשות הפרדה בין המציאות, העובדתית, האוביקטיבית, לבין המציאות הדמיונית שלי. ממה אני פוחדת. וכאשר אני רואה למה אני מגיבה, שם להתחבר לערך שירים אותי. יהושע וכלב הפכו פחד לדחף. לחיבור לקב"ה, לאמונה, דרך צדיקים, שעזרו להם לשמור על החיבור למציאות של ה'.
כאשר אני מפחדת, השריר הפנימי שעלי לפתח הוא אמונה. איך אתחזק באמונה? איך אהפוך פחד לדחף? זאת שאלה אישית ויש לה הרבה תשובות. לאחת, שיחה עם חברה טובה תחזק באמונה. לשניה, ללכת לשיעור או לשיחה. השלישית תתחזק דרך טיפול בפחדים או אימון. וכן הלאה.
כאשר נסתכל בעינים של אמונה על אותה מציאות שהפחידה אותנו כל כך, אולי נגלה ש "טובה הארץ מאוד מאוד". מה שהיה נראה לנו מאיים, הופך לברכת השם, וההתמודדות עם הפחד הצמיחה אותנו ובזכותה הפכנו להיות מי שרצינו להיות.