מה אני כן יכולה לעשות
מה אני כן יכולה לעשות פנימה יח"צ

פתאום באמצע החיים, ממש שנייה לפני ארבעים, הבנתי.

עשרים שנים של ציפייה, בכי, תפילות, סבבים של סגולות, וארבעים ועוד ארבעים שווה ארבע מאות יום, ומילים ועוד מילים, אשר בנו סביבי חומה עצומה של חוסר מעש, כי אני עסוקה עכשיו בחיפוש של חיי.

עשרים שנים בהן הייתי בטוחה שאוטוטו אני סוגרת את הפינה הזאת של חופה וקידושין ומתפנה לשליחות ולעשייה הגדולה והאמיתית.

אל המייל שלי נשלחו מאות קלישאות אודות המשמעות של לחיות טוב כל יום מחדש, לבחור בו מבלי לחשוב על מה יקרה מחר, ואני ביד בוטחת לחצתי Delete והמשכתי לחכות.

אוצרות וכישרונות עצומים שהוגשו לי על מגש של כסף מאת ריבונו של עולם נדחקו הצִדה, כי אין מיצוי ועשייה אמיתית עד לבית שלי שממש עכשיו... עכשיו... עכשיו הוא קם.

החיים הפכו לגרף אימתני מותאם לחגים ולימים טובים. בראש השנה התפילה שזה יקרה השנה, וביום כיפור הבכי השקט לתוך הסידור כדי שרק המתפללת שיושבת לידי תשמע ולא כל עזרת הנשים, והבריחה מהארץ - כן או לא, ועוד שנה בבית הכנסת בלי כיסוי ראש, ושעות של שיחות דיכאון לתוך הלילה עם חברות לצרה על איך עוברים את החגים השנה. ובחנוכה התקווה לאור הגדול ולמשפחתיות, וילדים עם כתר ונר וסופגנייה מדממת, ובפורים שיתהפך לי הפור השנה, ויום ההולדת שהוא זמן מסוגל ועצום, ופסח שהוא אביב והתחדשות, ושרק ייגמרו שלושת השבועות ויגיע ט"ו באב, ועוד שנה ועוד שנה ועוד... נגמרה הנשימה.

ואיפה אני כל השנים האלה? בציפייה. הכישרונות, השאיפות ומתנת החיים הפכו להיות כולם קורבן לאל החתונה. והקריירה, מזהירה ככל שתהיה, גם היא רק כדי להפציץ ברזומה לדייט הבא עלינו לטובה.

עד ששנייה לפני ארבעים הבנתי מה ד' רוצה ממני.

הוא רוצה שאחיה! הוא רוצה שאקח את החיים שלי למקומות טובים, בלי קשר לבן זוג וילדים ובית.

נכון שהחוסר הזה הוא קשה ומייסר ובלתי נתפס ומתסכל ומדאיג, ועוד תיאורים מדכאים מהסוג הזה, אבל הוא גם המנוע של חיים. יש לי תיאוריה שביום שנפסיק לחוג סביבו, ביום שכל מציאות חיינו תפסיק לינוק מהמסכנות הזאת וביום שלא ניתלה בו כתירוץ לחיים הלא מספקים שלנו - הוא פשוט ייפתר. כמו פצע שמפסיקים לחטט בו והוא מגליד והעור מתרפא, נקי ובהיר, כאילו לא היה.

נסתרות דרכי הא-ל, אמרו חכמים ממני, וברור לי שלכל אחת ואחד מאיתנו יש את הניסיון הפרטי שלו בתחום הזוגי, וברור לי שיש כאן גם גזירה קשה משמים וגם בעיה סוציולוגית ותרבותית, ועוד הרבה הסברים למצב הזה של אלפי אנשים בודדים ובתים שוממים ונדנדות מיותמות במגרשי המשחקים. אבל אני מבינה ברמה האמונית שלי אין שום דרך אמיתית לפתור את זה! זה במגרש של ריבונו של עולם, ממש כמו שאר הדברים שהוא יצר ומתפעל ורוקם ורוקח בכל רגע בעולמנו. גם הרווקות שלי היא ממנו, ויש לי תחושה שהוא יודע כבר הרבה זמן, כבר מהפתק הראשון בכותל, שאני רווקה וזקוקה לישועה. 

מה אני כן יכולה לעשות? לחיות, ליצור, לייצר טוב. לקחת את חיי ולעשות בהם את הכי טוב שאני יכולה, כי אין ברירה. וגם ליפול לפעמים (ויסלח לי ר' נחמן), אבל לקום מהר על הרגליים, לנגב את הדמעות ועם רון בלב ואת ביד להתנפל על החיים.

אז אולי זה ברור ומובן והגיוני ורבים חיים כך על בסיס יומיומי, אבל אני מרגישה שהשנייה הזאת לפני גיל ארבעים ניקתה לי קצת את השמשות, העירה אותי מהתרדמת ובעיקר גרמה לי לחשוב על הבזבוז הנורא של כל השנים הללו. וגם תחושת החמצה על כך שלא יצאה בת קול ואמרה: תחיי בכל הכוח, כי עד שנייה לפני ארבעים את עוד תהיי רווקה. 

לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן