בבקרים אני ״אימא אוטו״. מסתובבת ברחבי העיר ומפזרת ילדים ליד מוסדות חינוך. לפעמים עד שאני גומרת עם הפיזור, כבר מתקרב זמנו של האיסוף.
כדי שהדרך המונוטונית לא תשעמם אותנו, יש לנו כמה מסלולים ואנחנו מחליפים ביניהם בהתאם לזמן ולמצב הרוח. אחד המסלולים הוא כביש עוקף שמאגף את העיר. זאת דרך ארוכה יותר אבל סלולה בתוך טבע. מימין ומשמאל מתפרעת צמחיית הרי ירושלים.
מתחילת חודש שבט, אנחנו בוחרים בכל בוקר את הכביש העוקף. למה? כי לאימא יש חיבה יתרה לשקדיות. והשקדיות פזורות לאורך הדרך העוקפת. שתיים בצומת, אחת ענקית אחרי הסיבוב, אחת גבוהה באמצע שדה פתוח והקטנות האלה בצדי הכביש. בעזרת ילדיי אני עוקבת אחרי המופע שלהן שנמשך בערך שלושה שבועות.
כמה אני אוהבת את המופע החורפי הזה שקורא תיגר על התאנה העירומה כמו על שלל העצים הנשירים שנראים כמו קהילה אפורה במשבר שלא יזיק לה איזה ערב התרמה.
השקדייה היא טיפוס של אוף-סיזן. אף אחד לא יגיד לה שזה לא מקובל לפרוח כך בקור. היא לא תקשיב לאף דודה שתייעץ לה לחכות לאביב. היא מורדת בתרדמת הטבע ומתקשטת.
קודם הניצנים הקטנים, שלוקח להם בערך שבועיים להגיע לבגרות. ובוקר גשום אחד הם הופכים לפרחים הכי יפים בעולם, עם הריח הדבשי המתוק ביותר בעולם.
כל היופי הזה יחזיק מקסימום שבוע לפני שאיזו זלעפה תגרום לעלי הכותרת להסתחרר ברוח ולנשור כמו קונפטי בחתונה רומנטית. אז יחזור עץ השקד להיות עץ שחולפים על פניו בלי להתרגש. עוד עץ, כמו כולם. כאילו לא היה ולא נברא המפגן האביבי המרהיב באמצע החורף.
בט"ו בשבט עולה השרף באילנות. כלומר, בעצם מתחילה הפריחה שתביא ליצירתו של הפרי הבא. מבחוץ לא רואים שום דבר, אבל למעשה, מתחת למעטה האפרורי והמת כבר מתחילים החיים לפעום.
עדיין אי אפשר לראות סימן חיצוני, העצים עומדים עירומים. לא מראים שום סימן חיים. אולי הם עוד לא חשים בזה. אבל השקדייה צועקת את זה. בשבילה השרף באילנות הוא כבר סיבה מספקת בשביל לפרוח וללבלב. זה עוד לא כאן, אבל לעתיד לבוא זה יפרח וייתן פרי.
אז בואו נחגוג בלבן. השקדייה בפריחתה כולה צועקת לנו: ״לא בעִתהּ, אחישנה...״ הגאולה כבר כאן, היא כבר החלה. מחר היא גם תיראה ותורגש. אז אם אתם מאמינים בזה, בואו נשמח היום בגאולה של מחר, בואו נביא אותה לכאן, אל תוך מדבר החורף של הגלות.
איך אני אוהבת שקדיות. עם הפריחה הקצר והטוטלית. היא נותנת את כל כולה והיא הופכת יפה בצורה שלא תיאמן.
אולי אני אוהבת אותה כל כך בגלל שגם אני רוצה להיות טוטלית וחיננית כמוה. להאמין כל כולי היום בגאולה של מחר. לשמוח גם כשקשה פשוט כי הכול מושגח, ולכל תרדמה יש סוף, ואחרי הסוף תבוא פריחה מחודשת. זו שלמעשה כבר פורחת מתחת לפני השטח. זו שאפשר להרגיש בה ברגעי חסד, עמוק בתוך העצמות.
להרגיש את השרף העולה באילנות. את התכונה המורגשת בכל תחום בחיינו בשנים האחרונות. את השינוי הפנימי שהעולם עובר בדרך אל סופו.
זו הרחישה הרוחשת על הארץ. הבריאה כולה מתכוננת לקראת משיח. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: ״ניצחתי ואנצח, גמרתי ואגמור״. כלומר, הגאולה הזו שאתם מחכים לה, עוד לא ממש רואים את זה, אבל למעשה זה כבר קרה. תשאלו כל שקדייה.
הכתבה מגיליון פנימה להצטרפות ולקבלת מנוי במבצע לחצו כאן