מחכה
מחכהפנימה

היא הייתה בת עשרים וחמש כאשר אביה אמר לה להזדרז, כדי שיספיק לשמוח בשמחתה. כל כך הייתה מופתעת מהאמירה הזאת שלו, הרי הוא אדם צעיר, רק בראשית שנות השישים לחייו, ומה זה עולה בדעתו? אבל התברר שניבא ולא ידע מה ניבא. עוד באותה שנה הוא פנה לעולם שכולו טוב, והשאיר אותה עם כאבה. 

כשהיא נזכרת בימים ההם, איתו, מציף אותה געגוע גדול, אבל גם בושה גדולה. כמה חשבה אז שהיא יודעת הכול, שהיא מתוחכמת. וכשניסה פעם לשדך לה מי מבאי השיעור שבו השתתף, ולא ידע לומר לה פרטים מדויקים על עיסוקו ועל תוארו, אלא שהוא אדם ירא שמים, הגיבה בקוצר רוח. והוא, בתמימות של ילד, לא הבין מה הבעיה. "הרי אמרתי לך שהוא ירא שמים, ומה יותר מזה?" אחר כך, כשנפגשה עם הבחור, ידעה מיד שהצדק עמה, והמרחק בינה לבין אביה רק הלך וגדל.

היא ידעה שממנו לא תבוא לה הישועה, הרי הוא אדם כל כך פשוט, עובד כפיים, והיא מייחלת לבן זוג שיהיה לה גם מורה, גם מושא להערצה, אולי אחד כזה שתוכל להתפלמס איתו ולשתף אותו בלימודיה הגבוהים. ומה לאביה ולכל זה?

השנים חלפו, והישועה לא באה. ובכל פעם שניסתה לדמיין לעצמה את דמותה בבגדים של כלה, עמדה מולה טליתו של אביה, צחורה כלבנה. ידעה שעכשיו, כשהוא בעולם האמת, הוא יושב שם ושוחק על דאגתה, על עלבונה, על עליבותה. אם היה יכול, היה אומר לה שה' אוהב אותה גם ככה, גם כשהיא לא אשת איש, גם כאשר אין על אצבעה אות שמסמל שהיא נורמלית, ככל בני האדם.

היה אומר לה שגם אם היא לא נשואה, יכולה היא להיות נשואת-לב. אבל ידיעה לחוד והרגשה לחוד. הרי לא היא בעולם האמת. היא עדיין כאן, בעולם שבו אדם נמדד לפי הסטטוס שבו הוא נמצא, גם אם בחדרי חדרים הכול רקוב, הכול ממוטט, גם אם אין שם ולו טיפה אחת של כבוד, של הבנה, של רצון ה'. 

חשבה על רצון ה', ועל רצונה שלה, וידעה שהם רחוקים זה מזה כרחוק בן זוגה ממנה. אבל ככל שעברו הימים, התקרבה אל ה' יותר ויותר. וככל שהתקרבה אל ה', חשה שהיא מתקרבת אל אביה ולבה נחמץ שלא עשתה זאת עוד כשהיה איתה.

היא שינתה את לבושה, את לשונה, אפילו את שמה שינתה, אבל תחושת ההשפלה שלה רק הלכה וגדלה. עכשיו היא חשה שה' הוא-הוא שמשפיל אותה, כאילו חורץ לה לשון, כאילו אומר לה אל תהיי צדיקה בעיני עצמך. ובתוכה פנימה ידעה שצדיקה היא לא. הרי אם הייתה צדיקה, הייתה שמחה, הייתה מקבלת הכול באהבה. 

חשבה על המילה "רווקה", שהזכירה לה תמיד רקובה, קרה, ריקה. לו לפחות היה לה ילד להתנחם בו. אבל מה חטאו? מדוע תגזור עליו יתמות עוד טרם לידתו? שמעה את חברותיה האמהות מתלוננת על הקושי, על המשא, וחשבה לעצמה מי יתנני לילות ללא שינה, מי יתנני ידיים מושטות אלי להשיאן. אבל חשקה את שיניה ושתקה. 

ואז הוא הגיע. כך, בפשטות, כאילו היה שם מאז ומעולם. ירא שמים, בדיוק כפי שייחלה, עובד כפיים, עם עיניים נעימות. וכשהביטה בעיניו ראתה את דמותו של אביה, ועיניו שוחקות והוא אומר לה "הן". והשלווה שעטפה אותה הייתה כה גדולה, עד כי דימתה לעצמה שכך היה תמיד. הוא ניגש אליה וכיסה את פניה, וכאשר אמר לה "הרי את מקודשת לי" הדהדו באוזניה המלים "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". אמן. 

פורסם לראשונה במגזין פנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן