החוק לנטרול הנציבות

לידיעת שרת המשפטים: תזכיר הצעת חוק נציבות הביקורת על התביעה מלא בסעיפים שיהפכו את עבודתה לבלתי אפשרית

יאיר שפירא , י"ג באדר ב תשע"ו | עודכן: 08:34

החוק לנטרול הנציבות  -ערוץ 7
הנציבות הוכפפה למעשה ליועץ. השרה שקד עם היועמ"ש מנדלבליט וקודמו בתפקיד, וינשטיין
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אחרי ההודעה של השופט צבי זילברטל על יציאתו לפנסיה מוקדמת בתקופה הקרובה, התקשורת נבוכה.

שרת המשפטים, איילת שקד, עתידה לעמוד בראש הוועדה שתמַנה בשנה הקרובה ארבעה שופטים לפחות. היא כבר הצהירה בעבר שתחת שרביטה ימונו שופטים שמרנים, דבר שיחד עם הנוכחות השמרנית המרשימה כבר עכשיו בבית המשפט העליון עשוי לקבע את פניו לשנים רבות. אלא שדווקא מי שחוששים מהצהרותיה של שקד יכלו להתעודד השבוע. שכן נראה ששרת המשפטים הנמרצת לא מוצאת את התעצומות למהלכים משני מציאות אל מול הממסד המשפטי החזק והוותיק.

אחרי ההבטחות האמיצות של שקד לגבות את נציבות הביקורת על התביעה בחקיקה שתעגן את סמכויותיה בחוק כגוף משמעותי ואפקטיבי, הגיע השבוע המזכר של הצעת החוק שהוציא המשרד של שקד, וממנו עולה שהשרה קרסה אל מול הלחץ הכבד שהפעילה הפרקליטות. אם ההתלבטות בסביבתה של השרה בחודשים האחרונים הייתה איך לנטרל את המוקשים בדרכה של הנציבות שהוטמנו בדו"ח השופט גולדברג, תזכיר החוק מוסיף עליהם עוד כמה ולמעשה מאיין את כוחה של הנציבות.

נזכיר כי הבעיה העיקרית בהמלצות השופט גולדברג הייתה הפקעת הביקורת המערכתית מהנציבות. כיום חקירת ניסיון הפרקליטות להזיז מדרכה את הפתולוגית ד"ר מאיה רזניק-פורמן הביא לדו"ח חשוב מאוד על מערכת היחסים הבעייתית שבין הפרקליטות ובין רופאים בכירים במכון הפתולוגי. אחרי יישום ההפרדה, דו"ח שכזה לא יוכל לראות אור. נקודת האור העיקרית בהמלצות השופט הייתה הכפפתו של היועץ המשפטי לממשלה לנציבות הביקורת, כך גם הבטיחה השרה שייעשה. אך בתזכיר החוק התהפכו היוצרות, ובמידה רבה הנציבות הוכפפה למעשה ליועץ - ראש המערכת שאותה היא אמורה לבקר.

ראשית, על פי התזכיר יש צורך בהסכמה של היועץ המשפטי לממשלה לזהות הנציב שייבחר. מאוחר יותר יוכל היועץ המשפטי לממשלה, בכל רגע נתון, להורות על הפסקת בירור תלונה. תזכיר החוק מותיר בידיו שפע של תואנות שכאלה. ויש בהקשר זה גם שני סעיפים שקשה להאמין שנוסחו בידי אנשי חוק ולא בידי פורעי חוק פוטנציאליים. האחד מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה לדרוש מהנציבות מידע ומסמכים גם בנוגע לתלונות שהוגשו כלפיו באופן אישי. לא צריך דמיון רב כדי לחשוב מי יעז בתנאים כאלה להעביר מתוך המערכת תלונות ומסמכים על העומדים בראשה. לא צריך דמיון רב כדי לדמיין את תגובת היועץ המשפטי לממשלה לו בעל שררה אחר היה מעז להציע מנגנון כזה שיבטיח את ריסון התלונות נגדו.

הסעיף השני קובע כי הנציב יודח בכל מקרה של הגשת כתב אישום נגדו, גם בלי הרשעה. כך, בלי בושה, רקחו במשרד המשפטים מנגנון של מאזן אימה. כל פרקליט, זוטר ככל שיהיה, יכול להביא להדחת העומד בראש המנגנון שאמור לבקר אותו.

מעבר לכך, תזכיר החוק מאפשר ליועץ המשפטי למנוע משר המשפטים מידע על תלונה על פרקליט שסרח (ובכך לסכל העמדה לדין משמעתי); סעיף אחר אינו מאפשר לנציבות לברר תלונה אם גוף אחר מודיע כי הוא החל בבירורה. וכך, בכל פעם שהפרקליטה תרצה להרחיק את הנציבות מתלונה מביכה, היא פשוט תודיע שהיא התחילה בבירור העניין ותקבור את הפרשה.

מנגנון נטרול אחר הוא הקביעה כי הנציבות לא תוכל לעסוק בכל הנוגע ל"שיקול דעת משפטי" של פרקליטים. העניין כבר מופיע בהמלצות גולדברג, וכבר שם הוא נחשב לבעייתי. שכן לפעמים אפשר להחביא אפילו שחיתות של ממש מאחורי "שיקול דעת משפטי". אך החידוש בתזכיר הוא כי היועץ המשפטי יהיה זה שיקבע אם מדובר ב"שיקול דעת משפטי", ובמקרה שהוא משיב בחיוב על השאלה הוא רשאי להקפיא את הטיפול בתלונה.

פצצה נוספת שהוטמנה בתזכיר היא דרישה ממתלוננים לחתום על תצהיר משפטי בעת הגשת התלונה. חתימה על התצהיר רומזת למתלונן כי אם דבר שמופיע בו התברר כלא נכון, הוא יהיה חשוף להליך פלילי בשל עדות שקר. על ההליך הפלילי הזה מופקדת כמובן אותה פרקליטות שנגדה הוא התלונן, שעלולה להיות מאוד דקדקנית ולא סלחנית במקרה שכזה. הפרקליט שעליו התלוננו, אם תמהתם, לא צריך על פי התזכיר לצרף תצהיר לתגובתו.

במשרד המשפטים דאגו במסגרת הצעת החוק גם למנוע מארגוני זכויות ותקינות שלטונית להתלונן אצל הנציבות. בתלונות פרטניות, כך קובע התצהיר, רק הנפגע עצמו יוכל להגיש תלונה. ותלונות מערכתיות הופקעו מידי הנציבות. יהודה עמרני מהתנועה למשילות ולדמוקרטיה אמר לנו השבוע כי תזכיר החוק שפורסם הוא "נסיגה משמעותית מכל ההבטחות והתקוות שנתלו בשרת המשפטים הנוכחית". אנחנו מעדיפים לחשוב שהיא פשוט לא הספיקה לראות אותו לפני שפורסם.

טובלים ופתרון בידם

הצדיקים היחידים בכל מהומת המקוואות ההולכת ומסתבכת היו שופטי בג"ץ. הם לא חסכו מאמצים כדי לפתור את הפרשה באופן פרגמטי, בלי התלהמות ובלי נזקים מיותרים. במהלך הדיונים בבית המשפט העליון התברר כי בתנועה הרפורמית ובתנועה הקונסרבטיבית מטבילים לשם גרות בשלושה מקוואות: בעומר שבדרום, במודיעין במרכז ובצפון בקיבוץ חנתון. העתירה הגיעה לבג"ץ כערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שגיבה את המועצה הדתית בעיר שאסרה על רפורמים וקונסרבטיבים להטביל במקוואות שבאחריותה. השופטים בדקו ומצאו כי המספר הכולל של המבקשים והטובלים לשם גרות במסגרת שתי התנועות הללו יחד לא עולה על שלוש מאות בשנה. ולכן הם סברו כי הקצאה של שלושה מקוואות, בכל אחד מאזורי הארץ, היא די והותר. לפיכך, לו הייתה המדינה מסדירה רשמית את הטבילה שנעשית בדיעבד, הם היו דוחים את העתירה העקרונית של הרפורמים והקונסרבטיבים לטבול בכל המקוואות הציבוריים בארץ.

הייתה כמובן גם אפשרות להקים לשני הזרמים הללו שלושה מקוואות ציבוריים משלהם. הדבר זול הרבה יותר מהכשרת רחבה ייעודית ליד הכותל המערבי. הוא היה מבדיל בין הטמא לטהור בלי לפגוע בקשר עם הממסד היהודי של ארה"ב. והוא גם לא היה מפר את הסטטוס-קוו. כפי שיש להם מעט בתי כנסת משלהם, כך יהיו להם מעט מקוואות משלהם.

אבל המדינה התעקשה להיות לא חכמה ולא צודקת, ולשופטים לא נותר אלא לדרוש שוויון, ומעתה הפרשה תלך ותסתעף. הסיעות החרדיות מגישות את חוק המקוואות שיגיע גם הוא בסופו של יום לבית המשפט העליון. אם ייפסל הוא יביא לעוד התנגשות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. אם לא ייפסל, הוא יביא לאי נעימות אחת עם הממסד היהודי באמריקה ולאלפי אי נעימויות בין נשים נטהרות לבלניות שכעת ירגישו כי החוק מגבה אותן בהליך של תחקור ובדיקה.

לכל הקלחת הזאת הצטרפה השבוע הצעת חוק שהגישה ח"כ עליזה לביא, יחד עם הנשים הצדקניות מרב מיכאלי ויפעת קריב. על פי ההצעה, כל תחקור או בדיקה בידי הבלנית ללא הסכמה מפורשת של האישה הטובלת, ייחשבו כעוולה אזרחית שיכולה לגרור בעקבותיה תביעה בסך חמישים אלף שקלים ללא הוכחת נזק. מבלי שנקל ראש לרגע מעוגמת הנפש ומהמבוכה שיכולות להיגרם מחטטנות יתר בסיטואציה הרגישה הזאת, הרי שאזרחים מוצאים את עצמם בסיטואציות רגישות לא פחות אל מול חטטנות בשם הממסד. ולכן אפשר בוודאי לצפות לשורה של חוקים חדשים דומים של חברת הכנסת לביא נגד מרצים שמתחקרים על השקפה פוליטית, עובדות סוציאליות שמתערבות שלא לצורך ביחסים בין בני זוג, ואפילו שופטים ששואלים שאלות מביכות ומיותרות.

העסקה סלקטיבית

השופט אורן שגב מבית הדין האזורי לעבודה דחה בקשה של בני זוג מהשרון שהועמדו לדין על העסקת עובדת זרה לא חוקית. השניים ביקשו למחוק את התביעה נגדם בשל אכיפה בררנית. בני הזוג תמהו כיצד הועמדו שניהם לדין, בעוד שבמקרה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, רק רעייתו נילי פריאל נדרשה לתת את הדין על העסקת עובדת זרה. וכך גם פטר את עצמו היועץ המשפטי לממשלה עד זה לא מכבר, יהודה וינשטיין, במקרה דומה. כמו ברק ווינשטיין, טענו בני הזוג, כך גם אצלם: האיש מרבה בנסיעות עסקיות, ואינו מודע לפרטים הקטנים שבניהול משק הבית. בית המשפט דחה את הבקשה לאחר שהתביעה הציגה בפניו עוד מקרים רבים שבהם שני בני זוג הועמדו לדין על אותה העבירה. כל מקרה לגופו, פסק השופט, "ואין להקיש בצורה עיוורת מתיק אחד למשנהו". אכן, קשה להקיש מתיקים של מיוחסים לכאלה של פשוטי העם.