
בדיוק היום לפני שנתיים הסתלקה מאיתנו בסערה השמיימה משפחת עטר, חברים ושכנים אהובים מפסגות.
הזמן לא הופך את זה לנתפס.
לכתן של שמונה נפשות הוא לא דבר אנושי. כשכן וכחבר מהיישוב הכרתי את יריב, את שושי, פגשתי מדי פעם בילדים, בדמויות הטהורות האלה, והאבדן הזה רחוק מלהיות ניתן לעיכול.
משפחת עטר היא גלעד חי בליבנו של פשטות, של ערכי המשפחה, של עמל ויגיעה, של אהבת הארץ, של חינוך ילדים ושל מסירות ממש לדרך בה האמינו.
יריב, שושי והילדים, אנחנו כל כך מתגעגעים.
היום, שנתיים לפטירתם, ננסה לקחת מהטוב שלהם ולמלא אותו אנחנו, כל אחד בדבר שימצא להשלים את החוסר שנפער.
אהובים.
יהי זכרם ברוך