שבת אבלה כזו, לא חווינו מעולם. מחוברים לכל שביב של מידע עד כניסת שבת ממש, כאשר בכל רגע זורמים דיווחים על שמות לתפילה של פצועים, ועל זיהוי נוסף של נפטרים.
ואז - השקט של שבת. מנותקים מכל תקשורת שהיא, מנסים להכניס את השבת איכשהו. בכל בית כנסת יגון נהי ומספד. לכל קהילה פצועיה והרוגיה. שָבֵי מירון, כאובים פיזית ונפשית, מי שברך הגומל ומי שלא, מנסים לחיות עם הזכרונות הטריים מהמראות הקשים.
ארוחת שבת אבלה שכזו, לא אשכח לעולם. בעלי, תפארת ביתי, יושב שבור בראש השולחן, מנסה לנהל אותו כבכל שבת ושבת, ולא מצליח.
שרוליק המתוק מבקש "טאטי, בוא נשיר בר יוחאי". לא מבין, על מה האבל הכבד. צריך לשמוח, ל''ג בעומר היום. שרנו איתו. ועם השירה התחלנו לבכות. זאבי בכה את המראות. אני בכיתי את הנס. ושרוליק ,שלא הבין מה קורה פה.