ליטל שוקרון, תושבת שכונת רמת אשכול שבלוד, מספרת על עוד לילה של פרעות שעברה עם משפחתה כשמחוץ לבתי היהודים המון ערבי מוסת.
"עבר עלינו לילה מזעזע", היא מספרת ומציינת כי בעקבות לילה קודם שחוו התושבים היהודים הייתה תקווה להתארגנות של המשטרה ולשיפור מסוים במצב, אך דבר לא קרה.
"הייתה לנו התלבטות אם להישאר או לצאת להורים, אבל הייתה תחושה שבמקום בו אירע אסון לא יקרה שוב משהו", המחשבה הזו, מספרת שוקרון, לא הוכיחה את עצמה והפרעות שבו לאותן נקודות בדיוק. "נכנסנו להלם. אנחנו לא יכולים להכיל יותר. נמאס. זה לילה שני ברצף ללא שינה, בכל רגע הצתות של כלי רכב, לא יכולנו לצאת לזרוק זבל, מהרגע שנכנסנו הביתה לא יכולנו לצאת", היא אומרת ומספרת על ליווי משטרתי שאמנם הובטח אבל לא הגיע.
"קיבלנו תמונה מהכניסה לשכונה שהגיעו כוחות מג"ב, אבל תוך כדי כך המשיכו ההצתות, זריקת האבנים והבקת"בים לתוך הבתים", היא אומרת ושואלת אם כל צילומי השוטרים של מג"ב אינם למעשה הצגה שבה הם, התושבים, אינם אלא סטטיסטים. "עושים כאן הצגה? זה חיי אדם. למה אנחנו צריכים לשמור על עצמנו ללא המשטרה?".
עוד היא מספרת על משפחה שבחרה לעשות את הלילה בבית ההורים ובשעת צהרים הותירה את ביתה נעול ומסודר, אך כאשר שבה הבוקר לקחת דברים מהבית מצאו שהוא נפרץ על ידי פורעים ונבזז. התמונות הקשות מלמדות על הביזה וההרס. "הם בזזו, זרקו ספרי קודש, טימאו את הבית במלוא משמעות המילה. חזרנו למאורעות תרפ"ט", אומרת שוקרון ומציינת כי מדובר במשפחה שלילה קודם לכן נשרף רכבה. היא מעדיפה שלא לחשוב מה היה קורה לו היו בני המשפחה נשארים בבית וניצבים מול הפורעים שפרצו אליהם. "הם היו נכנסים הביתה ולא בוזזים רק את הבית והמשטרה שם לא הייתה שם כדי להגן עליהם".
ממשיכה שוקרון ומדגישה כי מצוקתם של התושבים בשכונה מתווספת למצוקה הכללית של אזרחי המדינה כולה הנתונים תחת מתקפת טילים ואף מעצימה את המצוקה הזו, שכן "בלילה האחרון התמודדנו גם עם האזעקות, אבל לא יכולנו לצאת למרחבים המוגנים כי מסוכן בחוץ. אנחנו לא מוגנים בפנים ולא בחוץ. אני בעלי והתינוק היינו במסדרון כי לא יכולנו לצאת למקלט כי השכנים הערבים סירבו לתת לנו אותו. התשובה הייתה שאבא ישן. מדובר בשכן שאנחנו ביחסים טובים אתו", היא מדגישה.
ואולי עולה מחשבה לעזוב הכול ולהותיר את השכונה לפורעים שיחזירו אותה עשרות שנים לאחור, לימים שטרם כניסת הרשויות לשיפור ושידרוג פניה של השכונה? שוקרון דוחה את האפשרות מכל וכל. "אני לא מוכנה לחשוב על האופציה הזו", היא אומרת ומדגישה כי היא ושכמותה לא הגיעו לעיר לוד כעיר ערבית אלא כאל עיר יהודית שבה שכונה מעורבת הכוללת אחוזים ניכרים של אוכלוסיה מוחלשת הצריכה את הסיוע והחיזוק.
"אני לא מוכנה שמי שהיו כאן כל התקופות הקשות יופקרו שוב. האוכלוסיה הוותיקה מתקשרת אלינו ושואלים מה עושים, חזרנו שנים רבות אחורה. בעקבות הנוכחות שלנו החיים שלהם טובים יותר. אני לא כאן כדי להתריס, אלא כדי לעשות טוב לשכונה ולאוכלוסיה שצריכה אותנו. לא יתכן שמפקירים שכונה ומשאירים את האזרחים למות", דברי שוקרון.