מפכ"ל המשטרה עומד להעביר את לשכתו ללוד, כך התבשרנו אתמול. ברוך הבא, מפכ"ל, כמי ש"לשכתו" כבר פועלת בלוד בצורת משפחה עם שלוש בנות קטנות, רציתי לכתוב לך כמה מילות רקע על המקום שאתה עובר אליו.
העיר לוד ידועה בדו קיום שלה. "פסיפס של תרבויות" היא הסיסמה של העיר, "הרובע הבינלאומי" נקראת השכונה שבקרוב תיבנה מול ביתי. יש כאלה שגם מאמינים באגדת הדו קיום בלוד, ואלה הם בעיקר קומץ מטורללים שמגיעים מחוץ לעיר כדי ליישם פה עלינו, "הילידים", תאוריות של פעילויות מקרבות לבבות. זה מצטלם נחמד, זה מעביר מסר של תקוה, זה נותן אופק לבעייתה הרחבה יותר של ישראל. רק מה, זה פשוט לא מחובר למציאות.
את הפרצופים הזועמים של הפורעים הערבים מאתמול, אנחנו, תושבי לוד, רואים כל ימות השנה. אנחנו רואים אותם בקופת החולים, בסניף הדואר, בסופר מרקט, בגן המשחקים שליד הבית. אותם פרצופים אוויליים, עם מבט מתגרה, עיניים זועמות, ושפת גוף אלימה חיים בינינו כל השנה. אלא שבמקום לשרוף בית כנסת, הם חוטפים טלפון נייד לילדים ברחוב, במקום להשליך אבנים מהגשר – הם מטרידים בחורות צעירות ואת החלשות שבהן גם משדלים לבוא איתן, ובמקום להסתער עם בקבוקי תבערה על דירות של יהודים – הם מגרשים ילדים קטנים מהגינה תוך ונדליזם ובריונות.
הם תמיד בחבורות, תמיד בהליכה של בעלי בית מתריסים, תמיד משדרים איום על הסביבה, ואם יש דו קיום, הרי שהוא מסתכם בהכלה אין סופית של היהודים להימצאותם התמידית של אלה בקרבם.
המשטרה לא קיימת. השוטר השכונתי החביב שאמור לשמור על 15,000 תושבים יהודים, עוסק בפישור, גישור, והרגעת הרוחות. אין לו רצון להתעמת, אין לו יכולת להרתיע. נוכחות משטרתית אחרת כלל לא מורגשת, לא כשהזיקוקים מרעימים כל ערב, לא כשסוס עם פרש עובר לידך על המדרכה, ולא כשחמולה שלמה מתיישבת על ספסל ומבריחה משם כל מי שהיה קודם.
אתמול, בעת האזעקות והטילים המתפוצצים מעלינו, המואזין צרח בהתלהבות, כפי שהוא עושה גם בימי שיגרה ב-4 לפנות בוקר. לא הפריע לו שגם הערבים חיים תחת אותה סכנה. מבחינתם ככל שיהיה רע – כך יהיה טוב יותר, לא בגלל מחאה על משהו, אלא רק בשם תאוות ההרס והאלימות. אותו מואזין בעצם לימד אותנו שאין המדובר בקומץ אלימים, אלא בקו ברור שמובילים ההנהגה הפוליטית, ההנהגה הדתית, והמנהיגים בשטח.
האויב הקשה ביותר שלנו הוא הפוליטיקלי קורקט, שבשמו אסור לנו לדבר על המציאות. כל איזכור של המילה "ערבים" נחשב היום לגזענות, והדיון לגבי מכירת נכסים לערבים בשכונות יהודיות, הפרדת מוסדות חינוך בין ערבים ליהודים, הגבלת מתן שירותים לערבים בשכונות יהודיות – זה כבר ממש מעשה פלילי ש"מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה" – בניגוד לתקיפת יהודים שנחשבת בסך הכל למחאה. וכשאי אפשר לדבר על הבעיה כפי שהיא, מרימה הבעיה ראש, מתפתחת, ומבשילה לכדי סכנה קיומית של ממש.
בואו של המפכ"ל ללוד – לא יועיל במאומה. הוא לא יועיל כי אין שום תועלת בהרגעת הרוחות והשבת המצב לקדמותו. המצב בשיגרה הוא לא יותר מהמתנה דרוכה להתפרצות הבאה, שתבוא ללא ספק, אם או בלי סיבה ממשית.
דרך הטיפול הרצויה היא לא השבת השקט הזמני והמטעה, אלא היערכות בעיניים פקוחות למערכה האמיתית: יש להרוס ולפנות שכונות לא חוקיות, יש להגביר את נוכחות המשטרה ומג"ב גם בימי שיגרה ולא רק בחירום, ולאפשר לכוחות בשטח לחנוק באיבו כל נסיון התפרעות גם במחיר ירי בכדורים חיים.
יש לחמש יהודים שיוכלו להגן על עצמם, ולאגד אותם למסגרות מוסדרות שיידעו לפעול ולהתייצב מול כל תוקפנות של האוייב, כדי להגן על רכוש יהודי ועל חיי אדם. יש לחוקק חוקים שיאפשרו לתושבים נטולי ההגנה המשטרתית של לוד להשתמש בעצמם בנשק חם בעת סכנה, יש להפריד בגדרות ובחומות בין מקומות מגורים של יהודים וערבים, ויש לייצר תכנון דמוגרפי ללוד של 2040, ולא לחשוש מעידוד הגירת אוכלוסיה ערבית מהעיר כדי לשמר את הרוב היהודי. דו קיום יכול להתקיים רק אם האוכלוסיה הערבית לא תעבור את ה-5% מכלל הציבור, אחרת זה לא דו קיום אלא בעיקר דו פרצופיות ונסיונות בבני אדם.
הרעיון האחרון הוא לא שלי, עסקו בו לפניי רמטכ"לים ואלופים בצה"ל. כשהרמטכ"ל לשעבר רפול אמר שאת הערבים צריך לשים על משאיות ולפרוק אותם בירדן, הקשה עליו השואל: "אבל לא כולם טרוריסטים, יש ביניהם גם משכילים, רופאים, עורכי דין...". רפול ענה לו מייד: "אז אותם נשים בקבינה".
הכותב: תושב לוד ואב לשלוש בנות
