יואלי ברים בילדותו
יואלי ברים בילדותוצילום: באדיבות המצולם

יואלי. מגילת איכה. השנה היא שנת 2011, א' אלול תשע"א. הביטו בתמונה, יואלי ברים, ילד קטנטון בן 8 צועד בריגוש אופטימי לכיתה החדשה בחיידר שבקריה החרדית בבית שמש, יואלי, עולה לכיתה ג'.

יואלי לא יודע כלום. הוא לא יודע מה זה גבר ומשמעותו, לא יודע מה מותר לרב'ה שלו לעשות, יואלי לא מגיב לחבר שמרביץ לו, כנוע, ממושמע וצייתן.

יואלי לא יודע שמי שמרביץ לו, מכה אותו מכות קשות צריך להריח את הסורג והבריח כל חייו או להיכרת מן העולם, אין ליואלי טיפת מושג מה יכול והולך לארע לו כאן בכיתה, כשהכניסה מהדלת תיסגר והרב'ה יעשה בתלמידיו הזעירים והקטנטנים כראות עיניו.

ברצותו יכה אותם עד זוב דם, וברצותו יעניק פרסים ויזום מסיבות סיום וריקודים חגיגיות, ברצותו יושיט סטירות לילדים וברצותו ישפילם, ירעים עליהם, מה זה יצעק... יצרח, יחולל ויפיח פחד ואימה, ירדה וימשול בתלמידיו בפרך.

כאן, בכיתה ג', הכיתה המאובזרת בתמונות קלסתר של ר' שלמה זלמן אויערבאך והרב אלישיב, בכיתה שבה שלט ענק המודבק כתמרור תזכורת עם אותיות קידוש לבנה מתנשא בכתבו "דרך ארץ קדמה לתורה", כאן בחדר הזה, יואלי ושאר חבריו הולכים לחוות תופת ושאול, זוועות עולם, אירועים שהתיאור "טראומה" לא מצליח לענות להגדרתם הכה כואבת.

כשאני הייתי כזה קטן, התלונן עליי חבר בחיכוך ילדותי שאמרתי לו שאני הרבה יותר גבוה ממנו ושהוא נמוך ושהוא נפגע ממני.

הרב העריץ ציווה עליי לבוא לשולחנו, ניגשתי מפוחד ורועד לעמדת ההוראה שלו, הוא, האלים הזה, זז הצידה, השיל לי באיטיות משהו את המשקפיים ובאחת הכניס לי סטירה שהעיפה אותי לכיוון הדלת, חצי מטר, תפס אותי בחזרה, והכניס לי סטירה נוספת בלחי השני. עם כל השנאה. עם כל התיעוב שלו.

הוא תפס לי את החולצה ונענע אותי תוך כדי צרחות "בין אדם לחברו זה אש". "בין אדם לחבייירו זה אש". ועוד סטירות בפנים, בידיים ובגב, ונענועים, ואני בוכה. מה זה בוכה, מתייפח בדמעות למול כל הכיתה שמביטים בי בפחד נורא, ובוכה ובוכה. וסובל.

יואלי ברים
יואלי בריםצילום: באדיבות המצולם

הפסטורליקה המפלצתית, שאון המזגן המחולל רוח של דאגנות ואימה באוויר, רבידים צבעוניים שעפים להם שם למעלה בתקרה והרבה הרבה נאיביות פותות וטוהר. תום לב למכביר. תינוקות קטנים. שלא לעטו טעם חטא.

עתה אני בוכה, אני בוכה כשאני מוער מהחברים הרבים שלי, אשר ראיתי אותם נאנקים, מתענים, ומתייסרים.

כך היה עם הילד א.פ., מהכיתה שלי, הוא היה מבושש ומאחר בזמנים באופן קבוע לכיתה ולתפילת שחרית. לאחר ארוחת הבוקר לפת אותו הרב מהרגליים, כיווץ אותו והחזיקו באחיזת תינוק, ואז הכה אותו בחבטות מכות רצח. מהלומות, בוקסים, בעיטות, בסוף הפיל אותו בברוטאליות על הרצפה. אני זוכר את הצליל של הראש שהוטח על הרצפה.

הילדים בכיתה בכו יחד, זה היה נורא.

נורא לעכל שלאורך כל הזמן הזה, היה נוהג אותו רב להעניק פרסים, ממתקים, ליזום מבצעים שווים, ליצור לעצמו מעגל של תלמידים פצפונים ומעריצים. אני הערצתי אותו. מגירתי עד היום מלאה בחפצים ופרסים שהייתי זוכה לקבל ממנו ואכן הוא היה ידוע כרב "שנותן הכי הרבה".

באחד המקרים הכי מזעזעים שהיו באותה שנה רעה, חבר נוסף, ש.ו. (הכל שמות אמתיים) שנתפס מנפץ בקבוק זכוכית בסמוך לחיידר, בא למחרת לכיתה. בבוקרו של היום. בשיעור הראשון, שואל אותו הרב'ה "למה אתה מאחר"? ש. חייך במבוכה, לאחר מכן צבט לו הרב את היד, הסיר מעליו את המשקפיים, (אני בוכה עכשיו) ונתן לו לפחות 31 סטירות בפנים. אני מניתי אותם בפאסיביות טראומטית. הלחיים שלו יולדו כסגולות וכחולות, והוא, החבר, מייבב, נאנק מכאבים, הורדתי את הראש כי לא יכולתי לשאת את המראות. לא גברתי על ליבי הרחום.

וורידי לחייו החלו להתבלט, ילדון בן 8 חוטף וחוטף. ופרצופו החל לקבל גוון כחול. הכחול התקעקע לו על הלחיים, ובמשך שבוע שלם הוא הסתובב עם סימני המכות. אני זוכר היטב את הוריו מגיעים לחיידר. לא יודע באיזו צורה השתיקו אותם.

יש לי עדויות, חלקם התפרסמו מעט מאוד בעיתון הארץ, על האלימות ששררה בחיידר הזה, ועל השתיקה הרועמת של קבוצת הורים שהתוודעה לכך אך לא חשה העזה להוציא זאת החוצה.

כך קרה עם נ.ב שחטף סטירות כי לא ידע לענות על הפירוש בתורה, י.ג שחטף סטירות כי התגנב במשחק, ר.ט שעבר התעללות קשה כי דיבר בשיעור, א.מ שהרב קשר את רגליו וסובב אותו כשהוא מפורקד על הרצפה לאורך הכיתה הלוך וחזור בעלבון קשה, א.פ. שהיה חוטף סטירות על בסיס קבוע.

שמות אמתיים לחלוטין. חבריי לכיתה בחיידר.

היו בערך 23 תלמידים בכיתה, כולם היו עדים למקרי השפלה נפשית קשה מאוד, ריסוק מבפנים, אף תלמיד לא ההין והסתכן לטעות חלילה בפירוש מילות התורה כי המחיר של זה היה כואב ממש, אותו רב היה נוהג להשפיל ילדים בטעותם, לפגוע מבפנים.

כזו הייתה השנה שלי בכיתה ג'. מכות, צרחות, זוועות שמולידות לי עד היום סיוטים, אני עומד על מילתי- לא היה שבוע אחד ללא מקרי כוחנות ואלימות קשים מצד הרב כלפי התלמידים. אני חטפתי, חבריי חטפו, תחושת הפחד והאימה ששלטה באותה שנה היה רק הפתיח לשנה הבאה.

כי בשנה שלאחר מכן המשכתי לכיתה ד'. גם שם, הרב'ה בכיתה היה איש דמיקולו מזופת ומחורפן, לא יודע מדוע מלכתחילה לא פסחתי על המילה איש כאשר אני מדבר עליו. אותו רב, היה מתעמר סדרתי, לפתחי הגיעו העדויות של מקורביי ואחיי. אחד מהם נחנק מדמעות כאשר הוא מספר את החוויות הקשות שעבר באותה שנה ובאותה כיתה אתו.

"הוא היפך את אחד הילדים בכיתה למול כל הילדים" אומר לי. "לקח סטנדר ועם רגליו של הסטנדר היכה את הילד שוב ושוב בפניו וברגליו". במקרה אחר לקח קבוצת ילדים והפיל את אחד הילדים על כל הקבוצה כשכולם נפלו יחדיו על הרצפה. ולב מי יוכל להכיל כאשר אני מאזין לו, שמספר שהרב שלו בכיתה ד', לקח לו את המפרק שלאחר כף היד, החלק הרגיש בוורידים, וסובב את הוורידים שלו בקצהו של הסטנדר הלוך ושוב. ליבי שותת דמעות.

גם אני, זוכר את חמשת הדקות הארורות והארוכות בהן לקח אותי אותו רב ארור ומקולל והסתובב איתי במסדרון של הקומה למעלה בחיידר, הוא רצה שאמסור שמות של הילדים שעשו באלגן בכיתה במריבה שלהם מול כיתה ה', ובמשך דקות שנדמו לי כנצח, צבת לי בעורפי בכל הכוח וחנק אותי כשאני מתעוות ומתפתל מכאביי. "תגיד את השמות כבר", אמר לי שוב ושוב כשהוא מסתובב וחונק. מסתובב וחונק.

ובשנים שלאחר מכן, הייתי רועד. לא ידעתי על איזה מנוול אפול, מה הרב'ה הבא מסוגל לעולל, ואמא לא הבינה מדוע בימיה הראשונים של כל שנת לימודים הייתי בוכה ובוכה ללא הפסקה. זו הייתה הסיבה. הפחד הכרוני מאלימות.

אני בחור מאוד עליז, אופטימיסטי כמעט תמיד, משמח ומשובב אנשים רק כמה שאני יכול, ובאמת שרוצה רק להוסיף וליצור טוב ועוד טוב ועוד טוב לעולם. כל חיי.

אתוודה, הייתי צריך להימלך מתכונותיי המצחיקות וההומוריסטיות על מנת לפרסם פוסט ששופע בכל כך הרבה מיראז'ים ותעתועים קשים ונוראים שעברו עליי, זה לא אני, אני נהנה ומתפנן בעיקר לשמוח אתכם, או לפחות לפוגג מכם מרי ועצבות בתקופות קשות, אני לא יואלי דיכאון, אני יואלי של הרבה אור מימוש יצירה ושמחה.האירועים האלו אירעו לי, אונו לאחיי, קרו לחבריי, הם נכתבו בגופי, הותוו את דעותיי, בשעותיי הקשות, ברגעים המרים.

אני לא טוען קובלנות על כל העולם מפאת כמה זבלים שנמצאים בו, רק שוחר לעולם שבו תכירו לא רק את הטוב, תכירו את הרע. לא כפי שאתם חושבים, אני מתכוון להיכרות חיובית עם הרוע. תדעו שהוא קיים, היו מחושבים עם סביבת בנכם ובנותיכם, תסרקו היטב את עולם יוצרי התוכן של הילדים שלכם ושלכם עצמכם. כי יש המון רוע, גם בדת.

האירועים הקשים שלי לוו במסגרת הדתית, ותודה לאל, הדת לא מרתיעה אותי ברמה של לעומתיות כרונית ואנטיות מכלילה, אבל בהחלט פיקחו אותי ומשגיחים עליי היום, כשהפרספקטיבה שלי מזהה את שני הצדדים.

לימוד התורה והפולחן הרוחני מכיל בתוכו רובד מלא בתום ואהבה, אותו תום של יואלי בן ה-8 עם הפיאות שמכין את השבת ומחכה בכיליון עיניים להפגין לאבא את ידיעותיו ב "אבות ובנים", אבל קיים עוד רובד נעלם, נסתר ואפל מאוד, של תוצאותיה של הדת. של מה שהתרחש בעת מסירתה לילדי ישראל.

טוב, לא אאריך בנושא הזה, כי דעותיי הן לאו דווקא חשובות, מה שחשוב הוא לדעת. לא לשכוח, לא לסיח על "התיישנות מקרים" ולא לשנות שוב ושוב על המנטרה "היום זה כבר לא קורה". האלימות הפיזית והמינית בחיידרים ותלמודי התורה הייתה קיימת ואולי עודנה.

יש לי אחים, יש לי משפחה, יש לי חברים, הם ישבו אתכם, הם יספרו לכם בדמעות איזה זוועות נוראיות הם חוו מול רבניהם, כן כן, בדור האחרון. מקרים לפני 5 שנים. 7 שנים.

אנחנו נמצאים כיום בימי בין המצרים, הימים שבהם קלקולו של עם ישראל הביא לחורבנו, דווקא מתוך ההכרה בקלקול, בריקבון, במעידות ובשיבושים ניתן ליצור טוב, לחפש ולדרוש משהו אחר.

מה אעשה הלאה עם זה? האם אסגור חשבון עם הזבלים האלה? כעת אני בפאזה של לאחל. ואני מאחל להם את כל הרע שבעולם, כולל הכל. כל רע אפשרי.

יימח שמם.

לא יודע אם בכוחי להיאחז בכמות כוחות מספקת בכדי לחוש שהכנעתי אותם וגברה ידי עליהם, אך ההכרעה האמתית תחול כאשר יואלי של היום יהיה בטוח שכולנו, עושים הכל בכדי לעקור את הכתמים מאתנו, מסביבתנו ומהעולם בו אנו חיים.

אֵיכָה
אֵיכָה בִּמְסִירָתָהּ, בְּשִׁנּוּנָהּ
וּבְהָגוּת בָּהּ,
אֵיכָה בְּטֹהַר וְתֹם
עוֹלְלִים,
אֲשֶׁר פִּיהֶם לֹא טָעַם בַּחֵטְא
אַךְ לִבָּם רוֹאֶה שִׁיגְיוֹנוֹת,
יְדֵיהֶם מָשׁוּ בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ
וּפַרְצוּפֵיהֶם לִמְעִיכָה נִדּוֹן,

גּוּפֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן שׁוֹטֵט
וּגְזַר דִּינָם הָיָה סֵבֶל, כְּאֵב.
אֵיכָה.
אֵיכָה וְאֵין תְּשׁוּבָה.