ירון קנר
ירון קנר צילום: פרטי

שאלתי פעם חבר חרדי מה דעתו על מלחמות היהודים סביב סוגיית הכותל. נראה שכולם נהנים מזה, אמר במשיכת כתפיים. ואכן, זה מכבר הפכו הכותל המערבי, ולאחריו כותל המשפחות, מרחב של עניין לענות בו עבור שני הצדדים הניצים. הוא מפיח בהם רוח קרב טובה וממלא את סדר יומם. מעת לעת, כמו אתמול בערב, מגיעה המערכה לשיאים חדשים.

על העובדות אין מחלוקת של ממש: מתפללים מהזרמים הליברלים התכנסו אתמול לקריאת מגילת איכה ברחבת "עזרת ישראל", המכונה גם כותל המשפחות, כשלמקום הגיעו עשרות תלמידות ותלמידים מהזרם החרד"לי, יחד עם מחניכיהם. הם הציבו מחיצה וקיימו במקום תפילה בהפרדה מגדרית, מעשה שנתפס על ידי הרפורמים והקונסרבטיבים שהיו במקום כהתרסה.

כזכור, אישרה הממשלה כבר בשנת 2016 את מתווה הכותל המסדיר את התפילה בעזרת ישראל, אך חזרה בה לאחר שנה. מאז, השאלה אם מותר להכניס מחיצה לכותל המשפחות או לא נתונה לרוב לגחמת ליבו של המאבטח התורן במקום.

התגובות על מה שאירע אתמול היו חריפות. כיאה לתשעה באב, הוטחו משני העברים הסיסמאות המוכרות: סיקריקים, קיצונים ושורפי אסמים מהצד האחד, מתייוונים ועוכרי ישראל מהצד השני. את הכעס והשנאה ליוותה גם תחושת תדהמה, כאילו לא מדובר במסורת עתיקת יומין המלווה אותנו כעם. ואכן – מתי לא אהבנו לשנוא? השנאה, כפי שהעלו מחקרים רבים, היא גורם מאחד חזק. החיבור הטוב ביותר של פרטים בתוך קבוצה נוצר על ידי מציאת שעיר לעזאזל משותף, שאותו אפשר לשנוא ביחד. השנאה מאחדת, יוצקת תחושת שליחות וערך וממלאת את חיינו במשמעות. היא לא צריכה סיבה טובה – שנאת חינם עובדת לא פחות טוב.

אם מנסים למפות את הצדדים לסכסוך, הרי שהחרדים, על אף התנגדותם למתווה הכותל, מעולם לא היו חלק דומיננטי בו. האירוע מאתמול המחיש זאת: המאבק הוא בין הרפורמים והקונסרבטיבים, זרמים שנציגותם בארץ שולית למדי אך כוחם רב בהיותם נציגיהם של כ 70% מהעם היהודי בתפוצות, ומולם בעיקר הזרם החרד"לי, תת מגזר שגם הוא לא גדול במיוחד, אך עדיין חשוב ובולט, בתוך הציבור הדתי לאומי. שוליים קיצוניים שלו, כנראה, הם אלו שהגיעו אתמול לכותל המשפחות.

שוליים קיצוניים קשה לשנות. הטחת האשמות לא תועיל כאן – הרי גם שורפי האסמים, שאליהם משווים אותם, האמינו שהם מצילים את העם היהודי מאבדון. בעיניהם, דווקא הרפורמים הם המתריסים ומחרחרי הריב. זוהי דרך ללא מוצא, ולא כינויי גנאי נזעמים יועילו כאן אלא שתי פעולות: החלת מתווה ברור שניתן לאכוף, זה שהוחלט עליו בעבר או זה שיוסכם עליו לאחר תיקונים. הממשלה הנוכחית יכולה, הפעם, לעשות זאת.

הפעולה השנייה היא תחת אחריותו של משרד החינוך, ונוגעת לשני הציבורים החשובים שבעין הסערה: הציבור החרד"לי, והקהילה הפלורליסטית. אותם צריך להפגיש גם במקומות אחרים, מחוץ לשדה הקרב, להיכרות קרובה. אם את שוליו של כל ציבור צריך לבודד, את עיקרו צריך לרכך. לשכך את פחדיו מהאחר, ולעודד אותו לחלוק בכבוד. גם זה דורש מתווה. הוא מורכב יותר, חשוב יותר, אך עליו לא ידובר.

 

עו"ד ירון קנר הוא מנהל מרכז הינם לסובלנות חברתית

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו