סדרת חינוך
סדרת חינוך צילום: צביקה מור

ביום ג' באייר ה'תשי"ח כתב דוד בן גוריון ז"ל מכתב לגב' קמבליס זזו, וזה לשונו: "ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות – לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. תזכי לגדל אותם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת והאומה, ותחזקנה ידייך."

מאז עברו מעל 60 שנה וכיום נשמעים קולות ונכתבים מאמרים בעד צמצום הילודה בישראל. למרות ההשפעה התרבותית, ישראל מובילה בילודה בין המדינות המערביות, ובעוד שאירופה גזרה על עצמה מוות וכיליון, עם ישראל בארצו חי וגדל.

המפגש השני עם מושיקו (שם בדוי) היה טעון ומתוח לעומת הרוגע והביטחון שהפגין במפגש הראשון. זה היה נראה כאילו רק חיכה להזדמנות טובה לפרוק את הדברים באוזני מישהו שיקשיב לו מחוץ למשפחה.

מושיקו התיישב, ואחרי הפתיחה הרגילה, לקח את המושכות ואת הפגישה לכיוון מאד לא צפוי. אני מודה שלא הכנתי את עצמי לרמה כזו של שיתוף ופתיחות ובטח לא מנער צעיר. הוא התחיל לבכות ולדבר לסירוגין, כשהוא מאשים את הוריו בכל הצרות שיש לו בחיים. את הסיבה לכאוס שיש לו בחיים הוא תלה בבית המבולגן והרועש שהוא גדל בו. הוא אמר בתסכול "אין לך רגע לעצמך. כל הזמן אתה צריך להיות בכוננות לסדר משהו, לנקות ריצפה שהתלכלכה או לשמור על הקטנים כי ההורים כל הזמן עסוקים."

עוד באותו נושא:

מושיקו גדל בבית עם הורים נהדרים, מקשיבים ותומכים, כמו שכל ילד היה רוצה לעצמו, אך כל זה לא הספיק לו. כדרכם של מתבגרים, היה קיים פער גדול בין הסיפור שלו ובין המציאות, אך גם בתוך ההגזמה ניתן היה להבין שיש כאן נקודה סמויה שמטפחת אצלו את הכאב והתסכול.

עם ההורים של מושיקו לא הייתי צריך לעבוד על היסודות. הם בקיאים בהם ברמת הידע וחזקים גם ביישום. אלו הורים שבמבט ראשון אינך מבין מדוע הגיעו לקבל הדרכה, אך הפעם עלתה כאן נקודה שגם הם לא חשבו עליה קודם.

אין הורה שלא שמע בכל מפגש חינוכי, שעליו לתת תשומת לב, שיחות אישיות, יום כייף וזמן איכות לילדיו. "בנו עם ילדיכם קשר רציף, עמוק ואמיתי במקום לדשן אותם במותרות כדי לרפא את רגשות האשמה שלכם." במקרה של מושיקו זו לא הייתה הנקודה. מושיקו קיבל קשר רציף, חם ואוהב ובכל זאת הוא לא היה רתום למשימה המשפחתית שנגזרה עליו על ידי הוריו.

מושיקו לימד את כולנו שיעור חשוב וחדשני בחינוך, בבחינת "ומתלמידי יותר מכולם".

כשאנחנו ההורים לוקחים על עצמנו שליחות ותפקיד עלינו לרתום את ילדינו למשימה. זה לא מספיק שהילד נולד לתוך המציאות הזו וזה מה שהוא מכיר. זה בוודאי טוב והכרחי שההורים שמחים ומאמינים במה שהם עושים, אך זה עלול להיות מעט מידי עבור הילד שאינו רתום ומגויס למשימה ולשליחות.

כשהורים מחליטים לצאת לשליחות מטעם הסוכנות הם נועצים בילדיהם, וכשהילדים קטנים הם לפחות מקשיבים לקולם, לשאלותיהם ולחששותיהם. כשהורים מתלבטים אם לעקור למקום מגורים אחר או מבקשים לאמץ ילד זר למשפחה, הם יושבים לישיבה משפחתית. ברור להם שאי אפשר להנחית על הילדים את המשימה והשינויים החדשים.

כשהורים מחליטים להרחיב את המשפחה, הם לא צריכים בשום אופן להיוועץ בילדיהם, אך הם בהחלט צריכים לרתום אותם למשימה בהמשך הדרך. ילדים מקבלים, על פי רוב, ילד חדש למשפחה בשמחה ובהתרגשות. נכון, לא שכחנו את הקטן ביותר שעלול לפתח קנאה טבעית במי שעתיד לגנוב לו את ההצגה. במהרה, הילד הופך לבובה הקטנה של הבית וכולם רבים על הזכות לטפל בו. מעבר לכך שההורים עסוקים יומם ולילה בדאגה לתינוק, עם הרחבת המשפחה נהיה צפוף יותר בבית ברוך השם, אך יש ילדים במשפחות ברוכות ילדים שאינם חווים את הצפיפות, הרעש ובלגן כ"ברוך השם", ולא בגלל שהם רעים ואגוצנטריים.

ישנם ילדים רגישים ביותר לרעש וישנם ילדים שהבלגן ברצפה יוצר אצלם כאוס בראש. ישנם ילדים שהלימודים חשובים מאד עבורם, וההמולה המבורכת בבית מקשה עליהם ללמוד ולישון היטב. ילדים אחרים עשויים להתבייש להביא חברים לבית הצפוף, הרועש והמלוכלך, ובמקרה קיצון אף יתביישו ללכת עם המשפחה ברחוב.

בתים של משפחות ברוכות ילדים עשויים להיראות ולהישמע כמו מעון לתינוקות, רק שבמעון יש מספיק כוח אדם למטבח, לניקיון ולטיפול בתינוקות. כשהילד אינו רתום לשליחות הגדולה, עלולים להתפתח אצלו רתיעה, חרדה, ניכור ואפילו שנאה למושג הקדוש של משפחה ברוכת ילדים, למרות היחס החם והקבוע שהוא מקבל מהוריו.

ככל שהמשפחה גדלה כברכת השם, מוטל על ההורים להעמיק בעניינה של המשפחה הברוכה ולמצוא דרכים שונות ומגוונות כדי לרתום את הילדים לשליחות הגדולה, כדי שהילדים לא יראו את עצמם כעוזרים בלבד, אלא כשותפים מלאים לברכה ולשמחה שמביאה איתה משפחה ברוכת ילדים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו