הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

לפני כמה חודשים החלטתי לקחת את הכושר שלי ברגליים. התחלתי לרוץ, אחרי שזנחתי את התחום תקופה ארוכה.

ההתחלה, כמו שנהוג לומר, היתה קשה. המערכת היתה די חלודה וחורקת, אבל נשכתי שפתיים והתמדתי ולאט לאט ראיתי איך הגוף מתרגל לשינוי. כיום אני רץ מרחקים שגם בימי התיכון לא הייתי רץ, וזאת תחושה נפלאה.

אני כותב לכם את הסיפור הקטן שלי כי לספורט יש כוח גדול. לא רק במובן הפיזי אלא בעיקר בתחום המנטלי. המוכנות לצאת מאזור הנוחות הביתי, לעשות פעולה תובענית, לא קלה, ולשוב ממנה סחוט לחלוטין, מוציאה כוחות שביום-יום לא תמיד מכירים. לפעילות הזאת יש השפעה גדולה וחיובית גם על מצב הרוח וכמובן – על הבריאות.

דווקא בגלל השינוי המשמעותי הזה בחיי, אני חושב לאחרונה יותר ויותר על המשחקים האולימפיים המדוברים בטוקיו. על האכזבות ועל ההישגים המרשימים. מצד אחד, המחשבה הטבעית שעולה לי לגבי כל ה"רעש" התקשורתי הוא - "אנו רצים והם רצים". הריצה היא גם ביטוי לרצון. מה אנחנו רוצים? מהן השאיפות שלנו? מהו הציר עליו סובבים החיים?

במובן הזה, אין ספק שהאולימפיאדה לא מבטאת את עולם הערכים היהודי. מה לנו ולעיסוק אינטנסיבי כל כך בגוף, באסתטיקה פיזית, בהישגים שאינם מקדמים את העולם להיות טוב יותר או מוסרי יותר?

ועם כל זה, יש משהו בתנועת השאיפה הזאת לשיפור תמידי, להתקדמות, לעמל ומאמץ, למוכנות לעבודה קשה, שאפשר ללמוד ממנה המון. אנו רצים והם רצים. על הריצה אנחנו לא מוותרים. השאלה היא רק לאן רצים. אז לאן אנחנו רצים ומה אנחנו רוצים?

פגישה גורלית

ערב ראש חודש אלול תרע"ה (1916), סנט גלן, שוויץ. לביתו של הרב קוק, ששהה באותו זמן בניכר בעקבות המלחמה העולמית הראשונה, נכנס אדם בן 29, בעל שיער ארוך. היה זה הרב דוד כהן, "הנזיר". אל הרב קוק הגיע לפני שיחליט אם להתחיל בלימודי פילוסופיה מעמיקים ובכתיבת עבודת הדוקטור שלו:

"ואני בשוייץ, בבזל, עסוק בלימודי הדעות הפילוסופיות [...] מלא צמאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אליי השמועה הרב, שנמצא אז בארץ זו, מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה החלטתי לנסוע אליו. אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב[ספר] 'שערי קדושה' מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב חודש אלול [תרע"ה] באתי אליו ומצאתיו עסוק בהלכה עם בנו" (אורות הקודש, א, עמ' 17-18)  

השיחה שנסבה על נושאים הקשורים בין השאר גם לחוכמה יוונית "לא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשוניים" (שם). הרב "הנזיר" לא התרשם מהידיעות הפילוסופיות שעלו בשיחה מאחר והוא הכיר אותן ממקורן. בסיום השיחה, השעה היתה מאוחרת ור' דוד כהן לא יכול היה לחזור לבזל. הרב קוק הזמין אותו ללון באותו הלילה בביתו.

השכם בבוקר, חלה בחייו של הרב דוד כהן תפנית מרעישה. ניגון תפילת שחרית שבקע מחדרו של הרב קוק נשמע לאזניו ובתפילה זו מצאה נפשו של ר' דוד כהן את מה שלא מצא בלימודי הפילוסופיה ובהיכלי האוניברסיטה. וכך כתב לעצמו: "על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפלת העקדה, בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים, ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה, מהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פללתי מצאתי, מצאתי לי רב" (שם, עמ' 18).

עוד באותו נושא:

מהאולימפוס אל הר סיני

סיפור פגישתו של הרב "הנזיר" עם הרב קוק הוא ביטוי חי לתפנית חייו. תפנית שתתגבש במשנתו ההגותית בספרו "קול הנבואה". הרב הנזיר כינה את שיטתו בשם "ההיגיון העברי השמעי" (קול הנבואה, עמ' לז-לח ועוד). הנביאים משתמשים במטבעות לשון ובדימויים הלקוחים מעולם הטבע והחי הארץ ישראליים, המובנים לכל אדם אך מעפילים לשמי מרומים בערכי הנצח והמוסר. "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". 

"לשון זו תובעת מהשומע מאמץ משלו להאזין היטב לקול הנבואה הנשמע מעבר לציור המוחשי. השומע אינו פסיבי. הוא נעשה שותף אקטיבי לנביא. ובכך הוא נאלץ לצאת משאננותו וממצבו המוסרי ולהיטיב את דרכיו. סגנון זה חודר אל כל כוחות הנפש ומפעיל אותם לפי רצון הנבואה" ("שמים וארץ נשקו", הרב יעקב אריאל שליט"א, מובא בהקדמת הספר אמונות ודעות לרס"ג עם פירוש דרך אמונה, עמ' 83). התפנית שחלה ברב "הנזיר" נבעה מהקשבה עמוקה לקול תפילתו של הרב קוק. לא הפשטה פילוסופית הנוגעת במחשבה אלא קולו של ניגון הנוגע בלב ובנשמה ומעורר אותן.

הר האולימפוס, עליו שכנו, על פי המיתוס היווני, תריסר האלים האולימפיים ושעל שמו קרויה האולימפיאדה, מבטא עד היום סוג של ניתוק מהמציאות. האלים השוכנים אי שם במרומי האולימפוס מנותקים מבני האנוש השוכנים לרגליו וחיים את חייהם האומללים.

אל מול האולימפוס היווני ניצב הר סיני, הנמוך מכל ההרים. וכן - "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים יב, ה), עליו נאמר גם  "וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" (לג, יב). שוב, אין זה ההר הכי גבוה, אלא בין כתפי הרים גבוהים יותר. בכך קיים ביטוי לתנועת עליה וירידה. רצוא ושוב. העפלה שכל מגמתה היא להאיר את החיים ולהרים אותם מעלה מעלה.

זוהי המסקנה האישית שלי מהאולימפיאדה – לרוץ, להעפיל, להתרומם, להתקדם אך תמיד – קודם כל פנימה, מתוך זיקה אל הנשמה. לא מתוך תחרות עם אחרים אלא מתוך תנועת התעלות מוסרית ורוחנית של האדם מול אלוהיו. מתוך הקשבה עמוקה אל "ההיגיון העברי השמעי" שאין מדליה בעולם שתוכל להשתוות אליו.        

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו