ראומה הררי
ראומה הררי צילום: ללא קרדיט

למי מאיתנו זה לא קרה: זמן חופשה משפחתית. יושבים ביחד, אוכלים מדברים, צוחקים. הילדים משחקים ומתרוצצים מסביב, ובכל זאת מידי כמה זמן, אנחנו מוצאים את עצמנו מוציאים את מכשיר הפלאפון, 'גונבים' מבט, מעבירים את האצבע ובודקים מה חדש, רק לוודא שלא קרה כלום, שלא הפסדנו שום דבר.

מישהו מדבר אלינו, ילד קורא אלינו מרחוק, אבל כבר קשה לנו לשמוע, העין שלנו עוקבת אחרי משהו מעניין יותר.

הפיתוי הוא גדול. הודעה גוררת הודעה. תמונה מושכת אחת אחריה. כל העולם נמצא בכף ידינו, on line , צבעוני וקורץ. הפלאפונים הופכים אותנו לתקשורתיים יותר מעודכנים יותר, אנחנו מנווטים, מצלמים, משלמים, מוצאים מידע, מקליטים הודעות, רואים סרטונים, משחקים, עוקבים אחרי החדשות, בודקים שוב אם קיבלנו הודעות, משתפים מגיבים. והאמת צריכה להיאמר, לפעמים ההפוגה הזאת נצרכת. לקבל הודעה מצחיקה, לראות תמונה יפה, לשמוע מוזיקה טובה ואפילו ללמוד משהו חדש.

המסכים גורמים לנו לתחושה שאפשר להתחבר ברגע זה לעולם, לתקשר בו זמנית עם ניו-יורק ועם נהריה, אך המחיר הוא שבפועל, אנחנו מתנתקים מהסביבה הקרובה. אנחנו כבר לא כאן ולא עכשיו..

המהפכה כבר כאן. הניידים שלנו הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים, לרוב באמת מתוך צורך (לפעמים גם מתוך שעמום מתח ועייפות). כל זה גורם לשכנוע עצמי, שלא נורא אם "לרגע אחד" נוריד את הראש למסך.

אז איך זה שבעידן כל כך תקשורתי, גדל משמעותית מספר האנשים המדווחים על בדידות? מדוע גדלה כמות הילדים המתמודדת עם קשיים חברתיים, חוסר ביטחון חרדתיות, דיכאון וחוסר שייכות? למה כל כך קשה לרבים מאיתנו לייצר תקשורת טובה: בין הורים לילדים, בין ילדים לבני גילם, ואפילו ביננו לבין עצמנו?

אולי התשובה נעוצה בעובדה, שתקשורת היא שפה שדורשת תרגול. היא לא קיימת מעצמה. וכל פעלולי הטכנולגיה האימוג'ים והלייקים, המעודדים אותנו, הם נחלת העולם הוירטואלי בלבד, ולא יוכלו לעולם, להחליף תקשורת אמיתית שיש בה קשר עין, שיחה התעניינות, התפעלות ואפילו אכזבה וצער.

כולנו מחפשים קשר הבנה ואמפטיה. אנחנו צריכים שיביטו בנו, שיראו אותנו ובאמת יקשיבו לנו. אנחנו אוהבים מאוד את המסכים, אך בסופו של יום אנחנו סובלים מהעובדה שהמסכים מרחיקים אותנו אחד מהשני. אז בואו לא נוותר על הילדים שלנו, בואו ננסה לייצר תקשורת אנושית קרובה, נחפש לראות את העיניים שלהם, נחייך נסביר, נתפעל וננזוף, והכל פנים אל פנים.

אז מה אפשר לעשות?

מודעות זה שם המשחק. להבין שאנחנו מתמודדים עם פיתוי גדול, עם אחד "מזוללי תשומת לב הגדולים ביותר" ובמלחמה כמו במלחמה: צריך להתחכם ולעשות הכל שהוא לא יבלע את הזמן המשפחתי שלנו.

להחליט ביחד שכל בני המשפחה (הורים וילדים) מניחים את המסכים הניידים בצד בתיק או בכיסים לזמן מוסכם, ובזמן הזה אין יוצאים מהכלל: אין מצלמות, אין מוזיקה, אין הודעות חשובות) עשרים דקות, חצי שעה שהמכשירים בכיסים או בתיקים בדומה ליוזמה ברוכה של שלוש אמהות שהודיעו קבל עם ועולם, שבמשך כמה שעות, הן לא זמינות. אפשר בהחלט לרענן את היוזמה הזו.

לשים את מה שחשוב במרכז ואפילו לומר את זה במילים: "אנחנו עכשיו לא מצלמים אתכם, עכשיו אני מתבוננים בכם עם העיניים ומפנימים בלב" ללמד את עצמנו ביחד להתבונן בנוף ולהקשיב אחד לשני. להרגיש את הרטט לנשום עמוק ולא להושיט אליו יד. כי עכשיו זה זמן משפחתי. עכשיו זה רגע שלא יחזור.

הכותבת: יועצת חינוכית, מדריכת במ"ה מחוז מרכז

    מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו