"לא ירד גשם כשנח החל לבנות את התיבה", קבע הווארד רוף, הציטוט הזה הוא תמצית הצורך בתכנון לטווח ארוך. כולנו גם מכירים את הסיפור המקראי כיצד יוסף אגר מזון בשבע השנים הטובות לטובת שבע שנות הרעב שהוטל ספק אם יגיעו.
הממשלה הנוכחית הסתערה על "רפורמות" שכפתה באמצעות חוק ההסדרים, עם חלק מהצעדים אני מסכים, על אחרים אני חולק. הבעיה היא שלא נעשה תכנון ארוך טווח לצד ההחלטות, ניקח למשל את הרפורמה בכשרות מה ייעשה עם 4000 משגיחי כשרות שמקום עבודתם עומד עתה בסימן שאלה. תרשים הזרימה אסור לו שייעצר בכותרת בעיתון הוא חייב להיות עמוק ומעמיק הרבה מעבר.
אי התייצבותם של שר החוץ יאיר לפיד ושר האוצר אביגדור ליברמן בישיבות קבינט הקורונה מלמדות על הבעיה המרכזית של הממשלה הנוכחית, היא חושבת לטווח הקצר ואינה רואה קדימה לטווח הרחוק. הרבה יותר קל למשל כשר חוץ לא להיות נוכח אבל כיצד יוכל להגיב כאשר תגיע מחאה או עימות עם מדינה שתוכרז אדומה?
כיצד ינהג במדינה שהקשרים העסקיים עימה הם קריטיים לטובת הקשרים המדיניים אם אינו נוכח בישיבות הרי גם שיקולים שכאלה חייבים לעלות על שולחן הדיונים. גם התירוץ של שר האוצר כאילו השר הנוסף במשרד מיצג אותו אינו מספק, ליברמן הוא האיש החתום על התקציב, סגירת השמיים, צמצום מקומות העבודה ועוד משליכים באופן ישיר על הכלכלה הישראלית, על צפי הצמיחה ועוד, כיצד יוכל להביע דעתו או להציע חלופות אם אינו נוכח בצומת קבלת ההחלטות.
הן ליברמן והן לפיד הם ראשי מפלגות שנשלחו על ידי ציבור גדול כדי שאלה ישמיעו את קולם, אינם שרים בלבד הם שליחי ציבור עם אחריות לייצג את הציבור שלהם לא רק את משרדם, במקרה הנוכחי חסרונם הוא האשמה והוא גם האחריות שבחרו לא לשאת בה לא כשרים ולא כנבחרים. חסרונם גם מעורר תהיה על צורת החשיבה של הממשלה הנוכחית, הכי קל זה לאפשר לטוס, לערוך מופעים, לתת יד חופשית ולקוות לטוב, קשה יותר לקבל החלטות מגבילות. קל יותר לזכות באהדת הציבור כשאין הגבלות אבל האהדה תתחלף בזעם כשיהיו מוטלות גופותינו בשערי בתי החולים.
ארה"ב נמצאת בימים אלה בסערה בין משרד ההגנה למשרד החוץ בשאלה מהי המדיניות הנכונה מול המתרחש באפגניסטן. ב11.9.21 הכריז הנשיא ביידן יצא אחרון החיילים האמריקנים מהמדינה ו20 שנות לחימה יסתיימו. התקווה היתה שהממשל המערבי בקאבול יידע להתמודד עם הטאליבן, התקווה הזו גם צמחה מתוך שיח שנוצר עם טאליבן בשנים האחרונות, הבעיה היתה שלא התקיים שיח אמיתי סביב הצהרת ביידן והשלכותיה.
היועצים הצבאיים היו אומרים לו שהכרזה כזו שומטת את המקל מידי ארה"ב מול טאליבן, יתרה מכך מייצרת חשש אצל הידידים בקאבול ומבהירה לאויביים הפונדמנטליסטים שהכל תכף ייגמר, ההצהרה הביאה לתוצאה הפוכה בדיוק מזו שהיתה הכותרת ביום שאחרי, המציאות בשטח היא שטאליבן כבר השתלטו על שני שליש מהמדינה, המלחמה לא הסתיימה היא בדרך להתחיל מחדש.
בהסבר המילוני על תכנון ארוך טווח נכתב כי הוא גם מניח את אבני היסוד לקבלת ההחלטות קצרות הטווח, נדמה לי שהממשלה הנוכחית טרם גיבשה את התכנון ארוך הטווח וכבר מיהרה וממהרת להניח אבנים בשביל, מתברר שלא כל האבנים משתלבות, נוצרים חורים ובורות ואנחנו עלולים להתקשות לצאת מהם. קחו לדוגמא את שאלת פתיחת בתי הספר בראשון בספטמבר, אנחנו שלושה שבועות לפני, אין מתווה מסודר, ראשי השלטון המקומי מנהלי בתי הספר וההורים לא יודעים עדיין כיצד להיערך, ממשלות לא נופלות רק בשל הצבעת אי אמון בכנסת, כאשר הציבור מאבד אמון בממשלה זו שאלה של זמן עד שהתקשורת והאווירה הציבורית יביאו לנפילתה, הראשון בספטמבר 2021 עולל להיות נקודת שובר שוויון דומה גם לממשלה הנוכחית אם לא תתאפס.
נכון יותר לו תתכנס הממשלה ותגבש יעדים לשנים הקרובות ולפיהם תגזור את התקציב, נכון שהקבינט יתכנס ויגבש מדיניות ברורה מול לבנון הקורסת וממנה ייגזור את מנעד התגובות הצבאיות והמדיניות, נכון שקבינט הקורונה יתכנס על חבריו כולם ויקבע יעדים ברורים ומדרגות גם לטובת שקיפות מול הציבור אבל גם כדי שהציבור יידע לאן רוצה הממשלה להוביל.