ח"כ אבי מעוז תקף לא מזמן את ביקורו של ראש הממשלה בנט במחנה בני עקיבא. לדעתו בנט לא יכול להתרגש משילוב בין ערכי הציונות הדתית, ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, אחרי שהקים ממשלה עם מפלגות השמאל.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שאדם מואשם שהוא לא חלק מהציונות הדתית. נדמה שהמגזר הדתי-לאומי עסוק ללא הרף בהגדרות, ובשאלה מי בפנים ומי בחוץ, מי דתי-לאומי ומי "לא ראוי" להגדרה הזו. מספיק אם נזכיר את שותפו של מעוז למפלגה, איתמר בן-גביר, שנפגע כאשר שמע במהלך אחת ממערכות הבחירות האחרונות שיש מי שמגדיר אותו "לא חלק מהמגזר".
וזו הזדמנות לדון קצת בשאלה הזו, מיהו ציוני דתי ומה זה אומר.
אחד ועוד אחד
לפני הדיון על כרטיסי כניסה למועדון, מי "ראוי" להיות חלק מהמגזר והאם הקבוצה הזו היא משהו מעבר להגדרה חברתית, בואו נדבר על הכותרת: ציוני-דתי (או: דתי-לאומי).
איש חכם אמר לי פעם: הדבר שמייחד את הציונות הדתית הוא האמונה שהקב"ה מחזיר את עם ישראל לארצו, שהתהליך שאנחנו נמצאים בו עכשיו הוא הגאולה השמימית שהתפללנו עליה וכספנו אליה כמעט אלפיים שנה. החילונים לא מאמינים בזה: הם חושבים שאנחנו בכוחנו ובעוצם ידינו עלינו מהגולה, ומה יש לדבר פה על א-לוהים; וגם החרדים לא מאמינים בזה: מבחינתם הסיפור הוא במקרה הטוב התגלגלות טבעית של עם ישראל מארץ זרה אחת לאחרת, ובמקרה הרע מעשה שטן.
אם כן, הציונות הדתית היא אוסף של אנשים שעונים לשתי הגדרות בסיסיות: הם ציוניים, כלומר חושבים שאנחנו צריכים לפעול אקטיבית כדי לקדם עוד ועוד את תהליך הגאולה ואת מדינת ישראל, וגם דתיים, כלומר מחויבים לתורה ולנותנה. כל מי שעונה לשתי ההגדרות האלה הוא דתי-לאומי.
כאן מייד יתערב כל סוציולוג, או סתם כל אדם עם עיניים בראש, וימחה: ההגדרה הזו פשטנית וכללית מדי. יש חרד"לים ומזרוחניקים ולייטים וחובשי קסקט, יש רצף דתי ויש בעלי תשובה, יש אשכנזים של יישובים אליטיסטיים וספרדים של עיירות פיתוח, יש מתנחלים ויש עירוניסטים, יש בית אל וגבעת שמואל, קריית משה וקריית ארבע, יש קו ויש גוש, יש ימין קיצון ויש שמאל דתי, ועוד המון אנשים שלא נכנסים לאף אחת מההגדרות האלה. אז נכון שיש ערכי יסוד משותפים, אבל איך אפשר להכניס את כל הזרמים והאנשים האלה מתחת מטרייה אחת? זה כבר לא מגזר אחד, היום אלה שני מגזרים לפחות. אולי שלושה, אולי עשרה.
מה רע בקצת טשטוש
ואני אשאל בתגובה: מה הערך בכל החילוקים האלה? מאיפה מגיע הרצון הטהרני הזה להגדיר את עצמנו דווקא כקבוצות שונות: המגזר שלו זה לא המגזר שלי (ואולי גם: התורה שלו זו לא התורה שלי), אנחנו שייכים לפלגים שונים, אנחנו אחרים? למה לחדד ולהדגיש את הגבולות, במקום לטשטש אותם?
נדמה שהמוטיבציה מגיעה ממקום אנושי בסיסי מאוד: לעתים קרובות יש לאדם נטייה להגדיר את עצמו דרך האחר. קל להסביר בדיוק מה מבדל אותנו מהקבוצה השכנה, וכך להסביר לבנים ולתלמידים שלנו בדיוק מי ומה אנחנו. זה פתרון חינוכי מתגמל ברמה המיידית, אבל יותר מדי פעמים אנחנו מגלים שפתחנו חזית דווקא מול האנשים הכי קרובים אלינו.
הציונות הדתית הופכת להיות טובה בזה יותר ויותר. כל יום קם מחקר טרי או מאמר חדש שקובע שאנחנו לא ציבור אחד, ואין מה לדבר על זה בכלל. למה שלא ננסה במקום לחדד את הגבולות, להרחיב את המעגל ככל האפשר?
נכון, לא כולנו "ציונים" באותה רמה, יש כאלה שמתגייסים לשלוש שנים וממשיכים לקצונה ומדברים על צה"ל עם אור בעיניים, וכאלה שמתגייסים לשישה חודשים לרבנות, וכאלה שבכלל התעייפו מכל השיח האידיאולוגי הזה, והולכים לצה"ל כמו כולם, רק כי זה מה שצריך. ולא כולנו "דתיים" באותה רמה, יש כאלה שמקפידים יותר על בין אדם למקום וכאלה שמקפידים יותר על בין אדם לחברו, כאלה ששומרים על קלה כחמורה וכאלה שקצת יותר קשה להם עם זה, כאלה שמקיימים מצוות עם ניצוץ בעיניים וכאלה שנמצאים בבית הכנסת בעיקר כי הם גדלו לתוך זה.
אבל מה זה משנה. ממתי אנחנו מדקדקים אחד בציציות (או בדגלים) של השני?
תחשבו על זה, איזה כוח יש לקבוצה מגובשת של מאות אלפי אנשים, שמצהירים שהם מאמינים ב-ה' ובכך שהוא גאל את עם ישראל, שכולם שומרים שבת וכשרות וטהרת המשפחה, חוגגים את פסח ומתפללים בשמחה ביום העצמאות? איזה כוח יש לרבנים שלהם, אם הם מחליטים שעוד לפני המחלוקות והדיונים ההלכתיים והאידיאולוגיים (שאין לזלזל בהם, כמובן) – הם חלק מציבור אחד. איזה מבט יש לאדם מן השורה, שנושא עיניים אל המנהיגים שלו ורואה שהוא לא חלק מאיזה קומץ שמסוכסך עם הקומץ השכן, אלא מעוצמה של תורה, של ערכים, של חינוך. איך זה יכול להשפיע על התפיסה העצמית של הדור הבא, על האמונה בצדקת הדרך, על הרצון להמשיך להיות חלק.
כמובן, יש ויכוחים פוליטיים וערכיים, ולא צריך לטשטש אותם. יכול להיות אפילו שנגלה שיותר נוח לנו, גם אם זה מצער, לרוץ לכנסת בשתי מפלגות שונות. יש כאלה שמאוכזבים מהמהלכים והבחירות של האחרים, יש כאלה שחושבים שבדרך של רבנים מסוימים יש סכנה, שיש פה הקצנה ושם התרופפות, ושצריך להתריע כנגדן. הכול נכון והכול חשוב.
אבל הבסיס צריך להיות שאנחנו ציבור אחד, שיש בו הרבה גוונים. וכמובן שגם זה רק חלק מהזהות שלנו, כי בשורש אנחנו חלק מעם אחד. כמו שיש לנו משפחה גרעינית, על הגוונים השונים והדעות השונות, וגם היא חלק מהמשפחה המורחבת.