אתה הולך ברחוב ורואה פתאום חפץ מונח על הארץ. אתה מתכופף ומגלה אבידה שנפלה למישהו. מה אתה עושה?
כן, ידוע שיש מצווה לחפש אחרי אותו אדם ולהשיב לו את החפץ, אבל זה כרוך במאמץ, זה גוזל זמן, ואתה בדיוק נורא ממהר, עסוק...
בא לך פשוט להמשיך ללכת, ושמישהו אחר ידאג לזה. כאן באה התורה ואומרת: רגע, "לא תוכל להתעלם" (דברים כב,ג).
יש כאן משימה שמוטלת עליך – אל תעצום עיניים ואל תפנה לה עורף. אבל שימו לב לניסוח: הפסוק לא אומר: אסור לך להתעלם, אלא 'לא תוכל', כאילו זו המציאות: אתה פשוט לא תוכל להתעלם.
וזו הבשורה של התורה: בתוך תרבות שמחנכת אותנו לאדישות. ל'חיה ותן לחיות'. כל אחד והאמת שלו, כל אחד חי בבועה שלו כשהעיניים צמודות למסך, אתה תתנהג אחרת.
זכור את הסיפור העתיק על הנסיך שיצא באותו יום מהארמון במצרים וראה עבד עברי מוכה באכזריות על ידי נוגש מצרי.
היו שם לא מעט אנשים מסביב אבל כולם רק הסתכלו, מקסימום נאנחו, אולי היו כמה שצילמו. אף אחד לא קם ועשה משהו.
מלבד משה שמתערב ומציל, למרות שסיכן בזה את חייו ואיבד את מעמדו בארמון המלך. משה היה אז נער צעיר אבל הוא לימד את כולנו את המסר: תהיה אדם שלא מסוגל להתעלם.
כשהלב שלך ייתקל במצוקה בצער בכאב– לא תוכל לעמוד מנגד.
עריכה: דוד הרשקוביץ