התפרעויות בגבול עזה
התפרעויות בגבול עזה צילום: רויטרס

אין מי שראה את הסרטון שהפיץ החמאס על המוני המחבלים שהגיעו בקלות בלתי נסבלת לחומת הגבול עם עזה, ועל המחבל שירה באקדחו לתוך חרך הירי בחומה בעוטף עזה ישירות אל ראשו של לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי, ודמו לא רתח.

קיבלנו הוכחה נוספת שגם החומה הבצורה ביותר לא יכולה לעמוד בפני מקוריות של אויב נבזה שמגלה אומץ מצידו. חומה איננה הגנה, גם לא מול החמאס בעזה. בהנהגה הישראלית לקחו כבר לפני שנים רבות באופן פשטני מדי את הפסוק מישעיהו שנקרא השבת בהפטרה "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ,וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ...". 

אצלנו בונים חומות על גבי חומות שאינן מביאות שום ישועה, והחמאס נשמע בארצנו, ושוד ושבר בגבולנו.

בגלי צה"ל שודרו השבוע עדויות של חיילים מהאירוע, שסיפרו כי "היינו 11 חיילים מול 500 עזתים. לא אישרו לנו לירות כדי לא לחמם את הגזרה".

זו תוצאה של פסיכוזה מעוותת שהנחיל השמאל הישראלי לחברה הישראלית מאז הסכם אוסלו: לשכוח שנשק נועד כדי להפעיל אותו בירי, והירי נועד להרוג. אל מול המאות שהתקבצו על חומת הרצועה, היה צריך לירות בכינון ישיר על מנת להרוג. גם אם מדובר בנערים צעירים, גם אם מדובר בנשים, בדיוק כמו שנעשה השבוע בשכם כלפי המחבל שביקש להרוג באבן את אחד מחיילינו.

כל מי שעלול לסכן חיי ישראלי, חייל או אזרח, צריך לחזור הביתה בשמחה בארון מתים. זה מה שהיה צריך לעשות בעוטף עזה, זה מה שהיה צריך לעשות מול הפורעים הערבים בפרעות האחרונות בערים המעורבות. כשהחלו הפרעות בשנת 2000, כשערביי ישראל הצטרפו לאחיהם ביו"ש, המשטרה ביצעה ירי. 13 ערבים נהרגו. הערבים נכנסו להלם והפסיקו את ההתפרעויות. לא בטוח שספירת גופות נכונה במאבק עם הפלשתינים ביש"ע. אבל ערביי ישראל, ב-73 שנות חיים במדינת ישראל, אימצו התייחסות יהודית לחיי אדם. אצל ערביי ישראל, בניגוד לאחיהם הפלשתינים ביש"ע, אין 'שהידים'. הריגת 13 אזרחים הכניסה אותם להלם.

הבעיה היתה שראש הממשלה דאז אהוד ברק, מסיבות פוליטיות מובהקות של שרידות (שלא עזרו לו), נכנע להנהגה הערבית והסכים כעבור זמן להקים ועדת חקירה ממלכתית והזויה לבחינת התנהלות המשטרה, ועדת אור, שגרמה נזק בל יתואר להרתעה הישראלית הפנימית. 

הרוגים הם הצלחה 

החיילים בעוטף עזה לא מקבלים את הפקודה הכל אך פשוטה הזו, לירות על מנת להרוג, לא בגלל הקואליציה עם רע"מ, ולא בגלל שבנט מפחד מביידן, אלא כי מדינת ישראל, לא מעט באיוולת מנהיגיה בעשורים האחרונים, תימרנה את עצמה למצב שבו ניצחון במלחמה הוא בעצם הפסד, פגיעה באוייב היא הצלחתו, וניצול הצלחה הוא תבוסה שלה עצמה. 

בנוהג שבעולם, כשצבא נלחם נגד אוייביו, מטרתו להרוג כמה שיותר מחיילי האוייב. בעימות הישראלי-פלשתיני, ככל שיותר פלשתינים נהרגים –זהו ניצחון פלשתיני. כי מיד מוגשות תלונות לבית הדין בהאג, והפגנות אנטישמיות סוערות בכל הקמפוסים, וכל העולם מגנה, ונשיא ארה"ב מזהיר, והתקשורת הכללית מהדהדת את כל הפעולות הללו, ודעת הקהל הישראלית דורשת מהממשלה להתקפל.

עוד באותו נושא:

כך שכל הרוג פלשתיני הוא סיבה למנהיגיהם לחייך. מה עוד שבחברה שאהידית, כזו שמקדשת את המוות על 72 בתולותיו על פני קדושת החיים, הרוגים אינם הרתעה אלא הצלחה. בחשיבה היהודית המוסרית שלנו, לחיי אדם יש ערך חשוב. לא בחברה המוסלמית.

בנוהג שבעולם, כשצבא כובש שטחים של צבא האויב, זהו ניצחונו שלו. כך היה במלחמת העצמאות שלנו, כך היה במלחמת ששת הימים. כך היה גם במלחמת יום הכיפורים. בעימות עם הפלשתינים, השתלטות על שטחי אוייב הם ניצחון של האוייב. עד כדי כך שיכנענו את עצמנו בכך, שכל הדיונים על העימותים הצבאיים נסובים סביב השאלה-בעיה 'מה נעשה אם חלילה נצטרך לכבוש שוב את עזה-שכם-רמאללה-חברון?' ואיך נתמודד עם הסכנה הנוראית הזו. לכן בכל המבצעים ברצועה, גם כשצה"ל כבר נכנס לשטחי חבל עזה, הוא מיהר לברוח משם עם תום המבצע, במקום לחזק את האחיזה במקום ולאותת לחמאס: תקפת – הפסדת את הדבר הכי יקר לערבים: שטח.

החמאס הוא אחד האוייבים המרים של מדינת ישראל – ומדינת ישראל עושה הכל לשמר את שלטונו בעזה, כי קריסת שלטון החמאס והשלטת אנרכיה ברצועה זו סכנה לישראל. 

בנוהג שבעולם, כשמדינה או ישות נמצאים על סף קריסה כלכלית, הדבר האחרון שהם חושבים עליו זו מלחמה. 'המלחמה הקרה' בין ארה"ב ובריה"מ הסתיימה לפני חצי יובל, כשברית המועצות הגיעה אל סף קריסה כלכלית. מלחמה עולה כסף. כל העולם השפוי היה מאושר אם איראן, למשל, היתה קורסת פתאום כלכלית. אף אחד לא היה חושש שבגלל שאיראן קורסת סכנת המלחמה גוברת. אדרבא, כל ההיגיון של הסנקציות הכלכליות היה שזה הגורם שעשוי למנוע עימות צבאי.

ואילו כאן – עולם הפוך. סכנת הקריסה הכלכלית היא סכנה למלחמה. 

כל מומחי הביטחון, עם או בלי מרכאות, מסבירים-מזהירים-מאיימים שלחץ כלכלי מצידה של ישראל על הרצועה לא ישפיע על החמאס ורק יביא למצוקה שתביא להתפרצות אלימה נגדנו – ובכך אנחנו ממש לא מעוניינים – או שתביא לקריסת שלטון החמאס, ואז תהיה אנרכיה וישוגרו רקטות אין ספור ואוי ואבוי.

מדינת ישראל, באיוולת מנהיגיה בשני העשורים האחרונים, מימין ומשמאל, תימרנה את עצמה לכך שהפלשתינים מאיימים עלינו במה שהיה אמור להיות איום ישראלי עליהם. ההיגיון הצרוף מחייב שישראל היא זו שתאיים על הפלשתינים: אם לא תוותרו, לא תקום מדינה פלשתינית. בפועל הפלשתינים הם אלו שמאיימים עלינו: אם אתם, הישראלים, לא תוותרו, אם לא תקבלו את כל דרישותינו הקיצוניות, כולל מימוש זכות השיבה באופן שיסכן את קיומה של מדינת ישראל – לא תקום מדינה פלשתינית. 

 ואצלנו נבהלים: אוי, אוי, מה יהיה? איך נחיה בלי מדינה פלשתינית? אם לא תקום מדינה פלשתינית זהו 'סוף הציונות' – האמירה הכי אהובה בפי גורמי שמאל רבים. 

אצלנו שוכחים שבמציאות של בזאר טורקי, מי שמפגין להיטות למכור מוצר מסויים – אוטומטית מפחית את התמורה שיקבל עבורה. ומי שמגלה להיטות לקנות מוצר מסויים – יזניק במעשהו את המחיר למרומי שחקים. פוליטיקאים ישראלים (מישהו אמר יאיר לפיד?) מפגינים להיטות לקנות שלום ולמכור שטחים – ובלהיטות הנואלת הזו הם מייקרים את מחיר השלום, ומוזילים את התמורה ל'שטחים'.

כך אנחנו במו אצבעותינו מביאים לקריסת מנופי הלחץ שלנו – ומקוננים על מר גורלנו. זה ההיגיון המזרח-תיכוני.

צילום: חגי הוברמן

המתנה של 'רפואה חליפית'

תגובה כנגד הטרור מהרצועה, כמו שנעשתה אור ליום שלישי אחרי מתקפת בלוני התבערה, לא צריכה להימדד בספירת גופות של ערבים בעזה. ספק באמת כמה זה יעיל. יש דרכים נוספות. הקורא מוזמן להתבונן בתמונה המלווה את הטור הזה: זהו שפך נחל הבשור (נחל עזה) בין עזה ודיר אל בלאח, ומעליו הגשר המחבר בין שתי ערים אלו. בכל פעם שאני שומע על ירי רקטות לשטח ישראל, אני משתומם איך זה הגשר הזה נשאר שלם, וכמוהו הגשר המקביל על אותו נחל מזרחה משם, ליד צומת נצרים. מיטוט שני הגשרים הללו ינתק את מרחב העיר עזה מדרום הרצועה. פגיעה בגשר על נחל סלקה באיזור דיר אל בלאח, ינתק את דיר אל בלאחמחן-יונס. נראה את החמאס מנהל את העניינים בלי יכולת לנוע לאורכה של הרצועה. הגשר שבתמונה הופל במבצע 'עופרת יצוקה', ונבנה מחדש כעבור זמן. להפיל גשר לוקח כמה שניות. לבנות אותו מחדש – כמה חודשים. 

כך גם בלבנון. לבנון מחורצת בנהרות, את חלקם אנו מכירים היטב: ליטני, זהרני, אוואלי, נהר אל-כאלב. כל נהר כזה מחייב גשרים תחבורתיים כדי לחצות אותו. הפלת הגשרים פשוט תנתק את חלקי לבנון השונים אלו מאלו. בלי להרוג אזרחים. זה יכול להיות איום על חיזבאללה יותר מכל פגיעה אחרת.

בצה"ל זוכרים היטב את מבצע 'רפואה חליפית'שנערך ב-24 ביוני 1999, שבצה"ל ראו בו את 'המתנה שביבי השאיר לאהוד ברק'. ביוני 1999 לאחר הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, אחרי שנתניהו הפסיד בבחירות לאהוד ברק אבל עוד לפני שברק כונן את ממשלתו, ירה חיזבאללה עשרות קטיושות על הגליל. בעקבות הירי הציע שר הביטחון, משה ארנס, להגיב באמצעות גביית מחיר ממדינת לבנון עצמה, במטרה להכריח את סוריה ששלטה אז בלבנון באופן לא רשמי לכפות רגיעה על ארגון חיזבאללה. הצעתו התקבלה ובתגובה יצא חיל האוויר הישראלי ב-24 ביוני בערב להפצצה נרחבת בלבנון, שנמשכה גם בלילה של תחילת 25 ביוני. בהפצצה הותקפו מפקדות של חיזבאללה, אבל בעיקר מטרות אסטרטגיות ברחבי לבנון, בהן שתי תחנות כוח גדולות ממזרח לביירותשהשמדתן גרמה לפגיעה משמעותית באספקת החשמל לתושבי לבנון. יעד נוסף שהושמד היה מרכזיה סלולרית מדרום לביירות.

פגיעה נוספת, משמעותית, היתה בשלושה גשרים על נהר אוואלי שקישרו בין ביירות לדרום לבנון ומחלף על כביש החוף הלבנוני בין דאמור לליטני, כ-20 ק"מ דרומית לביירות. הגשרים שנפגעו הוחלפו אמנם תוך ימים אחדים בגשרים זמניים שהקים צבא לבנון, אבל ההלם שאליו נכנס חיזבאללה גרם לכך שלאחר המבצע הושגה רגיעה ארוכת טווח למשך כמעט שנה – עד שאהוד ברק החל לקדם את הנסיגה החד-צדדית מלבנון.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו