חיה ברויאר היא אחות ראשית במחלקת טיפול נמרץ קורונה בשערי צדק שמוצפת בימים אלו בחולי קורונה במצב קשה. כשנה וחצי חלפו מאז הגיע החולה הראשון ועתה, בשיא החשש מהגל הרביעי, היא מספרת על מה שחוותה בבית החולים.
אני תופסת אותה בזמן החופשה הראשונה שלה מאז פרוץ נגיף הקורונה בישראל. "לא באמת יצאתי לחופש", היא אומרת בחיוך. "עבדתי בימים ראשון ושני וחוזרת לעבוד שישי שבת, אבל זה עדיין שובר שגרה ועדיין כיף".
מה שונה הגל הזה מהגלים הקודמים של הקורונה? "יש הבדל מאוד משמעותי בין הגלים, אי אפשר להגיד שבגל הרביעי אנחנו הולכים למשהו לא ידוע. בהתחלה אף אחד לא ידע להתמודד עם זה, היום זה לא ככה אנחנו מאוד מפוקחים ויודעים מול מה אנחנו עומדים. זה מבאס לחזור לזה, לדעת שזה מתחיל שוב מהתחלה".
בשבועות האחרונים אנחנו עדים למספר רופאים ורופאות שיוצאים ומדברים על שחיקת החמלה כלפי מטופלים לאור חוסר ההתחסנות. מה את חושבת על זה? "אני לא באה מהמקום השיפוטי. החולים שאנחנו מטפלים בהם הם כולם לא מחוסנים. הגיע אליי לטיפול נמרץ אדם שניסה להתאבד, אני לא יכולה להיות שיפוטית. אני מנסה להימנע מהמרכיב של השיפוטיות, זה לא במיינד זה לא שיקול, מה זה משנה לי שהוא לא התחסן כרגע התפקיד שלי הוא להעביר אותו ממצב איקס למצב ווי. אני כועסת על הסיטואציה ולא על הבן אדם. כשהוסרו המגבלות שמחתי, חשבתי שלא נחזור לזה שוב ועכשיו זה מבאס".
ברויאר מספרת על העבודה בבית החולים במהלך הקורונה: "העבודה בתוך הקורונה היא עבודה תובענית מאוד. חולי הקורונה הם קשים מאוד מבחינה נשימתית וחלק מהטיפול בהם הוא לא רק ההנשמה או האקמו שכולם מדברים עליו עכשיו. להפוך את החולה לשכב על הבטן למשל, הרבה מחולי הקורונה הם אנשים עם עודף משקל, פגשתי כאלה הרבה במחלקה, 190 קילו וצפונה. אז את לוקחת בן אדם כזה גדול כשהוא מונשם ומורדם וצריכה להפוך אותו, לפעולה הזאת צריכים להגיע חמישה אנשים, רופא שמוודא שהמטופל לא יתנתק מהמכשירים ואנשי צוות. מעבר לקושי הפיזי הפעולה הזאת קוראת בזמן שהוא מחובר להרבה מכשירים כולל מכונת הנשמה. הפחד הוא שיצא בטעות צינור ההנשמה".
אנשי הצוות הרפואי מגנים על עצמם מפני הידבקות בזמן השהות במחלקות הקורונה דרך תלבושות מיוחדות המאפשרות הגנה הרמטית. ברויאר מתארת קושי בלתי נסבל ואומרת: "אנחנו כל הזמן ממוגנים ועטופים בניילונים ובמסיכות, כמה מאיתנו לוקחים לפעמים שלוק של אוויר מתחת למסיכה, בזמן של טיפול בחולים אי אפשר לעשות את זה".
כמנהלת טיפול נמרץ קורונה ברויאר מספרת שהאחריות והדאגה היא לא רק כלפי החולים, אלא גם על הצוות הרפואי שלעיתים קרובות יוצא מאיזון - ובצדק. "ההתמודדות כמנהלת היא בכמה מישורים, לשמור על רמה מקצועית גבוהה ולשמור על הצוות שלי, לדאוג שתמיד תהיה אוזן קשבת, שיש מי ששומע אותם, שיש תשומת לב. יש נפילות של הצוות, כלומר קושי נפשי בגלל תמותה של חולים ובגלל רצף של תמותה של חולים ובגלל הלבד שאתה יכול להרגיש בתוך זה".
אנשי הצוות הרפואי מתמודדים עם הרבה קשיים אישיים ומקצועיים במסגרת המלחמה האינטנסיבית כנגד הנגיף. ברויאר מוסיפה לשתף: "בגלים הראשונים פנו אליי אחיות שגרות בדירת שותפים שאמרו שהשותפים שלהם רוצים להוציא אותן מהדירה כדי שלא יביאו להם קורונה. אני אישית דיברתי עם אותם שותפים וניסיתי לסייע".
ברויאר משתפת גם בפגישות עם פסיכולוגית שאנשי הצוות הרפואי במחלקה קיימו באופן אישי וקבוצתי. מה מציפים בפגישות? "מאוד תלוי במה שעבר עלינו באותו השבוע. באחת הפגישות היו התמודדות עם אבל של פטירה של שני בני משפחה, מראה של בן ואמא חולים בקורונה והבן רואה איך עושים החייאה לאמא שלו ברגעיה האחרונים. מוות הוא תמיד עצוב ואי אפשר להיות אדיש, אין ניתוק רגשי", היא משתפת.
היא מתעכבת לתאר את תחושת הבדידות שחשים בה אנשי הצוות הרפואי. "אתה מרגיש שאתה בתוך מלחמה וכשאתה יוצא מהמחלקה העולם בחוץ נוהג כרגיל", היא מסבירה. "יש חוסר היענות גדולה לעטיית מסיכות, לקרבה. העולם חי את חייו כאילו אין קורונה וזה מבאס אותי. זה נובע מכך שכל אחד חושב על עצמו, על האני במרכז, אני חושבת שאם זה היה פחות אנשים היו לוקחים אחראיות והיו נשמעים יותר לכללים. המשמעת העצמית של כולנו כציבור היא לא טובה".
לוקחים את העבודה הביתה? "זה תפקיד של עשרים וארבע שבע וזה קורה לפעמים כשיש אירוע חזק כמו שני בני משפחה שנפטרים. זכור לי שהיה לנו יום שהיה במהלכו הרבה פטירות. כשיש רצף כזה של מקרים אתה יודע שאתה חייב להרים את הצוות, באותו יום עשינו זום ספונטני, היה לי מאוד קשה הרגשתי שאני מרוקנת אז איך אמלא אחרים?", היא תוהה וממשיכה, "זה היה קשה בעיקר כי לא היה לי מה להגיד וכשנגמר לי מה להגיד אני הולכת לטקסטים. הבאתי טקסט של הרב סולובייצ'ק על שליחות שמדבר על כך שאדם נברא בתור שליח, שעם זה שהוא נמצא בזמן מסוים במקום מוגדר זאת השליחות שלו ואצלנו זה היה בולט מאוד בשנה הזאת וזאת השליחות שלנו. הטקסט השני שהבאתי זה המשפט 'הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם. אנחנו ממשיכים לצעוד עם ראש מורם'".
ברויאר, המשמשת כאחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ כבר 17 שנה, מלמדת שכאשר מדובר בחיי אדם זה לא עניין מקצועי וקר, חייב להיות מעבר וזה אנושיות. "יש לנו מקצוע ייחודי מאוד ובאמת סוג של ייעוד. יש לנו יכולת להשפיע על אנשים ברגעים קשים מאוד שהם נמצאים בהם. לטיפול נמרץ אנשים מגיעים ב'בום', פתאום קיבלת אירוע מוחי, זה הכל פתאום, אתה לא מתכנן להגיע לטיפול נמרץ. בן אדם צריך לפגוש מולו מישהו שיתן לו טיפול לא רק הכי מקצועי אלא גם הכי אנושי זה חייב להיות חלק מהחבילה".
מה את יכולה להגיד לאנשים שחושבים שמדובר בשפעת רגילה ולכאורה חושבים שעושים מזה סתם עניין? "אני מזמינה אותם לראות בואו תגידו אם בשפעת רגילה זה כך", היא מסכמת.