המצווה המרכזית והייחודית של ראש השנה היא שמיעת קול שופר כפי שנאמר "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כ"ד).
צלילי השופר פותחים את הימים הנוראים. התקיעה והתרועה מהווים הכרזה והצהרה על כך שהקב"ה מולך לבדו על תבל ומלואה. במשנה ובגמרא במסכת ראש השנה נקבע שאין לתקוע בקרן של פרה, וכי ראוי לתקוע בקרן של איל.
אחד מההסברים לאיסור התקיעה בקרן של פרה, נעוץ בכך שקרן זו מזכירה את חטא עגל הזהב ואת הכישלון של עם ישראל ולכן אינה יכולה גם ללמד זכות ולכפר ("אין קטגור נעשה סנגור"). העדיפות לתקיעה בקרן של איל די מובנת משום שהיא מזכירה את עקדת יצחק ואת אילו של אברהם אבינו.
בנוסף, ייחודו של השופר הוא דווקא בטבעיותו ובראשוניותו ולכן אין אנו תוקעים בחצוצרה או בכלי נגינה מתועש ומלאכותי ואף לא בשופר שמצופה בזהב במקום שבו הוא מתחבר לפה. המטרה של התקיעה בשופר פשוט נועדה לא רק לעורר את האדם שמבקש לשוב לעצמו ולמקוריותו אלא גם לחבר אותו מחדש לפנימיותו הטבעית.
מרוץ החיים, האילוצים והמחויבויות, גורמים לו לאדם לא פעם לאבד את זיכרון הראשית והמקור. שוכח הוא את עצמו ואת עצמותו הפנימית והטבעית, שקדמה ל'מסכות' שהלביש על פניו. כאשר האדם שומע את קול השופר, דווקא מכלי שהינו כביכול מיושן ובראשיתי, הוא מסוגל להיזכר ולעורר את אותן חוויות ראשוניות ובסיסיות שבנפשו. זו גם הסיבה לכך שהמצווה היא דווקא "לשמוע קול שופר" ולא לתקוע או להריע בו.
הצורך האנושי התמידי ליצור ולחדש, לפעול ולהשפיע, הוא נפלא וחשוב, אך לעיתים הוא זה שמונע מהאדם לחוש את הפנימיות שבתוכו. הציווי לשמוע מחייב את האדם לעצור את מרוץ העשייה וההשפעה ולהתחיל 'להקשיב' לחיים ולנפש כפי שהם, ולא כפי שהאדם מבקש לעצבם ולייצר אותם מחדש.
בכוחו של השופר הטבעי הוא ליצור הקשבה פנימית, לעורר את כוחות הנפש הטבעיים ואת העצמיות ולעמעם ולמזער עד כמה שרק ניתן את 'רעשי הרקע' החיצוניים והמלאכותיים ואת הקולות והצלצולים שמבקשים לטשטש את הפְּנים הטבעי שבתוך האדם.
לקראת השנה החדשה והרצון להתחדש, אני מבקש לאחל לכל בית ישראל ולכל חייל ומפקד בצה"ל , להשכיל ולהקשיב לקול הטהור והנקי שנמצא בפנימיות תוך התעלמות מרעשים 'חיצוניים'. בדרך זו תובטח לכל אחד ואחת מאיתנו התחדשות אמיתית, עשייה מבורכת ושנה טובה הרבה יותר. "תחל שנה וברכותיה".
שנה טובה,
רב פיקוד הדרום, סא״ל הרב דוד חיימוב