הריון
הריוןצילום: איסטוק

הימים ימי סוף השבוע ה 38. בטני במזרח ואנוכי בסוף מערב, מקננת כמו נמלה לפני בוא החורף.

מסדרת, מזיזה, קונה, מחזירה, מחליפה ומחליטה: לכבוד הולדת הבת הקרבה ובאה, נצבע את חדר הילד, העתיד בשעה טובה להפוך לחדר ילדים, בצבע הכה מתבקש ירוק-בית-חולים. כל אחת והשפעות העבודה שלה על ביתה.

אני לקראת לידה כשהקודמת נגמרה בניתוח קיסרי. כל כולי כמהה ללידה רגילה. קוראת סיפורי ויבק, (VBAC=Vaginal Birth After Caesarian Section) נכנסת לעוד ועוד אתרים, מחשבת סיכויים, אך מסרבת להתכונן ללידה.

בפעם הקודמת התכוננתי כל כך הרבה וסיימתי בקיסרי. הפעם אני פשוט מתפללת ללידה רגילה. רק מתפללת ללידה רגילה.

באופן מעט מפתיע בעלי מאד זורם איתי ועם הקינון ונרתם למלאכת הצביעה.
השכם בבוקר אנחנו מכינים את החדר במרץ ומתחילים לצבוע שכבה ועוד שכבה ועם כל שכבה אני נאנקת יותר ומאגר הרחמים העצמיים עולה על גדותיו.

סביב שמונה בערב אני צונחת מיואשת על הספה בסלון ואומרת לו שמכאן הוא יכול לקחת אותי רק לחדר לידה. אני מהספה הזאת לא זזה.

כעבור 3 חצאי פיתה עם שוקולד (תכלס בחצי השני כבר הייתי יכולה להסיק שהלידה ממש קרובה) הרגשתי כבר לגמרי נינוחה ובתמימותי פתחתי טלוויזיה. מי חשב שהדבר הראשון שאראה יהיה בכלל פרסומת לאיקאה סייל? אוי לעיניים. מייד סגרתי והכרזתי: "מאמי, נוסעים."
הוא הוציא את הראש מדלי הצבע ושאל באימה: "כבר???" "אה", עניתי, "לא לחדר לידה, לאיקאה". האימה לא סרה מעיניו. "כן נו, חייבים ארון משחקים נורמלי. זה הולך להיות חדר ילדים, אמיתי. ואולי גם שידה קטנה. ושטיח, חייבים שטיח."
הזעקנו בייביסיטר בבהילות וטסנו לחנות, הוא מצוייד בעיפרון ורשימות ואני בבטן ונשימות. עוברים, בוחנים, בוחרים, מחליטים, יורדים לקומה התחתונה ואני מתהלכת עם העגלה כמו צב עם בית על הבטן והוא עוד מכניס פנימה רהיטים.
צעד אחד אני נאנחת וצעד אחר אני אומרת לו "זהו, מפה לחדר לידה. זהו."
הוא מסתכל עליי בתחינה ואומר לי: "תני לי את הלילה. תני לי לסיים להרכיב הכל ואז ניסע. עד 6 אני תופר הכל."

"קח את הלילה", אני אומרת לו, כאילו שהוא שלי.
אנחנו נוסעים הביתה, הוא פונה להרכבת רהיטים ואני לספירת דקות בין הצירים.
באורח פלאי השלב בו לא יכולתי יותר היה השלב בו הוא סיים כמעט הכל והתכוון ללכת לישון.
"נוסעים" אמרתי.
"סגור עכשיו", הוא אמר.
"לא לאיקאה, לחדר לידה".
"מההה?" הוא שואל בהפתעה כאילו הוא לא מוכן לזה כבר 9 חודשים.
"כן ועכשיו."
ואני לא יודעת את נפשי ולא יודעת את נשימתי. אנחנו נוסעים ואני כואבת וצועקת.
אנחנו מגיעים למיון ואני כואבת וצועקת ועוד איזה אאוצ' כזה מהמרפק שהוא נתן לי בצלעות: "זה מקום העבודה שלך, אל תעשי בושות". ממש מעניין אותי עכשיו, אני לא יודעת איך מתמודדים עם זה בכלל!
המיילדת במיון שואלת אותי שאלות ואני עונה לה בכן ולא ואאאאאאאאוווווווווווווהההההההההה אפידורללללללללללל ומזל שהוא היה שם כדי להשלים את החסר.
אני כבר מתחילה לראות כוכבים ובטוחה שאני יולדת עוד רגע במיון. היא בודקת אותי ואני מחייכת ומוכנה לשמוע את המספר 6 מינימום ומשום מה יוצא לה: "את עוד לא שם. לכי להסתובב קצת." עכשיו האימה עברה אליי.
כעבור עוד כמה צירים, בכי שקוטע את המילה אפידורל שוב ושוב ומופע פירוטכניקה של הקאות (ואולי כאן המקום לבקש סליחה מהמנקות, באופן גורף ושוטף מעכשיו ולכל החיים. לא עבודה פשוטה בכלל לנקות בבתי חולים) סוף סוף נכנסתי לחדר לידה.
"מה השם?"
"אפידורל"
"שם משפחה?"
"אפידורלללללללל"
"כמה כואב לך מאחד עד אפידורל?"
והנה הגיע המרדים.
אני ממש לא מגזימה כשאני אומרת שהוא נכנס והחדר התמלא אור. מולי הופיע איש מבוגר עם זקן לבן והדרת פנים כל כך מרשימה.
"אליהו הנביא!" אמרתי לו בהתרגשות.
"בגרסה הערבית", הוא ענה.
"אוקיי, אליהו ערבי!" החזרתי לו.
עוד מרפק מבעלי.
האפידורל עשה עבודה מדהימה, אני הלכתי לישון וחשוב מזה, הוא הלך לישון.
המשך בשבוע הבא...