"וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ--אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה"
הנה קרבים ימיי למות.
תחנות חיי חולפות אל מול עיניי.
שמע בני.
"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ"
אני לא יכול יותר לשבת.
אני מרים את עצמי ומתחיל ללכת במעגלים.
הולך והולך והולך, חוזר על עקבותיי שוב ושוב. אנא השם הושיע נא. אנא השם הושיע נא. אנא השם, אני מרים את עיניי מהעקבות בחול ומביט כלפי שמיא. כמה זמן זה נמשך כבר? יותר מהלידה הקודמת, יותר מכל לידה קודמת.
אני שומע אותה מתייסרת.
אני מכיר היטב את התחושה המזדחלת במעלה הבטן אל עבר ליבי המחסיר פעימה ומיד מפצה בכמה פעימות רצופות ומהירות. אני חושש. צל צילו של פחד אמיתי ומעיק מתגנב אל פניי ומעמעם את האור בעיניי.
זה כבר יותר מדי זמן. אנא השם הושיע נא.
כולן איתה, אני לוחש לעצמי מילים מעודדות.
זו, ודאי מגישה לה את היד כדי שתלחץ עליה וזו, מלטפת את פניה עם פיסת בד כדי לספוג את הכאב.
אני מנסה להינחם אבל הפחד ישנו. אנא השם. למה כל כך הרבה זמן?
*
אהבת חיי, ראשונת אהבותיי.
כל כך הרבה שנים שאני שלך. מהרגע הראשון בו עיני נחו על יפי תארך.
ביקשתי לתת לך את ליבי. הנחתי אותו על מגש שהמתין אצל אביך שבע שנות ימים אחדים. שבע שנים שבסופן לא קיבלתי אותך, איבדתי את תמימותי והנחתי אותה אצל המגש לעוד שבע שנים תמימות. זעקתי מה זאת עשית לי והבנתי שאת לא זעקת.
את ריחמת וחמלת וחסכת מאחותך בושה וכלימה. את הסימנים שלנו, את המפתח לקודש הקודשים שלנו, נתת לה על מגש של שקט. והנה היא לאה ואני אנה אני בא. אל עוד שבע שנות.
*
ליבי מחסיר עוד פעימה למשמע בכייך. אני מחכה בכיליון פעימות שתצא לקראתי המיילדת בחיוך, שאשמע קול בכי פעוט, אבל הזמן מתארך ואני ממשיך לעקוב אחר צעדיי. אנא השם הושיע נא.
*
רציתי שתהיי מאושרת. והיה לך קשה לראות את לאה, ותהר ותלד ותהר ותלד. ואת מצפה שיבואו בנים לגבולך.
אני עומד וממתין ומילותייך מהדהדות לי ברקות: הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי. והוא בא. יוסף. ואיתו אנחת רווחה והקלה ואיתו ציפייה שיוסיף לך השם. עוד אחד.
והנה עוד רגע קט והוא בא ועוד רגע ועוד רגע והוא מתמהמה ואני עוד רגע משתגע ומה אני שומע מבין הבכיות? אל תיראי אומרת לך המיילדת, גם זה לך בן היא אומרת.
יש בן! ליבי מנתר בקרבי.
אני עומד ומצפה לבואה, עומד ומצפה לשמוע מפיה: גם זה לך בן. ואני שומע קול תבהלה ואני שומע המולה ואני שומע בכי פעוט ושוב המילים שלך מהדהדות לי ברקות: ואם אין מתה אנכי. מתה אנכי. אבל הנה יש, אני שומע שיש.
רגליי כבר מזמן פסקו מלפסוע. עיניי מעצמן זולגות דמעות. אני לא שומע ממך קולות.
רק עומד וממתין.
והנה המיילדת יוצאת לקראתי, בידיה תינוק זז ובוכה ובפיה מילים זזות ובוכות.
אני נוטל מידיה את הרך שמחפש את חום גופך אך מתנחם בחום גופי ואני בכל כוחי מביט בה ומנסה להקשיב. אל תוך הכרתי רק מעט מילים נכנסות:
ותקש בלידתה. זה לא אופייני ללידה שניה. היא מסבירה והמילים הולמות ברקותיי: מתה אנכי. מתה אנכי. ויהי בצאת נפשה, כי מתה.
אני מצטערת, היא אומרת ומתרחקת ולפתע צועקת: "בן אוני! היא אמרה שתקרא לו בן אוני".
בן אוני, בן סבלי, בן צערי.
אוי רחל, כמה כח היה בך ולא ידעת.
*
אני לא אקרא לו על שם צערך, אני אקרא על שם עוצמתך כי רבה.
בן אוני, איש ימיני.
בנימין אני אקרא לו. בנימין.
*
אני עומד כאן על אם הדרך בית לחם ומבטיח לך, אהבת חיי, ראשונת אהבותיי, לשמור עליו בכל מאודי.
*
וַיִּקְרָ֥א יַעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃
**********
אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בסיפור מההיריון והלידה? אחות, מיילדת, רוצה לשתף סיפורים?
אשמח לקרוא!