לידה טבעית. אילוסטרציה
לידה טבעית. אילוסטרציהצילום: shutterstock

תקציר הפרקים הקודמים: אני לקראת לידה שניה. הלידה הקודמת הסתיימה בניתוח קיסרי חירום. כואב לי. ויותר באריכות: אפשר וכדאי לקרוא כאן.

אני בחדר לידה. הגעתי אל הנחלה – הלא היא חדר הלידה, ואל המנוחה – הלא היא הרגע המתוק בו האפידורל מתחיל להשפיע. הכאב מתעמעם ואיתו גם האור בחדר.

לפני שאני עוצמת עיניים אני מביטה באיש שלצידי. מקופל בתנוחת עובר על הכורסא. הוא כל כך עייף שאם אני מעירה אותו עכשיו ומבקשת ממנו לקרוא לדיילת הוא מושך בפעמון מצוקה, שואל מתי נוחתים וחוזר לישון.

אני שוקעת בשינה עמוקה ומתוקה, פחות או יותר האחרונה לשנה שבאה אחרי הלידה ולפתע האורות בחדר נדלקים.

אני מתעוררת בבהלה ומבין כל הרעשים הנשמעים בחדר אני שומעת היטב את המילה ממנה למדתי מאד מאד לפחד: האטות.

לא לא לא. זה לא קורה לי שוב.

המיילדת קוראת לרופא, נכנס עוד רופא ואני מתחילה להתנשם. לא לא לא. לא שוב.

הדמעות שלי מתחילות לזלוג והמיילדת תופסת את ידי בידה, העיניים שלה תופסות את העיניים שלי והיא אומרת בקול נחוש:

"לא זמן לבכות, זמן לנשום. נשימות עמוקות. ת-נ-ש-מ-י."

אני מנסה לנשום כמו ילד שהבטיחו לו סוכריה על מקל אם יירגע. היא מתרוצצת ומחברת אותי לכל הארסנל שיש לחדר לידה להציע כנגד האטות: חמצן לפנים, נוזלים לורידים, שכיבות לצדדים ופרקי תהלים.

אני מסתחררת והלידה הראשונה רצה לי במעגלים מול העיניים. לא שוב, אני פוחדת, רק לא האטות.

אט אט הצפצופים סביבי נרגעים וכמות אנשי הצוות בחדר מתחילה להידלדל.

"כרגע ממשיכים לידה רגילה", אומר הרופא בקול מאד תקיף, "עוד פעם אחת כזאת ואת נכנסת לניתוח". אני לא מאמינה למשמע אזניי.

"לא עוד ניתוח! המילה הזאת יוצאת איתך מהחדר. זו לא אופציה!" אני צועקת לרופא בליבי, אחרי שהוא כבר מזמן עבר לחדר אחר ולעוד חדר ובטח כבר שותה קפה. סתם, אין להם זמן לקפה.

"הרי התכוננתי ללידה רגילה! זה כל מה שרציתי. דאגתי להביא איתי עותק של דוח הניתוח כדי שתאפשר לי לידה רגילה, שמעתי את האזהרות שלך על הסיכונים הכרוכים בלידה רגילה אחרי קיסרי, הסכמתי, חתמתי, רציתי, תכננתי, אתה לא עושה לי את זה!"

אני לא בוכה שוב. אני נושמת, מנסה להתעשת, לאסוף את עצמי ואת תקוותיי והאיש שלי חוזר למצב שינה בישיבה.

ושוב המיילדת נכנסת. אני מתכווצת והיא מסתכלת עלינו ברוך ואומרת: "אני יודעת שאתם עייפים. אני יודעת שהעיניים נעצמות. אל תלכו לישון. עכשיו אתם מתפללים. שניכם."

הסתכלנו אחד על השניה בפליאה, מלמלנו תודה על קריאת ההשכמה והתחלנו להגיד תהלים במרץ. כלומר, אני התחלתי להגיד תהלים ובין פרק לפרק עצרתי כדי להעיר אותו שירים את הסידור שנפל לו כשהוא שוב התעפץ. ובין פרק לפרק אני מתחננת: לידה רגילה לידה רגילה לידה רגילה.

קופצת מכל צפצוף שחורג מדהרת הסוסים הנעימה של המוניטור, מציצה שוב ושוב על המספרים שעל הצג. הצוואר כבר תפוס לי לגמרי מהזווית הבלתי אפשרית ובתוכי אני נלחמת בקול הפנימי המיואש שאומר לי: עזבי, את הולכת באותו מסלול. אין לך סיכוי. ובסוף מתמסרת לקול השלישי שאומר: העיקר בידיים מלאות.

שוב צפצופים. שוב הדופק יורד. "תקרא לה!!" אני צועקת לאיש שלי שכבר מזמן לא ישן.

היא נכנסת עם פנים חצי מודאגות. "לנשום!" היא מקדימה פקודה לדמעה. "אולי זה סימן טוב, אולי את מתקדמת, בואי נראה".

כן, יש דבר כזה האטות טובות, כאלה שמבשרות על התקדמות. על רגע שמתקרב.

והנה היא מחייכת, חיוך של כמעט 10 ס"מ. "את שם", היא אומרת, "בעזרת ה' לא יהיה ניתוח"

אני בוכה ואומרת לה שאני לא מאמינה עד שאני אחזיק תינוקת בוכה בידיים.

אני שוב נכנסת למצב הקשב, עושה כל מה שהיא אומרת לי. נושמת, לוחצת, מרפה, לוקחת אוויר, נושמת שוב. לא לוחצת.

ושוב, ועוד קצת, ושוב היא אומרת שאני יכולה ועוד פעם היא אומרת לי שאני נהדרת ואני כבר לא יכולה לשמוע את זה! אני לא יכולה יותר!

והנה,

היא אומרת הנה? הנה זה טוב, הנה זו מילה שונה! מילה טובה!

והנה!

הנה הראש והנה מונחת עליי תינוקת בריאה וקירחת לחלוטין.

סכר הדמעות נפרץ. אני בוכה ומודה ובוכה ומודה.

על הלידה ועל הילדה ועל השחרור ועל החלום ועל כל הטוב אשר גמלנו ועל האיש שלידי. מי ידע שגם אצלו הסכר עוצר כל כך הרבה דמעות?

ורק הגברת הקטנה לא בוכה.

שוכבת עלי ומסתכלת על העולם. מרימה את הראש אל על כמו שהגדול שלי למד לעשות בערך בגיל חצי שנה.

"זה בסדר? שהיא לא בוכה בכלל?" אני שואלת.

"בסדר? היא עוד שניה טורפת את העולם, תסתכלי עליה! היא לגמרי בסדר!"

היום כשאני מכירה יותר לעומק את השובבה הזאת, שטיפסה על סולמות לארוחת בוקר בגיל חמישה חודשים, שכל כך אוהבת לבוא איתי ליום קניות באיקאה,

הכל מתחבר לי לתמונה אחת שלמה ומאד מאד מתוקה.

אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בסיפור מההיריון והלידה? אחות, מיילדת, רוצה לשתף סיפורים?

אשמח לקרוא!

[email protected]