"אי השוויון בין החברה היהודית לערבית מהווה בין היתר את הכר הנרחב לפשיעה" - כך אמר ביום שני השר לביטחון פנים, עומר בר לב, בנאומו על הפשיעה במגזר הערבי בפני מליאת הכנסת.
כנהוג במחוזותינו רבים יצאו בגנות דברי השר ותקפו את עמדתו זו בחריפות ברשתות החברתיות. אין בדעתי להתייחס לגופו של אדם אלא לגופם של הדברים ולציין כי הם אכן ראויים לבחינה מעמיקה בסגנון אומנות הלחימה –"אייקידו", המסיטה את כוחו של התוקף ומנתבו כנגדו.
השר בר לב הצביע על אי השוויון בין החברה היהודית לערבית כמצע אפשרי המצדיק את הפשיעה המרקיעה שחקים במגזר בעת האחרונה. בהיותו של ה"שוויון" ערך הטומן בחובו זכויות וחובות כאחד, האם התכוון השר להעדר שוויון בחובות או שכל כוונתו הייתה רק לאי שוויון בזכויות? שכן אם זו הייתה כוונתו אזי מדובר בהפליה גרידא, עליה יש לדבר גלויות מעל לכל במה אפשרית.
צודק השר ואכן קיים אי שוויון משווע המוצא את ביטויו בתחומי חיים שונים, עת זוכים הערבים לשוויון זכויות ולהקלות רבות אך לחוסר שוויון מובהק בחובות ובדרישות מהם, כדוגמת:
תחום הבנייה הבלתי חוקית המהווה תופעה נפוצה בחברה הערבית, שאכיפתה דלה ביחס לאכיפה בחברה היהודית. תופעה מוכרת וידועה שרבות נכתב ודובר אודותיה. במקום לאכוף את החוק בנחישות ונחרצות באופן שוויוני, ניכר כי המדינה משלימה עם המצב בחברה הערבית בכללותה, מתעלמת מקיומן של הפרות רבות, או גרוע מכך- מכשירה את השרץ ומכירה ביישוב לא חוקי כעיר ואם בישראל, כל עוד מדובר ביישובים ערביים אך לא ביישוב, בית או מרפסת של יהודים.
זכויות על קרקע לצעירים ובכלל זאת מענקים והטבות- חלוקת קרקעות ומענקים נרחבים לבדואים וערבים, אך לא לחיילים משוחררים, נשמע הגיוני? בעוד צעיר ערבי בדואי בפזורה שבנגב, שלא שירת בצבא או תרם במשהו למדינה, זוכה לקרקע והטבות מפליגות, הכוללות פיצויים או מענקים באם פונה מאדמה עליה התנחל באופן לא חוקי בעליל, בן גילו היהודי לא יזכה לדבר.
העדפה מתקנת בלימודים- בעוד צעיר ערבי שלא שירת בצבא ולא תרם לחברה ולכלל במדינה, או לכל הפחות הביע בה תמיכה, יזכה לשריון מקום בפקולטה לרפואה באוניברסיטה ובמקומות עבודה ממשלתיים מבוקשים, בן גילו היהודי ששירת בצבא או בשירות לאומי, שלו נתונים שאינם נופלים ואף מתעלים על של הערבי - ידחה. לא זו אף זו, בעוד הערבי הישראלי יכול להתקבל וללמוד רפואה בכל אוניברסיטה במדינות ערב כירדן, סוריה, מצרים והרשות הפלסטינית, בנוסף לאוניברסיטאות הישראליות- לא מתאפשר הדבר ליהודים. על כן המאבק על התקנים והמקומות הנחשקים הופך לאתגר שפתרונו נמצא מעבר לים או בפקולטות יקרות באירופה.
העדפה מתקנת בעבודה- בעוד שלערבים שמורה משרה במקומות עבודה ממשלתיים ואחרים, יכולים יהודים שמשרתים את המדינה בצבא ועושים מילואים באהבה, לחלום על העדפה מתקנת למי שרק שומר על המדינה, ובכלל זאת על מקומות העבודה השמורים לערבים, שתמיכתם ותרומתם למדינה מוטלים בספק עד לא קיימים, לכאורה.
אי שוויון בדינים כמשפחה ועוד- הווה ידוע כי פוליגמיה אינה מתיישבת עם חוקי המדינה. אז מה?! הערבים מצאו דרכים לעקוף את המכשלה, לייבא ולהינשא מתחת לרדאר ובעורמה לנשים מספר, בין אם מיובאות הן מעזה והרשות הפלסטינית או שמקורן בסביבה הקרובה. עיני אינה צרה בגברים הערבים הנשואים לנשים רבות, אך לא ברור לי מדוע זה על המדינה וביטוח לאומי לממן את משפחותיהן מלידה ועד פטירה, להקצות להן תקציבי עתק ואדמה, ולמעשה לשתף פעולה עם תוצאות דבר העבירה.
ביחס לסכסוכים במשפחה או בין חמולה לשכנתה, ישנה הכרה רשמית לכאורה במוסדות בוררות פנימיים, גם לפתרון סכסוכי דמים, כחלופה לאכיפת הדין הפלילי של מדינת ישראל.
אי שוויון ביחס למסיגי גבול ועבריינים– מסיגי גבול ועבריינים ערבים אינם זוכים ליחס לו היו זוכים יהודים אילו היו הם מפירים את החוק בתדירות, בהיקפים ובחומרה המוכרת וידועה. הדבר בוטה עד מאד ביחס המתירני לערבים הנכנסים באין מפריע לשטחי A ברשות הפלסטינית, האסורים לכניסת ישראלים בתכלית האיסור ככתוב על כל שלט אדום בכניסה לשטח. יחס סלחני ניכר כלפי ערבים הפולשים לשטחי האש ולשמורות הטבע, וכמובן לאלו הפורצים לעסקים, לבתים פרטיים או סתם גובים דמי חסות או במחילה- תמלוגים.
תהיות ושאלות נוספות
ניתן לתהות באופן דומה על "אי השוויון בין החברה הערבית ליהודית" בתחומי האכיפה הכלכלית, האכיפה העירונית, אחזקת נשק, תחום התחבורה ועוד.
ניתן גם לתהות אודות זכויות יתר מפלות, ולו רק לכאורה, המוקנות לערבים באוניברסיטאות או בשכונות וערים מעורבות. כך נוכחנו לאחרונה בזכות לחופש הביטוי הנשמרת באופן חסר מגבלות כמעט לערבים המפגינים כנגד המדינה ומוסדותיה, התומכים בארגוני טרור ומחבלים באין מפריע, בעוד זכותם של יהודים להפגין ברמת עצימות דומה כנגד אויבי המדינה- מסוכל מייד בתואנה של שמירה על הסדר הציבורי, הסתה, גזענות ועוד?
בדומה יש לדון בזכות לחופש התנועה המאפשרת לערבים לנוע בחופשיות בכל עיר ואתר במדינה, בעוד שלגבי יהודים- אין הדבר מומלץ בהכרח בכל מקום ושעה, כולל בעיר הבירה. מעל לכל עומדת ה"זכות" של הערבי לפטור מכל חובת שירות למען המדינה, בין אם מדובר בשירות צבאי, לאומי או אזרחי.
סוגיית אי השוויון שהציג השר צריכה לעורר שאלה מהותית נוספות: האם בכלל קיים מושג השוויון בחברה הערבית ומי זכאי לו? האם מושג זה הקיים בתרבות המערבית תקף על הכלל בחברה הערבית? האם מנוצל ערך השוויון על ידי הערבים בישראל כלפי חוץ אך לא כלפי פנים. משמע- פועלים הם בכדי למקסם את זכויותיהם, משאביהם ולהטיב את חייהם על חשבון מדינת היהודים, בעודם שומרים על אורחות מחשבה, דפוסי התנהגות ותרבות שאינם מקדשים, מאמינים או דוגלים בהכרח בערך השוויון, כפי שנתפס הוא בעיניים מערביות.
האם החברה הערבית, שלא מאמינה בהכרח בערך השוויון, שלא מאמצת אותו לחיקה ומטמיעה אותו בקירבה, יכולה לדרוש שוויון ולקבל יחס שוויוני באין כוונה או יכולת מצידה לקבלו בחפץ לב, ולממשו בכוונה אמיתית שאינה ממניעים נצלניים? האם ניתן להבין ממערכות היחסים בחברה הערבית בין גברים לנשים כי קיים שוויון? האם ניתן להבין כי קיים שוויון ביחסים בין שבטים, חמולות ומעמדות בכפר או בעיר? האם מאמינים הערבים בשוויון מול החוק הישראלי ומכבדים אותו, או מעדיפים הם ומקיימים את חוק המדבר והשבט?
האם היהודים המערביים והנאורים לכאורה, כדוגמת השר לביטחון פנים, מוכנים ויכולים להעניק ולכפות שוויון בזכויות וחובות כאחד, למי שאינם מאמינים או מיישמים ערך זה כתפישה ערכית בחייהם היום יומיים?
על מנהיגיה של מדינת ישראל לברר עם עצמם, בטרם מכים הם על חטא לכאורה בענייני שוויון קבל עם ועדה מעל במת הכנסת, האם הזדהות חלק לא מבוטל מהערבים אזרחי ישראל עם אויבי ישראל וקריאה לשחרור פלסטין והפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה הערבים- מזכה ב"פרס" וביחס שווה לאזרחים התומכים בקיומה לבטח של מדינת היהודים בארץ ישראל?
האם מי שביום העצמאות למדינת ישראל מציין את הנכבה (יום האסון לערבים), שביום ירושלים מציין את יום הנכסה (יום התבוסה ב-1967), וביום של פיגוע ביהודים תמימים- מביע הוא שמחה ויוצא בקריאות תמיכה במחבלים השפלים- זכאי ליחס שוויוני על חשבון משלם המיסים היהודי, הציוני והישראלי? ייתכן מאד שהיחס השוויוני צריך להיות שווה ליחס אותו מקבלים מחבלים בעזה, בלבנון ובסוריה, אך לבטח לא במדינת ישראל.
כאמור, צודק השר בטענתו לאי שוויון בין החברות היהודית והערבית, אך טועה הוא בהצדקה לפשיעה. גם אם לכאורה חש אדם כי הינו מופלה לרעה וכי נגרם לו עוול חמור- אין בכך הצדקה לפשיעה. שהרי אין פותרים או מתקנים עוול בעוול נוסף.
האם יעלה על דעתו של השר כי צעיר יהודי, ששירת בצבא והופלה לרעה אל מול ערבי שלא תרם מאום למדינה ואף חפץ הוא בחורבנה- יאחז בנשק וידרדר לפשיעה רק בכדי לממן את לימודיו במוסד פרטי בארץ או בחו"ל, לרכוש קרקע יקרה שהערבי קיבלה בלא מאמץ או הצדקה, או להתפרנס משוד וגביית דמי חסות, לאחר שלא זכה בעבודה הגונה שנשמרה עבורו בגין מוצאו?
סיכום
צודק השר לביטחון פנים, עומר בר לב, וצודקים מצדדיו ודומיו הטוענים לאי השוויון בין החברה היהודית לערבית. היהודים אכן מופלים לרעה במדינתם בעוד הערבים נהנים על חשבונם, במקום לקבל את היחס הראוי להם על נאמנותם, התנהלותם ולכל הפחות על פי הנוסחה הפשוטה- קבלת זכויות כמידת מילוי חובות!
טועה השר ועושה לעצמו הנחות שסופן באנחות, עת מוצא הוא הצדקה שכזו לפשיעה בחברה הערבית. מוטב לו כי יפעל בנחרצות, בנחישות ובלא מורא בכדי להחזיר עתה את המשילות בכל רחבי המדינה. מוטב כי יוודא שהערבים הפורעים מקבלים יחס שווה וכגמולם: בעבור ציות לחוק- חיים שלווים. בעבור הפרתו- חיים מאחורי הסורגים. בעבור שירות ותרומה למדינת ישראל- הטבות והערכה, בעבור שירות ותרומה לאויבי ישראל בעזה, ברש״פ ובלבנון- לזכותם בגיהינום שמעבר לגבול או מתחת לאדמה!