אברהם אליצור
אברהם אליצורצילום: עמנואל מימון

החודשים הראשונים של הממשלה הנוכחית, התאפיינו בנסיונות עיקשים של האופוזיציה לתקוע מקלות בגלגלים של כל מהלך שמקדמת הקואליציה, בלי קשר לשאלה אם הוא ימני או שמאלני, חיובי או שלילי. הפלת חוק איחוד משפחות, פיליבסטרים, קריאות ביניים וחוסר מוחלט בשיתוף פעולה.

חברי האופוזיציה מציינים שגם הקואליציה התנהלה בצורה מכוערת, שהם לא מקבלים את הייצוג המקובל בוועדות, ולא זוכים לשיתוף פעולה עם הקואליציה. אבל ברור שזה לא הכול: ראינו את הטונים החריפים של נציגי הציבור, החל בנאומים במליאה וכלה בציוצים ברשתות החברתיות, ואת המילים הקשות שהוטחו ועדיין מוטחות בבנט, שקד, סילמן וחבריהם. קשה להתעלם מכך שהאופוזיציה בחרה במדיניות מכוונת של סכסוך עבודה, ושהיא רואה בממשלה הנוכחית דבר פסול לחלוטין.

הצעות חוק (שגם הליכוד לא קידם בשבתו בממשלה) הוגשו כדי "להביך את הקואליציה". הרציונל, כפי שהסבירו לי שוב ושוב ברשתות ומחוצה להן, הוא לגרום לקואליציה להסתכסך מבפנים, כי כששקד תצטרך להרים את היד יחד עם המשמעת הקואליציונית, היא תבין כמה רחוק היא הלכה ותחזור בה – ואם לא, אז לפחות כולנו נראה שהיא לא באמת אשת ימין ולא נצביע לה שוב.

חצי שנה חלפה, וגם תקציב המדינה עבר, ואני חושב שאפשר לומר בביטחון שהטקטיקה הזו לא קידמה את הימין לשום הישג. אפשר להמשיך עם חמת הזעם הזו, ולקוות שיקרה משהו והקואליציה תיפול, ואפשר גם לשנות את הגישה.

הדרך האמיתית לסדוק את הקואליציה

לאורך כל הדרך הרושם שלי היה הפוך: הדרך למשוך את חברי ימינה החוצה, היא לא לקלל אותם, אלא לברך אותם. לא להטיח בהם שהם בוגדים ואין להם לאן לחזור, אלא להזכיר להם כל הזמן שאם הם רוצים לעזוב את הקואליציה, יש מי שיקבל אותם בזרועות פתוחות.

בניגוד למדיניות שמוביל הליכוד, כשאתה תוקף את הקואליציה אתה לא מערער אותה אלא מגבש אותה, יוצר לחבריה תחושה משותפת שהם נרדפים ומאוימים. אני תמיד מקווה שאדם (ובטח נבחר ציבור) יכריע על פי שיקולים ערכיים, ולא לפי נוחות ומה משתלם ברמה האישית, ובכל זאת – כשעידית סילמן או ניר אורבך נתקלים בזעם ובוז מצד ימין, ובחיבוק והערכה מצד שמאל, לאיזה כיוון אנחנו מעודדים אותם ללכת? והאם לטווח הארוך זה משרת את האינטרס הפוליטי של הימין, או פוגע בו?

והרושם שלי התחזק כשראיתי את הדברים שכתב זאב קם ב"בשבע" האחרון: "במרצ הודיעו שעם כל הכבוד להחלטת הממשלה ולמשמעת הקואליציונית, הם יצביעו בכנסת נגד חוק המסתננים של שקד. ואף יותר מזה, אם ימינה ושקד ינסו להיעזר במפלגות הימין בקואליציה כדי להעביר את החוק, מרצ תראה את זה כשבירת כלים ומשבר קואליציוני רציני". כלומר, הדרך לסדוק את הקואליציה היא בדיוק הפוכה מה"ברוגז" שהובילה האופוזיציה עד עכשיו: שיתוף פעולה עם מפלגות הימין בקואליציה.

הקואליציה החליפית

כידוע לכולם, הימין אמנם לא הצליח להקים ממשלה, אבל יש היום יותר משישים ואחד ח"כים ששייכים למפלגות ימין. 

אני מציע שבכנסת תתנהלנה, הלכה למעשה, שתי קואליציות. הקואליציה "הרשמית" של הממשלה, שחברים בה ימינה ותקווה חדשה, לצד מרצ, העבודה, רע"מ ויש עתיד – וגם קואליציה נוספת, אפשר לכנות אותה "הקואליציה החליפית", שבה הליכוד, החרדים והציונות הדתית משתפים פעולה עם ימינה ותקווה חדשה, כדי לקדם את האידיאולוגיה של הימין. אין לשקד תמיכה בתוך הקואליציה כדי להעביר את חוק המסתננים? הקואליציה החליפית תסייע לה להעביר אותו. אין לה רוב להעביר את חוק האזרחות, כי מרצ מתנגדים? מצוין, הציונות הדתית תתמוך. 

למצב הזה יש שתי תוצאות אפשריות: או שהקואליציה תיישר קו עם שקד, ותעניק לה הרבה יותר מנדט לקדם את האידיאולוגיה שהיא הגיעה איתה מהבית, וזו הרי תוצאה רצויה מבחינתנו; או שהקואליציה תסתכסך בתוך עצמה עד שתתפרק, וזו תוצאה לא פחות רצויה, לדעת אלה שחושבים שבחירות עכשיו יועילו למחנה הימין (תזה שאני לא בטוח שהיא נכונה).

הפלת הממשלה ככל הנראה לא תתרחש בחודשים הקרובים, מסיבה פשוטה: זה לא רצוי לאף אחד. לנפתלי בנט וחבריו אין שום אינטרס פוליטי להפיל את הממשלה, כי הם בראשה, וגם לגוש השמאל אין אינטרס כזה, כשיאיר לפיד עדיין ממתין שיגיע תורו להיכנס ללשכת ראש הממשלה. ולכן כרגע כולם יבלעו את הרוק, יורידו את הראש וכל צד יוותר לאחר בנקודות מסוימות.

אבל בי' באב תשפ"ג (27 באוגוסט 2023) צפוי להתחלף היושב בלשכת ראש הממשלה, ומאזן הכוחות ישתנה לחלוטין. 

בישראל ממשלות נוטות ליפול לפני המועד הקבוע בחוק. אפשר להתפלל שהממשלה הזו תיפול מוקדם יותר, ואפשר גם לעשות דברים מעשיים בשביל זה. אם חברי "ימינה" ירגישו שיש להם תמיכה מצד ימין, יהיה להם קל הרבה יותר לערער את ממשלתו של יאיר לפיד, עד שהיא תיפול בעקבות משבר קואליציוני מזדמן. אבל אם הימין ימשיך לדחוף אותם לזרועות השמאל, כפי שהוא עשה עד עכשיו, לא יהיה להם שום אינטרס לעשות את זה.

"לתת להם פרס"

וכאן מגיע הטיעון הקבוע: "אבל למה שנשתף פעולה עם נפתלי בנט? אחרי העריקה שלו, הפרת הבטחות הבחירות והקמת ממשלה עם תומכי טרור, אנחנו עוד ניתן לו פרס ונחזק את הקואליציה שלו?" וכן "הליכוד צריך להוביל את הימין, ולא ימינה עם שישה מנדטים".

ובכן, גם אני הייתי מעדיף קואליציה אחרת, וגם אני מסכים שהנוכחית הוקמה בחוסר יושר. אבל יש גבול כמה אפשר להסתכל אחורה, אנחנו צריכים להסתכל בעיקר על ההווה וקדימה. כרגע זו הממשלה, וצריך לחשוב איך אנחנו מתנהלים איתה. אין לי הרבה עניין במראה של נפתלי בנט האדם כשהוא מתפתל, נלחץ, מגמגם ונאלץ להתעסק במשברים קואליציוניים. לא מעניין אותי ש"לא מגיע להם שנשתף איתם פעולה", וכל זמן שהכנסת אינה מוכרזת באופן רשמי כגן ילדים, גם לא מעניין אותי לתת למישהו פרס או עונש. מעניין אותי רק מה מגיע לנו, הבוחרים. 

ולנו מגיעים נציגי ציבור שפועלים כדי להביא לנו הישגים, שמוציאים מתוק מעז, שדואגים לאינטרסים שלנו, ולא משקיעים את מיטב זמנם לסגור חשבונות עם אנשים פרטיים. כמובן, סגירת חשבונות היא דבר חשוב, כולנו ראינו כמה נחמד כשמשבר פוליטי על רקע סכסוכים אישיים מוביל אותנו לארבע מערכות בחירות.

אני לא בחרתי במפלגה ימנית כדי לנהל סכסוכים עם הקואליציה, ולהטיח מילים קשות בפוליטיקאים אחרים; בחרתי בה כדי שתקדם מדיניות ימין. אם היא תצליח להביא כמה שיותר הישגים ימניים גם בממשלה שמורכבת ברובה מהשמאל ונשענת על המשותפת, מבחינתי הנציגים שלי עושים את העבודה; ואם הם גם יצליחו להפיל את הממשלה ולהקים במקומה אחת טובה יותר – אסיר בפניהם את הכובע.