השר הנדל, אל תרסק את הגטו (הטכנולוגי)

לפני מספר שנים שוחחתי עם אחד מחברי ועד הרבנים לענייני תקשורת על הצלחותיה וכשלונותיה של החברה החרדית בהתמודדותה עם הטכנולוגיה. לשאלתי כמה חרדים מחזיקים ברשותם סמארטפונים או טלפונים לא כשרים, השיב: "אפילו לא אחד!".

צחקתי והצגתי בפניו סקרים שערכנו ולפיהם ישנה תופעה לא מבוטלת של מחזיקי 'מכשירים כפולים', "אחד כשר ואחד בשביל להתקשר" כפי שנוהגים לומר. הרב הישיר מבט ובלי למצמץ אמר: "תקשיב לי טוב, אין אפילו אחד. מי שמחזיק טלפון לא כשר – הוא לא חרדי!".

קל לפתור את תשובתו כהתחמקות מגוחכת. הרי כך גם נקבע שאין רוצחים דתיים (שכן כי מי שרוצח איננו דתי) ולא רבנים מטרידים (שהרי מי שמטריד נשים איננו יכול להיקרא רב). אבל האמת שיש בדבריו תובנה סוציולוגית עמוקה: האם ניתן להישאר חרדי במובן המסורתי והמוכר, תוך חשיפה מלאה למרחב הטכנולוגי החדש?

לפני מספר ימים נערך מפגש נדיר ומרתק בין רבנים נכבדים ואדמו"רים מכלל הזרמים בציבור החרדי, לבין שר התקשורת יועז הנדל. בפגישה נידונה החלטתו של הנדל להחיל את חוק ניידות המספרים גם על הטלפונים הכשרים, צעד שנתפס הרה אסון, איום קיומי של ממש, עבור הנהגת הציבור החרדי ורבים מבני קהילותיהם.

החברה החרדית איננה היחידה המתמודדת עם האתגר הדיגיטלי. קהילות שמרניות ברחבי העולם כדוגמת האמיש בארה"ב, ההוטרים בקנדה, קבוצות מוסלמיות וקהילות בודהיסטיות נאבקות בניסיון לשמר מרחב קהילתי מבודד שאינו חשוף למרחבי הרשת. אך התמודדותה של החברה החרדית שונה וייחודית, וכך גם הצלחתה המפתיעה. הדבר נובע משילוב מושכל של מגוון אסטרטגיות התמודדות: כלכליות, טכנולוגיות, סוציולוגיות ודתיות. כבר בשנת 2004 הוקמה ועדת הרבנים לענייני תקשורת שבאמצעות חרם צרכנים – מהמרשימים שנראו בישראל – הכניעה את חברות הסלולר ואילצה אותם לספק מכשירים כשרים, מותאמים טכנולוגית

בתחילה ללא הודעות טקסט ולאחר מכן, עם הופעת המכשירים החכמים גם ללא גישה לאינטרנט. 'ביות' המכשיר, התאמתו לצורכי המגזר, כלל גם זיהוי חיצוני: הטבעת חותמת כשרות על חזיתו של המכשיר, והחשוב מכל -  'קומת מספרים כשרה' המזהה את המתקשר כמי שמחזיק ברשותו סלולר כשר. אמצעי זה אפשר יצירת לחץ פנים-קהילתי שלווה בסנקציות חברתיות כלפי מחזיקי טלפונים שאינם כשרים. בעת רישום הילדים למוסדות החינוך חויבו ההורים לספק מספרי טלפונים כשרים, ובכך גם הותנתה ההעסקה במשרות הוראה וכדומה.

הקרב על הסלולר הכשר מלווה מזה 15 שנים בקמפיין הסברה מאסיבי מעל דפי העיתונות החרדית, בפשקווילים על קירות הבתים, בכרזות, בסטיקרים ואפילו בקלפי משחק. לכך נוספו גם פסקי הלכה המבקשים להדיר בעלי טלפונים לא כשרים מעיסוק בתפקידים הדורשים נאמנות הלכתית. אבל ללא ספק כלי האכיפה העוצמתי ביותר העומד בפני ההנהגה החרדית הוא ההסכם עם חברות הסלולר. הסכם זה, הכולל כאמור הקצאת קומת מספרים כשרה, מאפשר בנוסף לוועדת הרבנים לחסום כל מספר טלפון הנראה חשוד בעיניהם, ובכך לא לאפשר לבעלי מכשירים כשרים לחייג אליו. במקור נועדה סמכות זו למנוע גישה לשירותי תוכן לא צנועים אך עם הזמן מספר מצומצם של עסקנים מקרב הוועדה החלו בחסימות סיטונאיות: שירותי מידע, משרדי ממשלה, קווי נייעס (חדשות פנים-מגזריות מוקלטות), ערוצי יעוץ פסיכולוגי, קווי מידע בנושא הקורונה ופעמים רבות גם עסקים וקווי גמ"חים שלא הבינו על מה ולמה זכו בכבוד מפוקפק זה להיחסם על ידי וועד הרבנים.  

מאות תלונות שהגיעו למשרד התקשורת בעניין, יחד עם התנהלות כלכלית מפוקפקת, חשדות לפגיעה בפרטיות המשתמשים ועתירה לבג"צ שהוגשה על ידי המחלקה המשפטית של התנועה הרפורמית, הביאו את אנשי משרד התקשורת להתערב בפעילות וועד הרבנים, וכעת לפעול לביטול החרגת קומת המספרים הכשרה מחוק ניוד המספרים. צעד זה יאפשר להחזיק במספר כשר אך לבחור במסלול סלולרי רגיל ובכך בעצם להוציא את העוקץ מאסטרטגית הטלפונים הכשרים. 

קל לפתור את זעקת מנהיגי הציבור החרדי כניסיון לשמר את כוחם ולהותיר את צאן מרעיתם בבורות ובמחשכים. אבל במבט מעמיק יותר זהו קרב אמתי לחיים ולמוות. האיום הטכנולוגי נתפס בציבור החרדי כחמור יותר מגיוס לצה"ל ומושווה פעמים רבות לסכנות שמד היסטוריות, לגזרות אנטיוכוס ולנוראות האינקוויזיציה. בבסיס הרטוריקה הקיצונית האופיינית, עומדת התובנה כי האיום הפנימי גדול מהאיומים החיצוניים.

זעקתם כנה, שכן יכולת השרידות של חברה מסורתית, שמרנית, בעולם מודרני, מחייבת יצירת גטו טכנולוגי נוקשה במרחב דיגיטלי גלובלי חסר גבולות ופורץ היררכיות. אף אם נראה לעומד מבחוץ שצעדים אלה יוצרים כפייה פנים-חברתית הזרים לרוחו, זוהי דינמיקה מוכרחת וטבעית במצב אליו נקלעו.

טיעוניו של שר התקשורת בפני הרבנים כי ממילא חרדים רבים מחוברים לרשת האינטרנט איננה מדויקת. סקרים עדכניים שערכנו בשיתוף מכון אסקריא מראים כי למרבית הציבור החרדי אין חיבור אינטרנט בבית, והחשיפה – גם אם היא קיימת - מתקיימת בעיקר במקומות העבודה. כך או כך, אין להשוות חשיפה מוגבלת במרחב פומבי - ביתי או קהילתי - למצב בו מכשיר הסלולר הקיים בכל כיס ממוטט את גבולותיה הפיזיים והסימבוליים של הקהילה.

פעולותיהם השנויות במחלוקת, יש שיגידו הפסולות, של ועדת הרבנים מחייבות התערבות משמעותית של משרד התקשורת ונראה שכוונותיו של שר התקשורת חיוביות. אולם אל לו לבטל לחלוטין את קומת המספרים הכשרה ובכך לעקר מתוכן את אסטרטגית הסלולר הכשר.

מוטב שיתנה את המשך פעולתו של וועד הרבנים בהקמתו של מנגנון פיקוח שיבטל את סמכותם הבלתי מוגבלת של העסקנים לחסימת מספרים שרירותית ויעקוב גם אחר התנהלותה הכלכלית של העמותה. צעד זה מהווה פשרה צוננת אך מידתית כשהיא עומדת מול האלטרנטיבה שעשויה לפגוע באופן ממשי באופייה ושרידותה של החברה החרדית.

ד"ר חננאל רוזנברג, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל