העותק הראשון של ספר הילדים 'פפושה', הוגש למרים שליסר, מי שסיפורה האישי בתקופת השואה היה להשראה עבור הסופר עמנואל בן סבו שכתב אותו.
בספר סיפורה של שליסר במחבוא בו טוותה חלומות על נסיכות, דרקונים ובובה שלא הייתה לה מעולם. הפתעה מרגשת ציפתה למרים כאשר הוזמנה כאורחת כבוד במפעל 'דרלי' המייצר בובות בקיבוץ עין דור וזכתה לקבל בובה מיוחדת, פפושה ארצישראלית.
"הייתי ילדה קטנה, ללא חברות, ללא חברים, ילדה עם משפחה אוהבת, אימא, אבא, אחים ואחיות, מוקפת אהבה אבל חשתי בריק גדול בהיעדר חברות חברים בני גילי. גדלתי ללא צעצועים, ללא משחקים, מוקפת גדר חיה, שהייתה לי לחומה מגינה ומבדלת, גדר שחצצה ביני לבין העולם, הייתי רואה ואינה נראית. אני עוד שומעת את עצמי מנהלת שיחות עם עצמי, צוחקת עם עצמי, עצובה עם עצמי, משחקת עם עצמי ומהרהרת אל עצמי. ילדה בודדה בתוך מחבוא עשוי גדר חיה", סיפרה שליסר עם קבלת הבובה.
בן סבו מספר כי "סיפורה של מרים שליסר, שורדת השואה הוא סיפור על תום, על אהבת משפחה, על התמודדות עם בדידות של ילדה יהודייה בלב המאפליה, סיפור על הבובה שלא הייתה, על פפושה".
עוד מספרת שליסר על ילדותה בימים ההם ועל הבובה שחסרה לה: "בגיל שלוש, אחי אייזיק, שהיה גדול ממני בשלוש עשרה שנים לקח אותי בהוראת הוריי אל הצלם כדי להצטלם. לכבוד האירוע החשוב אימא האהובה תפרה לי שמלה חדשה. שמלה חדשה? כמעט, אימא פרמה את שמלתה של אחותי הגדולה ממני בשש שנים, כיבסה את הבד, הפכה אותו והחלה במלאכת תפירת השמלה 'החדשה', עבורי. אימא קנתה לי נעלי לקה שחורות חדשות וכך יצאתי מהבית, יד ביד עם אחי אייזיק בדרכנו לסטודיו של הצלם".
"אני זוכרת את המפגש עם הצלם שצילם את התמונה הראשונה בחיי. הוא הושיב אותי על כיסא עשוי קש, הכיסא היה גבוהה, הצלם שם בידי בובה גדולה ויפה, כל כך שמחתי בבובה. בתום הצילום, חלמתי שאני חוזרת הביתה עם אחי אייזיק והבובה היפה והגדולה, אלא שאז הצלם לקח ממני את הבובה. נשכתי שפתיי, רציתי מאוד את הבובה, סוף סוף יש לי צעצוע אמיתי והוא שלי, וכעת הבובה נשארה אצל הצלם".
"כל הדרך חזרה הביתה מיררתי בבכי, רציתי את הבובה, כעסתי מאוד על הצלם שלקח ממני את הבובה, ואולי כעסי על הצלם היה על שלקח ממני את החלום להיות ילדה כמו הילדות בעולם, עם בובות ושמלות קטנות, ילדה רגילה".
מרים בת ה-87 נישאה ליונה שליסל, הנער מאושוויץ, ובמשך 67 שנותיהם המשותפות נולדו להם בן ובת, שמונה נכדים ושלושה נינים. את ספר הילדים המספר את סיפורה היא רואה כבעל חשיבות רבה בהנחלת זכר השואה לדורות הבאים. "אני מודה מעומק ליבי לעמנואל בן סבו הסופר שהיה קשוב לכאבי, רגיש מאוד לייסורי בתקופה ההיא, ובעיקר על כך שבמלאכת מחשבת הנגיש את הסיפור לדורות הבאים. הספר יוצא לאור ממרומי גילי, 87, במטרה להעניק לכם, אהוביי, את מעט מהזיכרונות של הימים ההם".