כמי שמכיר וחי מקרוב הן את עולם המכינות והן את העולם הצבאי (מג"ד חי"ר, סא"ל במילואים), ולאחר שנים רבות שבהן עמד בראשות המכינה הקדם־צבאית 'עצמונה', הבחין הרב חיים ברוך בוואקום שנוצר בין המכינות הקדם־צבאיות לבין הישיבות הגבוהות.
"עבור הרבה נערים המכינה היא כבר לא מה שהם צריכים, כי גדלנו קצת. עברו שלושים שנה מאז הקמת המכינות, והציבור התקדם. ההורים כבר למדו במכינות. עיקר הלו"ז במכינות הוא שיעורים, שבהם התלמיד פאסיבי, פחות לוקח אחריות על הלימוד כבלימוד עצמי. נוסף על כך, הדגש הוא על ההכנה לצבא ופחות על גדילה בתורה. הרגשתי שצריך משהו אחר, משהו שמשדר גודל. משהו שהתורה בו היא לא אמצעי אלא המטרה".
ההבחנה הזאת הולידה אצלו את הרעיון להקים ישיבה מסוג אחר עבור בחורים שמעוניינים לגדול בתורה בלי לוותר על שירות צבאי משמעותי.
התוצאה היא הישיבה הקדם־צבאית בברוכין, שפועלת זו השנה השלישית וכבר זוכה להצלחה גדולה ומפתיעה יחסית לגילה הצעיר. בשיעור א' לומדים 70 תלמידים, בשיעור ב' - 40 תלמידים, ובשיעור ג' - 30 תלמידים. בסך הכול לומדים בישיבה כ-150 תלמידים.
למעשה מדובר בישיבת הסדר, רק עם שירות צבאי מלא?
"השאיפה אצלנו היא לא להתגייס לפני סוף שיעור ב'. שאיפתם של ראשי הישיבות היא לרוב להוציא תלמידי חכמים, רבנים, מחנכים, ולכן בדרך כלל ליד ישיבת הסדר פועל מכון הוראה. בגדול הם לקחו על עצמם משימה חשובה עד מאוד של חינוך הדור הבא. זאת הצלחה גדולה של עולם הישיבות. היום כל הר"מים במוסדות החינוך של הציבור הדתי מגיעים משם. התחוללה מהפכה גדולה ועמוקה מאוד.
כשהייתי צעיר, רוב הר"מים היו חרדים. רוב ישיבות ההסדר מכוונות את הבחורים לכך שאת הברכה הם יביאו לעם ישראל בתור מחנכים או בתור רבני יישובים. אבל רוב האוכלוסייה לא תהיה כזאת, ומרביתם יהיו מהנדסים, אדריכלים או הייטקיסטים. אנחנו לא מכוונים להצמיח רבנים ומחנכים, עולם הישיבות עושה את זה מצוין.
אנחנו גם לא רוצים להכין לצבא; השאיפה שלנו, כ'ישיבה לאנשי מעשה', היא לגדל אנשי קודש, אנשים שרוצים להביא את הברכה לעם ישראל בעולם המעשה. זה לא קורה בשיטה של מכינה וגם לא יכול להגיע על ידי שנה-שנתיים בישיבה גבוהה רגילה".
"אחרי שנה-שנתיים התלמיד כבר לא יישאר"
לדברי הרב ברוך מהותן של ישיבות גבוהות רבות, שמהן ממשיכים התלמידים לשירות צבאי משמעותי, היא 'לגדול בתורה'. "לכן, רוב היום שם מוקדש ללימוד הגמרא, כי המחשבה היא שמתוך זה האדם יגדל. אך לרוב, אחרי שנה-שנתיים התלמיד כבר לא יישאר".
לדבריו, "יכול להיות ששווה להוריד סוגיה או שתיים בגמרא בעיון, ובמקום זה ללמוד מהר"ל על הסדר. לפעמים כדאי להוריד עוד כמה דפים בגמרא בבקיאות, או ללמוד מסכת אחרת שקל יותר לחזור עליה. לתלמיד שלומד 40 דף גמרא במסכת יבמות, יהיה קשה לחזור עליהם בצבא. לעומת זאת, אם הוא סיים מסכת סוכה, ברכות, או מועד קטן – יהיה לו קל יותר לחזור בצבא. אפשר לראות כמה אנשים לאחר הצבא לומדים גמרא בעיון, כי כשאתה מהנדס או עורך דין, זה קשה. זה עולם אחר. הרוב נשארים עם הדף היומי".
רצים אחרי ותיקין
סדר בוקר בישיבה נפתח בשיעור אמונה ואחריו לימוד גמרא. כך גם בסדר הצהריים: שיעור אמונה ואחריו סדר נוסף בגמרא. "יש הרבה יותר חבורות לימוד באמונה מכל מה שנהוג בישיבות. אמונה שיטתית עם ספרים. זו אמירה אחרת גם מבחינת הרצינות וגם מבחינת ספרי הלימוד. זו קומה אחרת באמונה, בהיקף ובעומק.
אצלנו מסיימים ספרים של מהר"ל ומסיימים את הכוזרי. בשנה א' לומדים מאמר ראשון, שנה ב' - מאמר שני, שנה ג' - מאמר שלישי. בישיבות בדרך כלל שיעורי אמונה הם בסוף היום וכמותם פחותה. יש גם פחות דגש על ההכנה לצבא ולאתגרי החיים. מצד שני, יש אצלנו הרבה יותר לימודי גמרא ולימוד עצמי מכל מכינה אחרת. העובדה שיש בישיבה שיעור ג' וד', אברכים ובוגרי צבא - דבר שלא קיים בשום מכינה - יוצרת אווירה אחרת בבית המדרש. נוסף על כך, התלמידים מסיימים את התנ"ך בכל שנה, כחלק מתוכנית הלימוד היומית. המחשבה היא שאם תלמיד ייכנס לרצף לימוד שכזה, גם בצבא הוא יוכל ללמוד כמה פרקים ביום".