הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ
סיפור יציאת מצרים מלמד שגאולה אינה מתרחשת ברגע אחד, כהרף עין. היא תהליך ממושך שיש בו עליות ומורדות. זהו לקח חשוב לכל הדורות, עד ימינו אלה.

בליל הסדר מתמקדים בעיקר ברגע השיא, בהופעת ה' וידו החזקהשהתרחשה בלילה האחד, בחצות הלילה של ליל הפסח. אולם בקריאת הפרשיות של ספר שמות אנו נחשפים למורכבות של התהליך המתמשך.

פרשת שמות מסתיימת באכזבה ותסכול. האכזבה נובעת מהכבדת היד של פרעה על ישראל. השוטרים נאלצו להאיץ בעובדים, הנוגשים היכו בשוטרים, והשוטרים המוכים באו להתלונן אל משה ואל אהרן: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". משה ראה בצערם ופנה בתלונה אל ה': "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי, וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ".

נתבונן קצת באופיו של המשבר, בהנחה, שלא רק על עצמו בא ללמד, אלא יש ממנו לימוד לדורות.

פרשת שמות מתארת בתחילתה את עומק השעבוד ובהמשכה את תחילת התנוצצות אור הגאולה. סיפור הגאולה בפרשת שמות מתמקד במשה רבנו; נישואי הוריו ולידתו, הטמנתו בסוף, גידולו על ידי בת פרעה, יציאתו לראות בסבלות אחיו, התערבותו להגנת אחיו המוכים, בריחתו למדין ונישואיו שם, ההתגלות בסנה, הבטחת הגאולה, קבלת השליחות, החזרה למצרים וההופעה לפני עם ישראל ולפני פרעה.

החששות שהביע משה במעמד הסנה התבדו לכאורה. משה ואהרן אספו את העם, אהרן דבר עמהם, עשה לפניהם את האותות, העם האמינו למשה ואהרן, "ויקדו וישתחוו". משה ואהרן פנו אל פרעה לבקש שיאפשר לעם לצאת לשלשה ימים במדבר כדי לעבוד את האלקים. העובדה שפרעה סרב לבקשתם לא היתה אמורה להפתיע, מכיון שה' גילה זאת למשה מראש, עוד לפני שובו מצרימה.

הכל לכאורה התנהל כמתוכנן, ובכל זאת נוצרה לקראת סוף הפרשהאוירת משבר שגרמה אפילו למשה לפנות אל ה' ולהביע את תסכולו ממהלך האירועים.

מן הכתוב משתמע שהכבדת הלב של פרעה והקשיית תנאי השעבוד הם שעוררו בעם את אי האמון שממנו חשש משה מלכתחילה.

יש לפרש זאת בשני אופנים. הפירוש האחד ביקורתי. הלחץ וקשי השעבוד גרמו להם לתסכול, ליאוש ולאבדן אמונה, כמאמר הכתוב "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". הביקורת על סרבני הגאולה מגיעה לשיאה במדרשים המתארים שרק חמישית מן העם יצאו ממצרים וכל השאר מתו בימי האפילה, בעת מכת החושך, כדי שלא יעכבו את היציאה ממצרים.

אולם אפשר לפרש בדרך אחרת ולדון את השוטרים ואת העם לכף זכות.

כזכור, משה רבנו עצמו חשש מאי האמון כבר במעמד הסנה, באמרו: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". הפרשנים תמהים, כיצד חשד בהם משה בכך, והלא הם "מאמינים בני מאמינים". הלא גם בשעת המשבר לא הכחישו חלילה את אמונתם בה', אדרבה, הם פנו אל משה בטענת "ירא ה' עליכם וישפט".

אם נדייק בדבריו של משה, נראה שהוא לא חשש שהם לא יאמינו בה', אלא שהם לא יאמינו בו, במשה. הם יחקרו אותו "מה שמו" של האלקים שנגלה אליו, והם יחשדו בו ש"לא נראה אליך ה'".

יתכן, שזהו המקום הראשון בתורה ובתולדות עם ישראל שבו אנו נתקלים בחשש מפני נבואת שווא ומשיחי שקר. העם האמין באלקי אבותיו וציפה לגאולה המובטחת עוד מימי יעקב ויוסף, אולם חשדשמא משה אינו נביא ואינו הגואל המיועד. יתכן שהם חשדו בו מפני שלא היה בשר מבשרם, אלא הגיע מן החוץ: גדל אצל בת פרעה ובארמון מלך מצרים ולאחר מכן גלה למדין ומשם הגיע לפתע, עם אשתו המדיינית הנכרייה והבנים שנולדו ממנה. אהרן אחיו המוכר להם תיווך בתחילה בינו לבין העם ולכן הם האמינו לו, אבל כשהתהליך התחיל להסתבך, שבו ועלו החשדות.

חז"ל מוסיפים נופך לחשדות בדרך האגדה. על סמך שני פסוקים סתומים, האחד בדברי הימים: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם ... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם" (דהי"א ז כ-כא) והאחר בתהילים: "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב" (תהילים עח ט), דרשו חז"ל וקיימו מסורת, ששנים אחדות לפני הופעתו של משה רבנו, נעשה נסיון של שבט אפרים "לדחוק את הקץ", לצאת ממצרים ולשוב לארץ כנען-ישראל. המאורע מוזכר במדרשים רבים ומתואר בהרחבה בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח). שם מסופר על מנהיג משבט אפרים שהנהיג מאתים אלף מבני אפרים (במדרשים אחרים המספרים נמוכים יותר), גברים נשים וילדים. הם יצאו ממצרים, המצרים רדפו אחריהם והרגו את כולם. על פי המדרש, בני אפרים טעו בחישוב הקץ ושיערו שחלפו כבר ארבע מאות השנים של השעבוד, שנאמרו בברית בין הבתרים. חז"ל מונים את האירוע הזה כאחד מכמה מקרים שבהם עם ישראל או חלקים ממנו טעו לדחוק את הקץ ונכשלו. המקרה הידוע ברשימה זו הוא מרד בר כוכבא ויתכן שממנו השליכו חכמים לאחור גם אל ימי שעבוד מצרים (שיר השירים רבה ב).

יש בדברי חז"ל אלו לימוד זכות על משבר האמונה במשה, על התסכול ועל היאוש מן הגאולה. מסתבר, שהחשש מפני דחיקת הקץ, מפני הוזים וחולמים המבקשים להביא גאולה מבלי שיהיו ראויים לכך ובעת שאינה מתאימה, טבוע עמוק בקרב עם ישראל, עוד מימי שעבוד מצרים. על כן אין להאשים אותם כאשר הם מגלים ספקנות כלפי תהליכים של גאולה. מצד אחד יש בהם תקוות גדולות ונכונות גדולה להצטרף ברגע שמנצנץ שביב של תקווה באופק, אך מצד שני הם למודי נסיונות מרים ולכן אינם ממהרים לקפוץ על כל הזדמנות ולהאמין בכל מושיע שמופיע בפניהם והם עוקבים בחשדנות ובדריכות אחרי דוברי הגאולה ומהלכיה.

יש בכך לימוד זכות לא רק על בני ישראל במצרים, אלא על עם ישראל בכל הדורות ועד ימינו אלה. החשש מלהיות "פתי יאמין לכל דבר", גורם לפעמים לא להאמין לשום דבר.

לפיכך, לא נאמר שה' כעס על עם ישראל ועל השוטרים שהתלוננו על משה ואהרן והטילו ספק במעשיהם ובתועלת שתצמח מהם. אדרבה, נוכח הקושי של עם ישראל והמשבר בתהליך הגאולה שינה ה' את תכנית ההנהגה והפעולה האלקית. הפסוק האחרון בפרשת שמות, המופיע מייד אחרי תיאור עומק המשבר, רומז לכך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ". הדגש יושם מעתה לא על ההתעוררות והעשייה של העם, אלא על התערבות חריפה יותר של הקב"ה ישירות מול פרעה, באמצעות משה ואהרן.

המפנה במהלך הגאולה יתואר בהרחבה בתחילת הפרשה הבאה, פרשת וארא, הפסוק האחרון של פרשת שמות מכין אותנו לקראתו.

יהי רצון שגם בגאולה הנוכחית, נזכה לראות את התגלות ידו החזקה של ה', לקראת הגאולה השלמה במהרה בימינו.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו