"מיהו פריבילג?" - ממשא האדם הלבן למשא האשמה של הגבר הציוני הלבן

התשובה לשאלה 'מיהו פריבילג?' ניתנת כיום יותר ויותר על פי שיוכים קטגוריאליים א-פריוריים, ולא על פי נסיבות החיים הממשיות של אדם.

על כן, באופן פרדוקסלי, משמשת כיום ההוראה 'פריבילגיה' דווקא לקידום השקפות-עולם ופרקטיקות חברתיות שמעוורות את עיננו מלראות גילויים ממשיים ואמיתיים של חוסר אמפטיה, מצוקה אנושית, אי שוויון, סקסיזם, גזענות ושוביניזם לאומני.

מהו הפער בין 'הפריבילגים' ברטוריקה הפרוגרסיבית לבין הפריבילגיות והפריבילגים במציאות? מהו שורש הרע ההיסטורי של הקלישאה 'גברים לבנים פריבילגים'? ומדוע המאבק הפמיניסטי כיום איננו מאבק על שוויון, אלא מאבק על זכויות-יתר?

"עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן
וּדְעוּ גַּם אֶת הַגְּמוּל:
אִשּׁוּם מִפִּי כְּפוּי-חֶסֶד,
שִׂנְאָה מֵעַם גָּאוּל"

(מתוך התרגום של צור ארליך "למשא האדם הלבן" של רודיארד קיפלינג).

על שלושה חטאים אקדמיים

שלוש אידיאולוגיות שפגיעתן רעה קנו להן אחיזה בשדה האקדמי העכשווי בישראל: הפמיניזם הרדיקלי האנטי-גברי (תחת אצטלת 'תיאוריית הפטריארכיה'), הפוסטקולוניאליזם האנטי-ציוני (תחת אצטלת תיאוריית 'מדינת כל אזרחיה'), והפוסטמודרניזם (תחת האצטלה שאינו זקוק לשום אצטלה על מנת לקעקע את מובנם ואף את ערך האמת של 'אמת', 'מציאות' ו-'הגיון').

השפעותיהם של הפמיניזם הרדיקלי, הפוסטקולוניאליזם והפוסטמודרניזם חרגו זה מכבר אל מעבר לשדה האקדמי לבדו, כשהן הפכו להיות 'למשקפיים' באמצעותם רבים תופסים את המציאות היומיומית ומגיבים אליה.

בעבור ציבורים הולכים וגדלים שאימצו, ולו מבלי משים, את 'המשקפיים' של אידיאולוגיות אלה, האנושות נחלקת לשניים: בעלי פריבילגיות ואלו שנעדרים אותן. כלומר, ישנם שנהנים מיתרונות שונים אותם 'לא הרוויחו ביושר', אלא שהוקנו להם מכוח השתייכותם לקטגוריות 'עליונות' בהיררכיה החברתית (מבחינה אתנית, גזעית, לאומית, מגדרית, מיניותית, מעמדית ודתית). וישנם שנעדרים יתרונות אלה וכתוצאה מכך הם סובלים מהדרה שיטתית וממיקום שולי בהיררכיה החברתית.

המונח 'פריבילגיה' ככלי רטורי ופוליטי

מצב עניינים בלתי נסבל זה בו אנשים מגיעים להישגים (ממשיים או מדומיינים) משום שיוכם לקטגוריות חברתיות קבועות, מלמד ציבורים אלה על מבני הכוח המארגנים, לכאורה, את החברה בה אנו חיים ('הפטריארכיה', 'ההטרונורמטיביות', 'הגזענות הממוסדת', 'הלוגוצנטריזם', 'הציונות'), ומחייב לשיטתם פתרון רדיקלי של 'תיקון עולם' (מרמת הפרטים, דרך רמות ארגוניות ומדינתיות ועד רמת הציביליזציה בכללותה) לשינוי 'חוסר הצדק', 'אי השוויון' 'והדיכוי השיטתי' המגולמים בהללו.

'תיקון העולם' בימינו נעשה, בין היתר, באמצעות שימוש בכלי הרטורי של 'הפריבילגיה' -התג 'פריבילגים' מוטח באנשים ובמוסדות שונים על מנת לקעקע את הלגיטימיות שלהם ולהרחיקם ממוקדי כוח של הון סימבולי, כלכלי ופוליטי. התג 'נעדרי פריבילגיה' ('מוחלשים') מוצמד כבתמונת-מראה לאנשים, לקבוצות ולמוסדות שהאידיאולוגיות האמורות מעוניינות לקדמם.

מיהו 'פריבילג'?

ואולם, החתירה לתיקון שכזה באמצעות השימוש העכשווי השגור בסיסמא 'פריבילגיה' מדגימה בעיות רבות – לוגיות, אמפיריות, פוליטיות ומוסריות. בפרט התשובה לשאלה 'מיהו פריבילג?' נעשית כיום יותר ויותר על פי שיוכים קטגוריאליים א-פריוריים, ולא על פי נסיבות החיים הממשיות של אדם. על כן, באופן פרדוקסלי, משמשת כיום ההוראה 'פריבילגיה' דווקא לקידום השקפות-עולם ופרקטיקות חברתיות שמעוורות את עיננו מלראות גילויים ממשיים ואמיתיים של חוסר אמפטיה, מצוקה אנושית, אי שוויון, סקסיזם, גזענות ושוביניזם לאומני.

קידום אלימות שמתאימה לאג'נדה הפרוגרסיבית

לפעמים, הוראה זו אפילו מאפשרת לקדם דווקא גילויים של אלימות, סקסיזם, גזענות ואנטישמיות, וככלל את צמצום המבט האמפטי שלנו. לא העובדות שבמציאות, חס וחלילה (שכן 'שפת העובדות והנתונים' היא השפה המודרנית של 'המדכאים הפריבילגים' וגם בה 'יש להלחם') הן אבן הבוחן במענה לשאלה 'מיהו פריבילג', כי אם השיוך הא-פריורי של אנשים באמצעות השפה לקטגוריות חברתיות קשיחות ודיכוטומיות.

פראיי והפוליטיקה של המציאות

הפילוסופית הפמיניסטית, פרופ' מרילין פראיי, הבחינה בספרה (ושימו לב לשמו המסגיר את מקורות ההשראה הפוסטמודרניים שלו) 'הפוליטיקה של המציאות' בין 'נזק' (harm) 'לדיכוי' (oppression), שמקפל בתוכו 'נזק' שיטתי, כלומר 'חמור יותר'. הבחנה זו מאפשרת לה לקבוע אנליטית שניתן לסבול מנזק מבלי להיות מדוכא. היישום הפוליטי של פילוסופיות כמו זו שלה מאפשר לקדם פגיעה בציבורים גדולים של אנשים, תוך גרימת נזק פיזי, נפשי וממוני, מבלי להמשיגו כבעיה, שכן לשיטתה, הלה אינו מעיד על דיכוי, ועל כן אינו אמור לעורר 'באדם הנאור' אמפטיה לנפגעים.

לא כל הבעיות השוות – זהות זו לזו

השקפות-עולם דיכוטומיות ופלגניות כאלה מצמצמות את המבט האמפטי שנודע בשיח הפרוגרסיבי ביחס לבני אדם מסוימים (גברים, לבנים, יהודים, ציונים). פראיי, למשל, קובעת שגבר ואישה יכולים, לכאורה, לסבול, 'מאותו הנזק', ואולם 'בעיותיהם שונות' באופן מהותי. ועל כן, יש להתייחס ביתר חומרה 'לבעיות של נשים' (גם אם במציאות מדובר בדיוק על אותה בעיה ואותו הנזק). זאת משום, שלפיה, רק נשים סובלות בנוסף גם 'מדיכוי שיטתי'. התקבלותן של טענות מקוממות כאלה עלול לייצר אטימות אבסורדית, שאלמלא היו לה ביטויים ממשיים בחברה, בפוליטיקה, במשפחה ובמשפט, הייתה יכולה לעורר בת-צחוק בלבד. סטודנטים וסטודנטיות שעוברים אינדוקטרינציה כזו, יכולים להסביר בלהט, למשל, מדוע מצבו של גבר שהוכה על ידי בת זוגו הוא 'טוב יותר' מזה של אישה שהוכתה על ידי בן זוגה, ואפילו מדוע מצבו של הומלס (שהינו גם גבר לבן) הוא 'טוב יותר' מזו של חברת דירקטוריון בתאגיד מצליח (שהינה גם אישה לא יהודיה). לא המציאות היא העיקר, כי אם הפוליטיקה שלה (כלומר, של הינדוסהּ התודעתי).

'פריבילגיה' – מעובדה משפטית לקוד פוליטי פוסטמודרני

מקורו ההיסטורי של המונח 'פריבילגיה' ('חוק' פרטי' בלטינית, privus lex) הוא בחוק הקנוני (הכנסייתי) הימי-ביניימי. עיקרו בהענקת זכויות-יתר משפטיות מסוגים שונים (ובכללן פטורים מחובות) ליחידים, לקבוצות חברתיות נבחרות ולמוסדות שונים. בניגוד גמור לכך, כיום אין על פי רוב תוכן עובדתי או עוגן משפטי להוראה השגורה 'פריבילגיה'. למעשה, היא אינה מורה על מה שאלו העושים בה שימוש נאיבי סבורים שהיא מורה עליו. תחת זאת היא משמשת כקוד התנייתי מגייס פוליטית וכתו תקן מוסרי המעיד על העושים בו שימוש שהם שייכים למעמד המדוכא והמוסרי תמיד (כדוגמת נשים) או 'לידידים' (כדוגמת גברים רדיקלים) מקרב המעמד המדכא. 'לידידים' אלו מוקנית חסינות מכוח שיתוף הפעולה האקטיבי שלהם עם הצדק המהפכני, ובכלל זה על ידי הכאת החטא הפומבית שלהם. הכאת החטא כוללת הודאה במעמדם הפריבילגי והכרה בכך שמעמדם החברתי והישגיהם האישיים הם תולדה של זכויות-יתר קולקטיביות מבניות (שלא לומר מולדות) ולא של מאמץ אישי או תכונות אישיות מובחנות.

גבריות ולובן כשורש כל רע

'פריבילגיה' משמשת כיום ככלי פוליטי ורטורי בהנדסת התודעה לה שותפים חלקים גדולים בתנועה הפמיניסטית (מוקדי כוח שנכבשו על-ידי הפמיניזם הרדיקלי האנטי-שוויוני והסקסיסטי). על כן, באופן מצער, המאבק הפמיניסטי כיום איננו מאבק על שוויון, אלא מאבק על זכויות-יתר לנשים. במסגרתו, ובפרט בשיח האקדמי, שגור הביטוי 'גבר לבן פריבילגי' בהוראה שלילית ומגמדת באופן אוטומטי. כך, בהבל פה, מגדירים חסידי וחסידות הפמיניזם הרדיקלי אנשים רבים 'כרעים' באופן מהותני. וזאת מכוחן של שתי איכויות ביולוגיות: מין ומוצא אתני.

'גבריות רעילה' (כמובן)' ו-'לובן גזעני' (איך לא?!) מוגדרים כמהות הרוע הארצי בחוגים אלה. היות שכך, נשלל גם באופן עקרוני 'הקול' מגברים ומלבנים (למעשה, לא צריך להיות לבן על מנת להיות מתויג 'כלבן' במסגרת זו. די שהאדם מעלה תהיות על הנחות היסוד ועל דרכי הפעולה האלימות של הפמיניסטים הרדיקלים). הביטוי המעשי של שלילת קול זו: צמצום במות אקדמיות בהם הללו יכולים להציג נקודות מבט תיאורטיות אלטרנטיביות לתיאוריית הפטריארכיה הרדיקלית או לתיאוריה הפוסטקולוניאליסטית (פוסט-ציונית בהקשר הישראלי) וצמצום האמפטיה בה מתקבלים מחקריהם והם גופא באקדמיה דהיום. צמצום הכולל מידורים מוסדיים, שיימינג קולגיאלי, מניעת פרסום ומניעת קידום. שלילת הקול נתמכת בתיאוריית הפטריארכיה המרבדת באופן מדומיין את העולם לכזה בו 'הגברים הלבנים' שולטים בו ממרומי פירמידת ההיררכיה הפוליטית.

הפריבילגי הוא הנחוּת החדש

אין תמה שסטודנטים וסטודנטים רבים מפתחים אינטואיציה סטיגמטית, לפיה יש משהו 'בלתי ראוי' בהיות אדם 'גבר לבן' (ובפרט, אם הוא 'ציוני'. רחמנא ליצלן), גם אם רק מעטים מהם נחשפים במישרין לטקסטים הרדיקליים. תיאוריות גזע דיברו לפנים על הרוע הארצי ככזה שמתגלם בדמותו של 'הנחוּת' (גזעית, דתית, אתנית). למרבה הפלצות, בעבור תיאוריית הגזע (המגדרית) של הפמיניזם הרדיקלי ושל 'לימודי הלובן' משמש הפריבילגי 'כנחוּת החדש'. בה בשעה 'קרבנותיה של הפטריארכיה' או של 'הגזענות הממוסדת' משמשות ומשמשים בה 'כטהורים החדשים'.

הגרסה הפוסט-ציונית המקומית מתנסחת בדמות הקלישאה 'קרבנותיו של הכיבוש'. שום רבב לא יכול לדבוק בהללו שמשוכנעים שהם במעמד נצחי של קרבנות - לא באופן בו הם מיוצגים בתיאוריות ולא באופן בו מוצדקות פעולות (ובכללן אלימות) של מי מהם בעולם הממשי. אין פלא על כן שרבות ורבים לומדים לגלות ולהחצין את 'הזהות המקופחת המודחקת' שלהם ('כנשים', 'כלא לבנים', וכשייכים 'למיעוט מדוכא' זה או אחר). הדברים מגיעים לכדי אבסורד בארצות הברית של ימינו בה מתפשטת פרקטיקה של התחזות גזעית בקרב לבנים (על מנת ליהנות מזכויות-יתר באקדמיה, למשל).

מגוון קולות פלורליסטי – של דעה אחת

הפמיניזם הרדיקלי ממקם את נשאיו החברתיים 'במרחב מנטלי בטוח', מפני שהם, למעשה, לא צריכים יותר לנסות להקשיב ל- ולשוחח עם אותם 'גברים לבנים' או עם נשים שמנסות לאתגר אותו. קולם של הראשונים ממילא איבד תוקפו, כתולדה של עבודת הדה-הומניזציה שנעשתה על הגברים 'הפריבילגים', שהפכו, כאמור, לנציגיו של 'רוע ארצי' ('הפטריארכיה'). קולן של האחרונות איבד את תוקפו, כתולדה של עבודת הדה-לגיטימציה שנעשתה על נשים (ובכלל אלה נשים פמיניסטיות) שמעזות לקרוא תיגר על הדוֹגמה הפמיניסטית רדיקלית.

יש לדעת שהאויב הגדול של הפמיניזם הרדיקלי זהו הפמיניזם הליברלי (המבקש לממש שוויון אמיתי בין גברים ונשים במסגרת הסדר הפוליטי הקיים). הללו מיוצגות 'כנשים שנשבו בתודעה הכוזבת של הפטריארכיה'. האירוניה מגיעה לשיאה בכנסים אקדמיים רבים בהם אופנה היא לדבר גבוהה על פלורליזם, ריבוי עמדות 'ומתן קול לאחר', בה בשעה שהדוברים והדוברות כולם משמיעים את אותן סיסמאות פרוגרסיביות. זה מה שנותר מהפלורליזם הליברלי בחוגים הפרוגרסיביים - מגוון קולות של דעה אחת.

היסודות הנוצריים של הקוד

הנה כי כן, הקוד 'פריבילגיה' מהווה כלי רטורי מרכזי בעבור האידאולוגיות הפרוגרסיביות - פמיניזם רדיקלי, פוסטקולוניאליזם אנטי-ציוני, גזענות מהופכת (אנטי-לבנה) ופוסטמודרניזם. תמונת העולם הדיכוטומית שלהן מקבלת באמצעותו איוך נוסף, המסגיר גם את היסודות הנוצריים שעומדים בבסיס ההיסטורי של הקוד. העולם נחלק לשתי קטגוריות-על: אדונים אל מול 'חלכאים ונדכאים'. האחרונים, הגם שהם סובלים, עתידים לזכות בגאולה. והסוכנים הפוליטיים שיסייעו להם בכך יגאלו את עצמם 'בעבודת הקודש' (המחולנת) שלקחו על עצמם - גאולת העצמי באמצעות 'האחר'.

תרמיל-הגב הבלתי נראה של פגי מקינטוש

הגם שפריבילגיה הפך להיות למונח שגור לאפיון 'המציאות', הרי שבמובנו הפרוגרסיבי יש לו היסטוריה קצרה ביחס. מקורו במאמר פרוגרמטי חובבני, שנכתב על ידי פרופ' 'ללימודי נשים' בשם פגי מקינטוש. מקינטוש, שמעידה על עצמה שהיא 'פמיניסטית ואקטיביסטית אנטי-גזענית', פרסמה את המאמר בעל הכותרת הפרובוקטיבית דאז "פריבילגיה לבנה: פריקת תרמיל-הגב הבלתי נראה" בשנת1989 (במגזין בשם 'שלום וחירות', השייך 'לליגת הנשים הבינלאומית לשלום ולחירות'). הדוגמאות שסיפקה מקינטוש 'לפריבילגיה לבנה או גברית' הן מביכות בלשון-המעטה: "ההסתברות ששכניהּ יהיו מסבירי-פנים", "הסיכוי שבחנות מוסיקה היא תמצא דיסקים שהיא אוהבת, שבסופרמקט היא תמצא מאכלים שהיא אוהבת, ושבמספרה – הספר ידע לספרהּ 'כמו שצריך'" .

אפילו "סיכוי גדול שמאמרהּ אודות 'פריבילגיה' יזכה לפרסום" נמצא ברשימתה כהוכחה לקיומו של המבנה החברתי הדכאני. ייתכן והדוגמאות 'וההוכחות' של מקינטוש הן קשות לעיכול, הגם שקושי זה לא נובע מהסיבה שאנו חיים בחברה הנשלטת על-ידי 'הפטריארכיה' או 'הגזענות הממוסדת'. לא גזענות לבנה ממוסדת או פטריארכיה הן 'תרמילי-הגב הבלתי נראים' אותם נושאים כל הגברים הלבנים, לטענת מקינטוש (ושהיא קוראת לנו 'להתעורר' 'ולהתחיל ולראותם'). 'התרמיל הבלתי נראה' היחיד שמדגים המאמר הוא אי-נראותם של קפדנות עומק תיאורטי, קפדנות מדעית, איסוף נתונים שיטתי ויושרה. אם הכותבת ניחנה בשמץ מהללו, הרי שהיא הצליחה להסוותם היטב.

ואף על פי כן – המאמר 'כהצלחה מסחררת'

חרף העדר ההוכחות במאמר לטענות מרחיקות הלכת שבו, ואולי דווקא בזכות עובדה זו, הוא זכה להצלחה מסחררת. שלושה מהלכים משמעותיים נודעו למאמר. ראשית, מקינטוש הצליחה להתיק את מוקד הדיון בשיח הגזענות מהתמקדות בגילויים מכוערים של גזענות לבחינת מערכות מבניות ושקופות, שלכאורה מדגימות אותה. שנית, היא התיקה את העניין מהתמקדות 'בקרבנות' להתמקדות 'במקרבנים' (הגם, שלדידה הללו הם 'מקרבנים' שלא מדעת). שלישית, היא שמה במרכז את השיח הפסיכולוגי של זיהוי האשם והווידוי המטהר. זוהי דוגמא נהדרת למה שהתיאורטיקן מישל פוקו כינה 'טכנולוגיות של העצמי', מופע חדש של שליטה באמצעות כינונו של עצמי אשם שמווסת את עצמו. את האפקטים של התקות אלה ניתן לחוש בעוצמה בשיח הפוליטי העכשווי. גם בישראל.

האינקוויזיטורים החדשים – שלוחים ללא אל

לימים יהפוך מאמרה של מקינטוש לקאנוני בחוגים אקדמיים, עד כדי כך שכיום בתרבות הפופולרית ובפסיכולוגיה של דור חדש (ולא רק פרוגרסיבי), המונחים 'פריבילגיה לבנה', 'פריבילגיה גברית', 'פריבילגיה ציונית' 'ופריבילגיה' ככלל, הפכו להיות לעדשה מרכזית (הגם שמעוותת) לתפיסת המציאות ולפעולה בה. גם טכנולוגיות השליטה של העצמי הפכו להיות פרקטיקות שגורות. ראו לעניין זה גילויי הווידוי של צעירים אמריקאים פרוגרסיבים רבים, זה לא מכבר, שמבקשים סליחה על עצם היותם לבנים, בזמן המהומות בארצות הברית, כמו גם התביעה מיחידים וממוסדות ציבוריים לגילויים של הכאה על החטא הקדמון של העבדות והגזענות באמריקה (תביעה שמי שסירב לעמוד בה - הוקע מיד כגזענ/ית). ו

השוו לעניין זה את התביעה מגברים לגילויי mea culpa לנוכח 'תרבות הפטריארכיה', כמו גם התביעה שלהם מגברים אחרים 'לבחור צד' - גינוי או 'שיתוף פעולה' עם תרבות זו. ואל תקלו ראש בהוקעה שכזו. היא עלולה לשמש כיום היתר 'להתרת דם' – ממשית או סימבולית, בין אם ביחס ליחידים ובין אם ביחס למוסדות ציבור. התביעה לווידוי פומבי, mea culpa פרוגרסיבית, היא הגלגול העכשווי של עמדת 'החטא הקדמון' המרכזית לקלוויניזם ולפוריטניזם בנצרות. כמותם, גם בעיני חסידי האידיאולוגיות הפרוגרסיביות השונות, 'לאשמים' אין מחילה, שכן אשמתם חקוקה בגופם (או 'בגוף האומה'). ההבדל הוא שהללו שמו עצמם להיות אינקוויזיטורים בעולם, שלשיטתם, אין בו אלוהים.

'האמת של מקינטוש'

תיוג ושיימיניג של ציבורים ויחידים, צביעת העולם בצבעים בינאריים גסים של 'טובים ורעים', הכפפה מפורשת של תיאוריה ומחקר אקדמיים לאג'נדה פוליטית, ושימוש בסטנדרטים כפולים - זוהי המורשת התוכנית של המאמר. ואולם אני מבקש להתעכב מעט על גם על צורת המאמר גופא. חלוקת העולם 'לפריבילגים' 'ולנעדרי פריבילגיות', כמו גם המסקנות הדרמטיות שמקינטוש ואחרים גזרו מחלוקה זו, מבוססות צורנית ומתודית על מאמר שמבטא ומדגים את הפוסטמודרניזציה והדלדול של הרוח האקדמית והמדעית. מגמות שמאפשרות כיום לאג'נדות פוליטיות גסות שכאלה להשתכפל (ואף ליהנות מפופולריות עצומה) באין מפריע בשיח האקדמי. ומדוע?! מאמרה של מקינטוש נכתב בז'אנר 'הרפלקסיה' הפופולרי היום במדעי החברה.

לשון אחר, הכותבת ביססה את תיאוריית הפריבילגיה שלה על 'רשמים וחוויות אישיות' שלה בלבד. במילותיה שלה! 'רשמים וחוויות אישיות' הם היום החלופה להוכחות, ובכלל לטיעונים (הנדרשים לביסוס לוגי או אמפירי). אין עבודת שדה מאומצת, ניסוי או ניסיון להתמודד עם פרדיגמות מחקריות אחרות לפירוש הנתונים והממצאים (ולו מהסיבה שלא היו כלל כאלה). הדיבור הנרקיסיסטי בשם 'הקול האישי', 'החוויה הסובייקטיבית' או 'האמת שלי' (ממאפייני הפוסטמודרניזם) בתרבות הכללית משקף את העוצמה של חשיבה שכזו גם בשדה האקדמי והמחקרי, ובפרט במאמר מכונן זה. הקוראות והקוראים נדרשים 'להאמין לה'. ואבוי לאלו שלא.

את הפריבילגיות שלך כבר בדקת?

וישנו מהלך נוסף לעניין כוח האמת ומידת התקפות של החוויה האישית בשיח 'הפריבילגיות': הללו אינן מתופעלות באופן סימטרי. 'האדם הלבן' המדומיין או 'הגבר' (או 'היהודי הציוני' במחוזותינו) נדרש לגלות באמצעות הקול הפנימי שלו את האמת המכוערת אודות עצמו ואודות החברה. הוא נתבע לגלות את עובדת היותו 'מקרבן'. וזה כואב (כלומר, אמור לכאוב). על כן, ניתנת לו לגיטימציה לדבר על ההשתקה, על הכאב האישי ועל הצורך הפנימי שלו להשמיע 'קול אישי ואחר'.

וזאת מתוך גילוי מזעזע שהוא שותף לדיכוי שיטתי. מדובר בתהליך של גילוי עצמי, שאמור למצוא ביטוי מזכך בטקסי וידוי אקדמיים, פוליטיים ותרבותיים (למשל, ברשתות החברתיות או בפאנלים אקדמיים) של האשמה עצמית, הכאה על חטא ובקשת סליחה 'מהקולקטיבים המדוכאים'. זהו התפקיד שבו יש מקום, לשיטת מקינטוש ופרוגרסיבים בני ימינו, לקול האישי ולהגדרה הזהותנית העצמית של אלו המשתייכים, לפיהם, לקטגוריות החברתיות המדכאות.

את הטראומה שלך כבר גילית?

לעומת זאת, 'האישה' המדומיינת (כל אימת שהלובן שלה מוכחש) כמו גם 'השחור' (כל אימת שהגבריות שלו מוכחשת) או 'הערבי' (כל אימת שגבריותו וישראליותו, כשזו קיימת, מוכחשות) נדרשים לגלות גם הם באמצעות 'הקול הפנימי' שלהם (איך לא?!) את האמת אודות עצמם ואודות החברה כדי כך. הם קרבנות! וזה כואב (כלומר, אמור לכאוב). ניתנת להם לגיטימציה לדבר על ההשתקה שלהם (כמעט בכל תחנת רדיו או במה ציבורית אחרת) על כאבם האישי. וחייב להיות כזה. אוי 'לאישה' או 'לגבר השחור' (או 'לערבי' במחוזותינו) שלא מגלים כאב אישי (שלא לומר, טראומה) מתוך גילוי מזעזע שהם עוברים דיכוי שיטתי במסגרת חוקי המשחק הנהוגים בחברה העכשווית. זהו המקום המוחלש אותו מייעדים חסידי התיאוריה (פגי מקינטוש, בל הוקס, קימברלי קרנשאו ומקבילותיהן הפוסטקולוניאליסטים והפוסטציונים) 'למדוכאים' 'ולקרבנות' של הסדר הקיים.

הגולם הפריבילגי קם על יוצרותיו

התבוננות על העולם דרך עדשה מעוותת שכזו עתידה לשכפל עצמה בחלוקות הולכות ומתרבות של 'פריבילגים'. כך, כבר בשנות השמונים, החלו תיאורטיקניות רדיקליות של 'הפמיניזם השחור', כדוגמת בל הוקס (Bell Hooks) להחיל את ההוראה 'פריבילגיה', כבתמונת-מראה על 'הפמיניזם הלבן' (ובכלל זה על 'הפמיניזם הרדיקלי'). בל הוקס דיברה על מנגנונים של השתקה בתוך הפמיניזם. למעלה מזה: 'הנשים הלבנות' נלחמו, לפיה, מלחמה נפרדת ובוגדנית. היסטורית, הן ניסו והצליחו לשכנע את 'הגברים הלבנים' לגלות סולידריות בתוך הגזע (הלבן) ולתת להן, 'לנשים הלבנות' (ולא 'לגברים השחורים') את זכות הבחירה. 'הפמיניזם הלבן', לדידה, הן זה של הגל הראשון והן זה של הגל השני ('הרדיקלי'), הינו 'בוגדני, גזעני, ומשתף-פעולה עם הפטריארכיה'. גם הפמיניסטיות הרדיקליות הלבנות לא זיהו מעולם את חלקן בדיכוי על בסיס גזעי, ועל כן גם הן חוטאות בגזענות ובסקסיזם. עליהן 'לפרוץ את חומת ההכחשה' ולהודות בעובדת היותן גם הן פריבילגיות!

הגבר הציוני 'והלבן' - לאהוב את 'האחות הגדולה'

המבט ההומניסטי, בהתייחס לשוויון חברתי, פוליטי ומשפטי, שלפיו, לפני כל זהות אחרת ישנו האדם, פסה מעולמם של אלה המחלקים את העולם לפריבילגים ולנעדרי פריבילגיה. התיאוריות הרדיקליות פיתחו תפיסות שהוציאו את הקטגוריה 'אדם' מהמשוואה. בכך הן הותירו את קטגוריות 'הגבר' 'והאישה' (ומקבילותיהן) נעדרות אבן בוחן משותפת, עובדה המאפשרת גם את חיסול ערך השוויון בהוראתו המודרנית-ליברלית תוך המרתו 'בשוויון מהותי' (שהינו כל דבר שיקדם את זכויות-היתר בעבור נשים ובעבור קטגוריות חברתיות אחרות שזכו לקבל מעמד של 'קרבן' במסגרת השיח הפרוגרסיבי העולה).

משא הגבורה של האדם הלבן הקיפלינגי הפך לנטל, והגבר הציוני שגילה לפתע שהוא 'הלבן' של המזרח-התיכון (באירופה הוא לא היה כזה) - נתבע לשלם את המחיר, ולקבלו באהבה. וכך במציאות ימינו מוצאים עצמם גברים ישראלים רבים גולים בארצם. הם שתרמו ועודם תורמים לביסוס חוסנה הבטחוני, הכלכלי והתרבותי של מדינת ישראל, מוצגים על-פי-רוב בשיח האקדמי והתקשורתי באופן נלעג 'וכאשמים' קולקטיבית. מילותיו של קיפלינג מקבלות בישראל העכשווית ביטוי טראגי, כשהן מתגלמות בנסיבות חייהם הקונקרטיות במיוחד בקטגוריה חברתית זו. הנזק אינו רק הטרגדיה האישית שלהם, אלא גם של מדינת ישראל, המאבדת מחוסנה הלאומי בהקרבתה את מיטב בניה הלוחמים, המפרנסים והיוצרים, על מזבח הפרוגרסיביזם.

תיאוריית 'עליונות האישה' – המובן מאליו (המודחק) של שיח מגדר

באופן פרדוקסלי, ובניגוד גמור לרטוריקה של חוקרי מגדר רבים (וגם בניגוד למבטו הקולוניאליסטי, הספוג ברגישות הומניסטית, של קיפלינג), לא תיאוריית 'עליונות הגבר' (בדמות 'הפטריארכיה') היא המובן מאליו של זמננו. לתיאוריות ולעמדות שוביניסטיות שכאלה אין שום נראות או כוח פוליטי במרחב הציבורי של ימינו (וטוב שכך). לתביעה שגברים יהנו מאותן זכויות מהן נהנות נשים (בצבא, בעבודה, במשפחה, במשפט) אין כוח פוליטי.

פעם קראו לזה 'שוויון פורמאלי'. אדרבא, תיאוריית 'עליונות האישה' של הפמיניזם הרדיקלי היא שהצליחה לקנות לה אחיזה במרחב הציבורי ואפילו במגמת חקיקה אנטי-גברית, כשהיא נהנית מלגיטימיות בזכות שינויי המעתק הרטוריים שחוללו האידיאולוגיות המקדמות אותה במובנן המסורתי של מילים כדוגמת 'גבר', 'אישה', 'שוויון' ו'פריבילגיה'. במובן זה, הטמעת ההיגיון הפמיניסטי רדיקלי במערכות המדינתיות השונות היא הפרדיגמה אליה נשואות עיניהם של סוכני התיאוריות הפרוגרסיביות האחיות לה והמבקשות ללכת בדרכיה.

סיום - העולם לא שייך לפריבילגים

האם בחור בן 18 המגויס לפי חוק לשירות סדיר ממושך ולשירות מילואים תובעני, והנדרש ביום פקודה להקריב חייו למען מדינתו הוא 'פריבילג'?

האם גבר בן 30 העובד במערכת החינוך ונדרש כל שנה להמציא 'תעודת יושר' מהמשטרה (המעידה שאינו עבריין מין. וזאת בשעה שמהנשים הקולגות שלו לא נדרשת המצאה שכזו) הוא 'פריבילג'?

האם אותו גבר (בין אם הוא הטרוסקסואל יחידני ובין אם חד-מיני בזוגיות) שכמה להיות הורה, ושאינו יכול לממש את 'הזכות להורות' (כפי שזו נקבעה לנשים יחידניות או לזוגות הטרוסקסואלים) הוא 'פריבילג'?

האם גבר בן 40 מסורב גט שנתבע לשלם מזונות-אישה כל עוד עומדת האישה בסירובה לקבל גיטו הוא 'פריבילג'?

ומשעה שבעת גירושין הוא נדרש לשלם לאהובתו זה לא מכבר סכומי כסף לא מבוטלים בדמותה של 'כתובה' ובדמותם של מזונות-ילדים (ואפילו הוא מגדל ילדיו באופן שוויוני בהסדר הקרוי 'משמורת משותפת') והנדרש לשם כך לעבוד 'מצאת החמה ועד צאת הנשמה' הוא 'פריבילג'?

האם אבא נורמטיבי לבנים ולבנות, שבעקבות פרידה מבת זוגו, מוצא עצמו לפתע מורחק מילדיו (הודות לחזקת 'הגיל הרך' האנכרוניסטית) הוא 'פריבילג'?

האם אבא נורמטיבי, שחייו נהרסים בעקבות תלונת-שווא (שהוכחה ככזו בבית משפט), ושאינו זוכה לפיצוי נזיקי בגינהּ, לאמפטיה או לתמיכה חברתית (בחברה שלמדה 'שהאשם לעולם בגבר'), הוא 'פריבילג'?

האם גבר בן 50 שמגיש מועמדות לתפקיד הנהלתי או מקצועי במקום עבודתו ושזו נדחית אך ורק בגלל מגדרו או מוצאו 'הלבן' הוא 'פריבילג'?

האם ילד, נער או גבר שנאלצים באופן משפיל ומגמד לשמוע חזור ושנה במערכות החינוך, האקדמיה והתקשורת של ימינו, עד כמה הם 'לא ראויים', 'אלימים', 'כובשים' 'ורעילים', הם 'פריבילגים'?

העולם לא שייך לפריבילגים

אם הללו הם 'פריבילגים' הרי שבאופן משונה ובניגוד מוחלט לסיסמאות הפמיניסטיות-רדיקליות, הרי שלא להם שייך העולם. למעשה, פריבילגיות ממשיות היום, לפי דין ולא לפי סיסמא ריקה, יש דווקא לנשים. אילו היו החוגים הפמיניסטיים המובילים כיום מחזיקים באמת בעמדות הומניסטיות, ליברליות ושוויוניות, היינו עדים למתקפה שלהם כנגד פריבילגיות ממשיות אלה, וזו הייתה לוהטת באותה מידה כמו של זו אותה הם מפגינים ביחס 'לפריבילגיות' המדומיינות של 'הגברים'.

הנה כי כן, למי מאיתנו שרוצה להיחלץ מהאחיזה של הסיסמא 'פריבילגיה', וכדי כך להתחיל ולראות בני אדם אמיתיים על נסיבות חייהם, אין את הפריבילגיה שלא להכיר את המקורות התיאורטיים, האקדמיים, ההיסטוריים והפוליטיים של 'הפריבילגיה'. ודבר נוסף, ליתר בטחון, אל תשכחו לבדוק את הפריבילגיות שלכם.