עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

נדירים הם ספרי הפרוזה שתופסים אותי ולא מרפים. ספרים שמצליחים לזרוק אותי לדילמות קיומיות של ההווה ובמקביל להטיל אותי לעולמות רחוקים. כזה הוא ספרם של חיותה דויטש ודוד יעקובסון 'אשת הרב, אשת הבישוף'. העלילה הקיומית, הכאן ועכשווית, נארגה מחומרי הקורונה, בחירה מהפכת בטן.

נכון, אנחנו כבר יודעים שהיומיום שלנו בצל הקורונה הוא חתיכת היסטוריה, אבל דויטש ויעקובסון צררו אותו בספר וחתמו אותו בכריכה רכה, חומה, והנה קם הדבר ונהיה. הקורונה מתועדת. היא באמת התרחשה. אולי בשבוע כזה כדאי לדייק: היא עדיין מתרחשת וגל חדש, גדול ולא מוכר מאיים על כולנו. אבל אחרי שעלילה ספוגת קורונה נכתבת שורות שורות ויוצאת לעולם, פתאום מקבלים גם פרספקטיבה. אנחנו חלק מדברי הימים. היו מגפות בעבר, גם זו תחלוף.

דויטש ויעקובסון כותבים על רות, ספרנית שילדיה כבר בגרו ועזבו את הבית. רות עוברת את הסגר הראשון כשהתודעה של בעלה הולכת ומידרדרת. היא נעה בין טיפול בו ובין דאגה לאמה, שמתגוררת בדיור מוגן. כדי להתמודד עם החששות מפני העתיד רות נמלטת אל העבר, לספרד של לפני 650 שנה. היא צוללת אל התקופה בעזרת חוקר לא מוכר שמצאה בפייסבוק ועוקבת אחרי אישה אחת שמוזכרת בהיסטוריה רק כ"אשתו של", אבל כשמורידים ממנה את שכבות העפר והאבק, כשמשלימים את הפרטים והופכים את הסיפור לצבעוני וחי, מתגלה כגיבורה אמיתית.

יואנה הלוי הייתה בת אצולה יהודית שהשתדכה לרבי שלמה הלוי, תלמיד חכם מבריק ואחת ההבטחות של יהדות ספרד. הלוי התנצר בעקבות פרעות קנ"א האיומות והפך לבישוף מפורסם. יואנה לא הלכה אחריו, למרות שזה היה הפתרון הנוח. כך איבדה גם את החזקה על ילדיה. היא בחרה ללכת בדרך הקשה ולדבוק באמונה היהודית ובכך גזרה על עצמה בדידות. לבסוף זכתה ששניים מילדיה ישובו לחיק היהדות. דויטש ויעקובסון ממתיקים עוד קצת את גורלה באמצעות עלילת המשנה שהם טווים בין כמה מדינות.

מי מכיר את פרעות קנ"א? תקופה אפלה בהיסטוריה של יהדות ספרד שהגיעה בסופה של מגפה קשה. כששוחחנו על הספר בשבת, מי שהכיר וידע לספר על הפרעות היה הילד שביקר לא מזמן בכיתה ז'. כן, הפרעות מופיעות בספרי הלימוד. זו לא הפעם הראשונה שחומר הלימודים בהיסטוריה, באזרחות או בספרות קופץ לבקר בשיחות שלנו בבית. וככל שהילדים עולים בגיל, כך השיחות איתם הופכות לעשירות יותר, ברוחב הידע וגם בעומקו. האם כל זה עומד להיעלם?

ידע זו לא מילה גסה

לאחרונה הולכת ונבנית במערכת החינוך תוכנית מהפכנית לשינוי תעודת הבגרות. לפי התוכנית, במקצועות החשובים להייטק הישראלי, לכלכלה ולתלושי המשכורת, כלומר אנגלית, מתמטיקה וגם לשון, ימשיכו התלמידים להיבחן בבחינות חיצוניות, ארציות. המקצועות ההומניים, אלה שהם בסיס לאמונה שלנו ולהבדיל להיותנו בני תרבות, יקבלו תשומת לב משנית. התלמידים יגישו עבודות חקר או ייבחנו בבחינות פנימיות. כולם יודעים שבין שני סוגי המקצועות יהיה פער, וכולם יודעים גם לטובת מי. ייתכן שצריך לבצע רפורמה במערכת החינוך, אבל כמו שזה נראה כרגע היא עומדת להיות הרסנית.

לימודי היהדות עלולים לעבור שחיקה חסרת תקדים. העוגנים של בחינות חיצוניות מחייבים את התלמידים לגמוע ידע. כן, ידע. הדבר הזה שכבר אסור לומר אותו כי הוא הוחלף במיומנויות למידה, אבל הוא אחראי על כך שהילדים יודעים באופן בסיסי ביותר קצת תנ"ך, משנה וגמרא ומכירים כמה הוגים שדנו ביסודות האמונה. הבגרות החיצונית, תשאלו כל מורה, היא מנוע חזק מאוד בדרך להוראת החומר הנדרש. בלעדיה יהיו לימודי היהדות חיוורים ורזים. ואם בבתי ספר דתיים למישהו עוד יהיה אכפת מהקניית מקצועות הקודש לתלמידים, אפשר רק לשער מה יקרה בבתי הספר הממלכתיים, שלימודי הקודש בהם מצומצמים כבר היום לגודל החור שבגרוש.

"הם מגיעים מהתיכון והם לא יודעים כמעט כלום", אמר לי לפני 15 שנה פרופסור יוסף בן שלמה על בני הנוער שלימד במכינות קדם־צבאיות. "אני אומר רמב"ם, רמב"ן - הם לא מכירים. הם לא יודעים מה ההבדל בין משנה לגמרא. זה לא ייאמן. וזו התרבות שלהם. אז חשבתי שלפחות הם יודעים מי זה טולסטוי. אבל גם עליו הם לא שמעו". וכאז כן היום. לא מזמן אמר לי דני זמיר, יו"ר מועצת המכינות הקדם־צבאיות: "פעם אנשים היו מתביישים שהם לא יודעים. היום כבר לא מתביישים. יש ויקיפדיה". במכינות מקנים היום את הידע הבסיסי בארון הספרים היהודי ובארון הציונות. כבר היום בוגרי מערכת החינוך לא יודעים הרבה. אולי כדאי, לפני שהרפורמה תצא לדרך, שראשי מערכת החינוך ישוחחו עם המערכת שקולטת את בוגריה ומנסה למלא מעט את הבורות שמגיעים אליהם צמאים וריקים. איך ייראו בוגרי המערכת אחרי הרפורמה?

אסור להפוך את המדורה לגפרור

פעם היו לעם השב לציון טלוויזיה אחת, ערוצי רדיו בודדים, מעט סופרים נכונים ושירים שכולם שמעו. זה לא היה מספיק. הקולות היו אחידים מדי ולא הכילו דבר מעבר לקונצנזוס מזויף וצר. אבל היה בסיס של חוויה וידע משותף, היה מצע שממנו ואיתו יצאו לצבא, לעבודה, למכולת ולדואר, לשיח במרחב הציבורי. הקו האחיד ההוא נשבר, וטוב שכך. התרבות הישראלית התפתחה והתרחבה, יש עוד ערוצי מידע, ממוסדים ולא ממוסדים, יבול אדיר של ספרים וגם מרחב עצום של מגוון מוזיקלי. אבל העושר הזה מרחיק אותנו מבסיס משותף. הוא נשאר רק במערכת החינוך. חשוב שיהיה ידע בסיסי שכל מגזר, כל בית ספר וכל בית יוסיף עליו כאוות נפשו. אם המקצועות ההומניים יעברו דיאטה חמורה כל זה לא יקרה. מערכת החינוך היא מדורת השבט המודרנית. אסור להפוך את המדורה הגדולה להבהוב של גפרור נואש.

מקצועות ההומניסטיקה הם המקצועות הלא חשובים. אי אפשר להמציא בעזרתם את התרופה הבאה לקורונה וגם לא את הסלולרי הבא, שלא רק ישלח לכם הודעות אלא גם יעשה לכם מסאז'. אבל הם הבסיס לתפיסות העולם שלנו, לעמדות ולדעות, למחשבה, לתרבות ולשיח. הלוואי שזה יעניין מישהו במערכת החינוך.

לתגובות: ofralax@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו