סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר צילום: אייל בן יעיש

נגיד שאי אפשר היה להתנהג אחרת מול הקורונה. נניח שלא יכולנו להתמודד טוב יותר עם האומיקרון. נניח. אבל מה על הגישה? על הטון? על היחס?

נתחיל בילדים ובבני הנוער. ישראל - מדינה עם שיעור ילודה גבוה בכל המגזרים, מדינה שהדמוגרפיה בה מדהימה, מדינה של ילדים - משדרת להורים לילדים קטנים: אנחנו לא סופרים אתכם.

תוסיפו מאות שקלים להוצאה החודשית ברכישת בדיקות (אם בכלל תשיגו אותן), תשבו בבית עם ילדים מבודדים ותפסידו ימי עבודה בלי פיצויים, ובאופן כללי, תסתדרו לבד. כל כך יפה ביקשה השבוע מנחת ההורים עינת נתן להושיב פעם אחת באולפני החדשות מומחים לבריאות הנפש של ילדים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים. הגרפים שלהם – של דיכאונות, ניסיונות אובדניים, חרדות ורגרסיה - חשובים לא פחות מהגרפים של תחלואת הקורונה.

נעבור לאנשי הרפואה ואנשי החינוך. הם הרי חוד החנית, הם החזית, הסיירת המובחרת של המלחמה הזו. נגיד שאי אפשר לשנות את המדיניות כלפיהם (ואפשר) ולשפר את התנאים שלהם (ואפשר), מה עם היחס? מה עם סרטונים שמצדיעים להם, עם סיורים של שרים בשטח שמגבים אותם ושומעים אותם, עם יצירת תחושה טובה של משמעות וסולידריות?

ומה עם היזמים והעצמאיים? בנט, שלא הפסיק בעבר להתגאות בעברו כיזם, מעביר מסר פשוט: תהיו רק עובדי מדינה. תעבדו במקום שבו המשכורת פשוט נכנסת. אל תהיו יצירתיים, אל תפתחו עסק, מסעדה, מלון, מיזם תיירות או תחבורה או כל חברה צעירה וחדשנית.

כי בזמן אמת שר האוצר יגיד שהוא לא מחלק לכם "מתנות" (כאילו שלא מדובר בכספי המיסים שלנו, אלא במתנות אישיות שלו) או יפטיר בזלזול ש"תחליפו מקצוע". ושוב, נגיד שהמדיניות ליברמן מוצדקת, נגיד, למה היחס כה מעליב?

דיברתי השבוע עם חברה, רופאת נשים שחזרה לעבוד במחלקת קורונה שנפתחה מחדש, ובעלה מנהל עסק תיירותי. היא עובדת מסביב לשעון, הוא לא עובד בכלל, והם הורים לשלושה קטנטנים שנכנסים ויוצאים מבידוד. מה עם להתייחס למצוקה שלהם לפחות באותה רצינות ודחיפות שהתייחסו למצוקה של מנסור עבאס מול הנטיעות בנגב?