הרב שאול עבדיאל
הרב שאול עבדיאל צילום: אלישב ידידיה

"ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות ..." מנגן השיר הילדים ברקע.

אולם לא רק חג לאילנות, בכל שנה, סביב חג ט"ו בשבט, מגיע "חג נוסף", חלוקת תעודות המחצית במערכת החינוך בישראל.

תלמיד ממוצע במדינת ישראל, "יזכה" לקבל שתי תעודות מטעם בית הספר במהלך השנה.

התעודה הראשונה בערך בט"ו בשבט (מספר ימים לפני או אחרי על פי החלטת הנהלת בית הספר), ובתום שנת הלימודים (בדרך כלל ביום האחרון ללימודים).

את תעודת סוף שנת הלימודים לוקח התלמיד לביתו, אולם לאחריה לא מתרחש שום תהליך לימודי / חינוכי משמעותי, מכיוון שעם פיסת הנייר בידו, יוצא התלמיד "לחופשי", לחופש הגדול.

לכן, נותרת תעודת המחצית, כתעודה המשמעותית לתלמיד. לאחריה ממשיך התלמיד ללמוד באותו מוסד לימודי, עם אותם חברים ואותם מורים.

אם כן, אם מטרתה של תעודת סוף השנה, הינה לשקף לתלמיד את הישגיו בשנה החולפת, לתעודת מחצית השנה תפקיד גדול יותר: שיקוף על העבר ומבט אל העתיד (דהיינו למחרת קבלת התעודה), במה עלינו להשתפר ומה עלינו לתקן.

אך האם התעודה שאנו ובנינו מקבלים באמת מסייעת לנו לראות מה עשינו עד עתה? והאם היא מרוממת אותנו ואותם לקום למחרת למשהו אחר?

הטרגדיה הגדולה של מערכת החינוך בישראל, היא ההתמקדות במספרים אבסולוטיים.

תלמיד בישראל לומד במשך מספר שבועות / חודשים נושאים שונים ומגוונים. בתום אותה תקופה מקבל התלמיד מבחן מסכם או עבודה כזו או אחרת, עליה יקבל התלמיד ציון מוחלט בו יכתבו ספרות רציונליות וממשיות.

במספרים אלו יגולם הידע של התלמיד בחומר הנלמד, אולם לא יהיה לו שום קשר ליכולת של התלמיד להתקדם וללמוד.

ניקח דוגמא:

תלמיד חרוץ בעל יכולת הבנה נמוכה, שהתקדם במחצית זו מציון 10 (מתוך 100 לא עשר מתוך עשר...) לציון 40, מה הציון שיכתבו לו בתעודה?

לעומתו, תלמיד שיכול לקבל 100 במבחן, אך לא השתדל ולא למד ברצינות, ולכן קיבל במבחן 90. מה יהיה ציון שלו בתעודה?

קולמוסים רבים נשברו על ההשוואה בין מערכת החינוך בישראל למערכת  החינוך בפינלנד, הממוקמת במקום הראשון בעולם בתוצאות המבחנים.

רפורמות שונות נוסו בישראל בעקבות השוואה זו, אולם התוצאות בשטח לא היו מספקות. הדבר הביא עוד רפורמה ועוד ניסיונות שינוי כאלו ואחרים. אך גם הם לא הביאו את התהליך לכיוון הרצוי.

לפני שנקפוץ לחפש בשדות זרים איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בדרכי החינוך, מומלץ לנו קודם לנסות ללמוד מדברי חכמינו שלימדונו "שלפום צערא אגרא" (אבות ה, כג), לפי הצער הטרחה של האדם בלימוד, כך יהיה שכרו.

חז"ל לא אמרו זאת ברופא, מהנדס, טבח וכד', שם התוצאה קובעת, לא התהליך והרצון הטוב.

הדברים נאמרו על למידה, לימוד התורה, עלינו לשכלל את הדרך והמאמץ כחלק עיקרי מהתוצאה. 

בנוסף, עלינו לדאוג שהתלמיד שמשקיע ודוהר קדימה ימשיך לעשות זאת, ותלמיד שמדרדר אחורה יעצר ויתחיל לעלות חזרה.

תפקידנו להיות מאחורי התלמיד ולעזור לו בדחיפה ועידוד.

נחזור לתוצאות התלמידים שלעיל: האם התלמיד שהתקדם לציון 40 ויקבל בתעודה 40 (או 50 על המאמץ), ימשיך במחצית הבאה בכל המרץ ויתקדם עוד?

האם התלמיד שקיבל 90 למרות שלא השקיע, יקבל כוח להשקיע אם יקבל ציון 90?

"טוב נו, מה אתה רוצה??? שנשקר לתלמיד? זה הציון שלו אז זה מה שהוא. וחוץ מזה, ככה עובד העולם, בשום מקום הוא לא יתקבל לפי מאמץ, כדאי שנלמד את החיים כבר עכשיו!", יטענו הטוענים.

צודקים, אנחנו חיים בתוך "עלמא דשיקרא" (עולם השקר), וצריך לדעת ברומא להיות רומאי, אך ראוי שלפחות במוסדות החינוך נדע לתת דגש על הצד החינוכי.

בית הספר הינו מוסד לימודי וחינוכי, הלימודי יתבטא במספרים מוחלטים, במה יתבטא החינוכי?

זכינו, ולהמשרד האמון על הלמידה בישראל, נקרא - משרד החינוך.

צריכים לייצר תעודה שתתן מקום מרכזי לצד החינוכי, גם אם הוא לא מדוייק בצד בלימודי.

כך נצליח לגדל דור של אנשים שמחים ומאושרים המפתחים את כוחותיהם בצורה הטובה והנכונה ביותר (וממילא נראה בסוף גם תוצאות טובות יותר)

הבעיה היא, שבישראל אין לנו זמן לתהליך, אנחנו רוצים מספרים ותוצאות כאן ועכשיו.

אבל זה לא עובד ככה בחינוך. פשוט לא עובד.

באופן סימבולי, החליט הקב"ה שחלוקת התעודות תעשה בסמיכות לט"ו השבט, ראש השנה לאילן ועת פריחת השקדיות.

נוכל אולי ללמוד מכך גם לנושא שלנו, "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) אומרת לנו התורה הקדושה, כאשר אתה נמצא במלחמה, מלחמת החיים, מלחמת הלימודים, מלחמת ההתקדמות, "לא תשחית את עצה" (שם), תדאג שאתה מפתח, מרומם, מפריח, מגדל ולא משחית.

אבא שלי היה חקלאי, הוא לימד אותי שבשביל לגדל עץ צריך הרבה סבלנות, צריך לקום כל בוקר מוקדם, ולגזום מעט, לעדור מעט, לדשן מעט, לישר את גבו וללקט את עליו הנושרים. ואפילו כשיוצאים פירות ראשונים, העץ עדיין לא מסוגל לשאתם וטעמם עדיין חמוץ, לכן צריך לקוטפם ולחכות בסבלנות כמה שנים עד שנראה את העץ חזק, חסון, עומד בפני רוחות ופגעי מזג האוויר, מניב פירות ומתעלה עד לפעם הבאה.

אז השקדיה אכן פורחת בט"ו בשבט, אולם בשביל שהפרחים שלה יהפכו לפירות טובים ומזינים, עלינו לחכות בסבלנות ולעזור לה להמשיך לפרוח.

חג תעודות שמח! 

הכותב: הרב שאול עבדיאל, איש חינוך המלמד בישיבת צביה הר ברכה, ומלווה רוחנית חיילים חרדים מטעם עמותת נצח יהודה.

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7