קיבלתי בצער רב ובהלם את הידיעה על פטירתה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור.
מסלול חייה של מרים, החל מלידתה ערב הקמת המדינה, השתלב בהרמוניה עם מסלול חייה של מדינת ישראל. כבת לאמא מהאצ"ל ואבא מההגנה, קשרה עצמה מרים בעבותות לסיפור הציוני.
במהלך כהונתי כשרת המשפטים, כבר בפגישתנו הראשונה הרגשתי כאילו אנו חברות ותיקות. משהו התרחש שם, הלבבות התחברו. העבודה עם מרים היתה מהנה, פוריה, ומכבדת. אין זה סוד שהיו לנו לא מעט מחלוקות, אך תמיד ידענו להתעלות מעליהן ולנהל אותן בדרך טובה ומכבדת כאשר טובתה של מדינת ישראל לנגד עינינו. מאז, כמעט ולא עבר שבוע שלא הסתמסנו. לא היה חודש שלא קפצתי לבקר אותה בביתה. מרים הייתה צופה בראיונות בהם הופעתי ובאופן מיידי הייתה שולחת לי את דעתה האמיתית והכנה. דיברתי איתה פעם אחרונה ביום רביעי, בירכתי אותה על קבלת פרס יקירת העיר ירושלים והבטחתי לבוא לטקס, אין ראויה ממנה.
לכל תיק שהונח לפתחה של מרים הגיעה בדעה נקיה ובראש פתוח ולא הניחה אבן אחת בלי שהפכה אותה. גם כאשר לא הסכמתי עם פסקי דינה, תמיד ידעתי שמניעיה טהורים וזוהי התוצאה המשפטית הנכונה ביותר בעיניה.
מרים עסקה בכל תחום בעולם המשפט, ישן כחדש, משל היה תחום עיסוקה המרכזי מזה שנים. לבה הגדול, שהכרתיו באופן בלתי אמצעי, היה נוכח בכל עניין שהובא לשולחנה. טביעות אצבעותיה ניכרות בכל תחומי המשפט הישראלי.
אהבתה למולדת ניכרה בפסיקותיה, שעה שהבהירה בשבתה על כס השיפוט באופן חד משמעי שאיננה מהאו"ם. לאחר שהדליקה את הלפיד במצעד החיים לזכר המשפטנים שנספו בשואה ולתפארת מדינת ישראל, שבה ארצה כשאש הציונות בוערת בה מתמיד תוך שהדגישה כי מדינת ישראל איננה דבר המובן מאליו, ולצד שמירה על החוסן המוסרי, יש לשמור בכל משמר על עוצמתה הפיזית וההרתעתית של מדינת ישראל.
מרים חברתי היקרה, תודה רבה על שהקדשת את חייך למדינת ישראל. פועלך ייחרט לנצח בדברי הימים של המדינה היהודית המתחדשת.
אהבתי אותך מאוד.